השבר: בסמינר
הן נולדו וגדלו בשכונת יד אליהו בתל־אביב, תאומות שנולדו לאחר אחות ואח. "אבא אברך ואמא עובדת בצוות עזר בבית חולים. בשכונה שלנו היו חילונים וגם דתיים. גדלנו בתוך בועה וחיינו חיים טובים".
הן התחנכו במוסדות החינוך החרדי של בית יעקב, ילדות דעתניות שביקשו לשאול שאלות ולא מצאו מענה. "המערכת המשומנת של העולם החרדי מובילה אותך במסלול מסוים, ולא פעם אין לו שום קשר אל החברה שבחוץ", אומרת ליה. "הכל מותווה וברור: מסיימים סמינר, מוצאים שידוך, מביאים ילדים, אין אפשרות לעצור ואין אפשרות לחשוב מה רוצים. איך שהחברה מתנהלת, כך גם את".
יסמין: "לא טיפחו אותנו ולא עודדו את הרצון שלנו לדעת. הורו לנו לקבל את אורח החיים החרדי בתור אמת מוחלטת. השבר החל בסוף כיתה ח', כשהתקבלנו לסמינר מוביל בחברה החרדית. אחותנו הגדולה מלמדת שם, והיא רצתה שנגיע לסמינר שלה. התקבלנו, ובשנה הראשונה עוד המשכנו כרגיל, אבל השאלות בראש הלכו וגדלו".
את ההשפעה תולה ליה באחיהן הגדול, המבוגר מהן בשש שנים. "אחרי בר המצווה הוא התחיל בתהליך של יציאה בשאלה. כשאנחנו היינו בכיתה ח', הוא כבר שירת בצבא כלוחם בהנדסה הקרבית. הוא היה אמיץ, ובסופו של דבר הוא זה שפתח לנו את הדרך".
איך המשפחה קיבלה את הגיוס שלו?
"אבא ניתק איתו קשר וגם אמא התנגדה, אבל בזכותה הוא נשאר בבית. היא אפשרה לו לקיים אורח חיים חילוני בבית החרדי שלנו".
ומה את חשבת על זה?
"לא דיברנו איתו בכלל. אפילו כשנסענו באותו אוטובוס, הוא לבסיס ואני לסמינר, חששתי להראות שאני מכירה אותו. התעלמתי ממנו לחלוטין, כאילו הוא אדם זר".
אז מה השתנה אצלך עם הזמן?
"הלימודים שברו אותי. הרגשתי שמכוונים אותי למסלול מסוים ולא פותחים לי בכלל את הראש. בכיתה י' הבנתי שאני לא רוצה להיות רק מורה או גננת, ידעתי שאני רוצה לממש את עצמי. בסופו של דבר המוטיבציה שלי ירדה לגמרי, ומתלמידה מצטיינת הידרדרתי בלימודים. אמא לא הבינה מה קורה לי".
ומה קרה אצלך, יסמין?
"בכיתה י', רגע לפני החלוקה למגמות, שהן די מוגבלות אצלנו, העזתי ודיברתי עם ליה. אנחנו תאומות זהות, מאוד קרובות, מרגישות אחת את השנייה, ובשיחה הזו הבנו שתינו שהלימודים שמציעים לנו בסמינר לא יקנו לנו עתיד".
איך קורה שנערה בכיתה י' עוצרת ושואלת מה זה נותן לה?
"זה לא קרה רק לי. היו לי הרבה חברות מבני־ברק וכולן שאלו את עצמן יום־יום: 'מה אני עושה כאן בסמינר, מה זה נותן לי?' אבל בגלל הסביבה, המשפחות החרדיות, השכונה, תחושת הבושה - איך תגידי שאת לא רוצה? אז כולן שתקו".
מה ידעתן על העולם שבחוץ?
"רוב בנות הסמינר יצאו מבני־ברק לתל־אביב והכירו את העולם הזה. אצלנו זה היה עוד יותר בולט, כי גרנו בעצמנו בתל־אביב".
השינוי: בפנימייה
אל תוך השיחות שניהלו ביניהן נכנס יום אחד אחיהן הגדול. "הוא ראה שמשהו עובר עליי", משתפת ליה. "יום אחד הוא פנה אליי ואמר: 'אני מבין אותך, גם אני הייתי שם. את חייבת לשרת בצבא, זה ייתן לך תשובות'.
"הייתי בהלם. צבא? אני? איך בחורה חרדית תלך לצבא, זה לא משהו שקיים במסלול החיים שלנו. הוא סיפר לי על החיים בצבא, אבל זה נשאר מרוחק מבחינתי, מנוכר וזר לי. אבא גם כעס מאוד כשראה ששתינו מדברות איתו. מבחינתו אחי חי בבית, אבל לא היה קיים".
המילים של אחיה חזרו והדהדו בראשה. "עברתי חצי שנה של התלבטויות, ובסוף הגעתי למסקנה שאני צריכה שינוי. החלטתי שאסיים את הסמינר, תהיה לי ביד תעודה של 12 שנות לימוד ואז אתגייס, אבל בתוך תוכי לא באמת האמנתי שאעשה זאת. איך אשרוד בצבא בלי אבא ואמא? איך אחיה בין שני קצוות? הרי נועדתי להתארס, להתחתן ולהקים בית".
מי היה שותף ללבטים שלך?
ליה: "אמא, שהיא האדם הכי יקר לנו בעולם. היא הבינה את הצורך להחכים, לדעת, להתפתח, ועדיין, בשלב ההוא, לא קלטה לאן זה הולך".
יסמין: "רציתי מאוד ללמוד, אבל לא בסמינר שתכלס לא נותן כלום, בוודאי שלא לאדם כמוני ששואל עוד ועוד. באחת השיחות עם אמא הצעתי שנעבור לפנימייה, שם נוכל ללמוד ולהתפתח כפי שאנחנו מבקשות. אמא אהבה את הרעיון, גם היא כשהייתה ילדה חשבה ללמוד בפנימייה, מה גם שלימודים הרחק מהשכונה התקבלו כפתרון טוב".
בסוף כיתה י' כל אחת מהן עברה לפנימייה אחרת.
יסמין: "החלטנו שכל אחת מאיתנו תחווה את החיים באופן עצמאי, בלי אחות שהיא מורה במקום שבו את לומדת ובלי אחות תאומה. היה לי חשוב לחוות את העולם לבד ובעיקר ללמוד. זו הייתה הפעם הראשונה שלמדתי פתאום למבחן עם חברה.
"אגב, בגלל רמת הלימודים בסמינר, במקום להיכנס לכיתה י"א למדנו שוב בכיתה י'. פתאום למדנו מקצועות שמעולם לא הכרנו: אזרחות, היסטוריה, יצירות ספרות חדשות. היו פערים משמעותיים גם במתמטיקה ובאנגלית. הפנימייה והחברות מאוד עזרו לנו וקיבלנו גם סיוע של מורים פרטיים. אני הצטיינתי בתנ"ך ובתושב"ע, את זה הבאתי מהעבר שלי".
בפנימייה היו בנים ובנות. איך הרגשתן עם זה?
"הפנימייה שבה למדתי הייתה מעורבת והיו בה גם דתיים וגם חילונים. במגורי הבנות דיברו בפתיחות, ובהתחלה הייתי נבוכה, היו דברים שלא רציתי לשמוע, אבל לאט־לאט נתתי לזה מקום והתחלתי גם אני לשתף".
ליה: "אני למדתי בפנימייה שבה היו רק בנות דתיות ומסורתיות. אני זוכרת את הפעם הראשונה שלבשתי מכנסיים, זה היה מוזר, והבנתי שהשינוי צריך להיות מתון. בשלב ההוא הקשר עם אבא הלך והתנתק, אבל אמא המשיכה להיות שם בשבילי.
"הכל היה חדש ומסקרן. המוטיבציה עלתה, הציונים קפצו. שם גם גיליתי את האינטרנט, יכולתי פתאום לקרוא וללמוד על העולם".
יסמין: "ואצלי החצאית הארוכה התקצרה..."
התהליך שעברו פתח אותן לעולם חדש, ולאט־לאט מצאו את עצמן הולכות ומאבדות את האמונה.
"בפנימייה הבנתי שאני לא דתייה", אומרת ליה. "התשובה הנדושה: 'זו הדרך שאלוהים ברא את העולם' כבר לא התקבלה על דעתנו".
יסמין: "אף פעם לא אשכח את הרגע שבו הדלקתי אור בשבת. חזרתי מהפנימייה לשבת בבית ועדיין לא ידעתי מה ליה מרגישה בעניין הדת. היה יום שישי בערב, עברתי ליד החדר שלה, ומבעד לדלת הסגורה ראיתי אור בוקע. הבנתי שהיא עוברת בדיוק את מה שאני עוברת. עד אז חינכו אותנו שעבירה כזו עלולה לפגוע במקומנו בגן עדן. באותו יום שישי הדלקתי אור, ולא נפלו השמיים".
תחושת משמעות: בצבא
ההחלטה של יסמין להתגייס נבטה כשיצאה למסע בפולין. "ראיתי מראות מזעזעים ובכיתי המון. שם הבנתי חד־משמעית שאני הולכת להיות לוחמת". גם ליה עברה תהליך דומה. "השיחות עם אחי עוררו בי סקרנות לגבי השירות בצבא, למרות שהבנות בפנימייה לא ייחסו לכך חשיבות".
כשהיה אמור להגיע לביתן צו ראשון, הוא נעלם באורח מסתורי. "ידענו שאנחנו אמורות לקבל את הצו, וכשראינו שהוא לא מגיע התקשרנו ליחידה שאחראית על הגיוס. כשזומנו לשם, מאוד התרגשתי. ישר ביקשתי להיות לוחמת".
מי ליווה אתכן ללשכת הגיוס?
ליה: "ביום הגיוס אמא ואחי הלכו איתי. אמנם בפנימייה לבשתי מכנסיים, אבל כשראיתי את עצמי במדים הרגשתי ממש מוזר. עברתי בהצלחה גיבוש לתותחנים והופניתי ליחידה מיוחדת של החיל. אמא הגיעה להשבעה והתגאתה בי מאוד".
ליה הייתה ביחידת "רוכב שמיים" של חיל התותחנים, אבל אחרי שבעה חודשי הכשרה נפלה בשלב האחרון. למרות זאת לא ויתרה ועברה להיות לוחמת בגדוד 402 של החיל.
"עשיתי מחדש טירונות ואימון מתקדם, והיום אני לוחמת בגדוד, בת יחידה בצוות שכולו בנים, ואני חולמת לצאת לפיקוד".
יסמין התגייסה שמונה חודשים אחריה, לאחר שסיימה קורס של מדריכות חדר כושר, והיא משרתת בגדוד ברדלס, גדוד חי"ר מעורב של גברים ונשים. "אני תופסת קו לא רחוק מאיו"ש בגבול ישראל־ירדן ומרגישה שאני עושה שירות עם משמעות. בשבוע שעבר נפגשנו, ליה ואני, בתחנה המרכזית בבאר־שבע. שתינו על מדים, שתינו עם נשק, אני עם נעליים אדומות והיא עם נעליים שחורות, שתי לוחמות שמגינות על המדינה שלנו. זה היה מגניב".
איך אביכן מגיב למדים?
"אני לא בקטע של להתריס. אבא רואה אותנו, אומר 'שלום', וזהו. אין הרבה מדי דיבורים".
ליה: "אני זוכרת את הפעם הראשונה שהגעתי הביתה במדים. אבא ראה אותי והיה בהלם. מאז אין בינינו קשר, אנחנו בקושי מדברים. בשכונה קיבלו את זה באנטי מוחלט, אבל היום, אחרי שנה וחצי, כבר התרגלו".
ואיך אחותכן הבכורה מרגישה?
יסמין: "מאוד לא פשוט לה, אבל היא מדהימה ויש לנו קשר קרוב. בגלל שליה ואני תאומות ועוברות את זה יחד, אנחנו נותנות כוח אחת לשנייה וגם לסביבה, אנחנו מסבירות את המצב ללא שקרים ותחפושות. כשאני יוצאת שבת, אני מכבדת את ההורים. בשבת לא אפעיל לידם את הנייד, אבל כן אדליק את האור בחדר, אעשה כביסה ואצא לבלות".
ליה: "יש לי חברה שלמדה בסמינר, יצאה בשאלה וההורים העיפו אותה מהבית".
אתן ממליצות לבנות לשרת בצבא?
"כן. זה המקום שמעצב אותך כחלק מהחברה הישראלית. כשאומרים לי שאני אמיצה, אני תמיד עונה שבחיים צריך לעשות את מה שאתה בוחר ולא ללכת לפי מה שאחרים מחליטים בשבילך".
יסמין: "אני אומרת לעצמי שאסור לכבות את האמת שבוערת בך. יש עולם כל כך יפה בחוץ, וצריך לחקור ולשאול ולא לפעול מתוך חרדה".
איך עבר עליכן פסח השנה? אתן שומרות כשרות?
יסמין: "לא. יצא לנו להישאר חג, אבל אם היינו יוצאות, בוודאי היינו יושבות ליד שולחן החג עם כל המשפחה, המשפחה מאוד חשובה לנו. למרות המורכבות, אנחנו מתעקשות לקיים ארוחות ערב משפחתיות".
