את שיחת הטלפון שקיבלה כרמית אטינגר (69) מבנה הצעיר ליאור בבוקרו של 17 במרץ היא לא תשכח לעולם. בעלה, יורם, לא עבד באותו יום. "נסענו יחד לסידורים", היא משחזרת. "ליאור התקשר, בדיוק התחילו החדשות ברדיו, וביקשתי שנסיים את השיחה כי יורם אוהב לשמוע חדשות. שמענו על הפיגוע הקשה שאירע באותו בוקר, ואז ליאור התקשר שוב. הוא אמר שאחיעד כנראה נפצע. קבענו להיפגש בבילינסון. זה היה נורא, כל הדרך התפללתי לבורא עולם שישמור לי על הילד. אמרו שיש שני פצועים, אחד פגוע ראש והשני נפגע בבטן, ואני בכיתי. התחננתי שרק נפגע בבטן".
הרב אחיעד אטינגר, בן 46 במותו, עשה את דרכו באותו בוקר מעלי אל הישיבה "עוז ואמונה" שהקים בתחנה המרכזית בתל־אביב. כשחלף על פני צומת אריאל הבחין בפיגוע ירי (בפיגוע נהרג סמ"ר גל קידאן ז"ל), עשה סיבוב פרסה וחזר למקום האירוע. הוא ירה מנשקו האישי לעבר המחבל, אך ספג אש שנורתה לעברו ונפצע אנושות.
"אחיעד הצליח להסיט את תשומת הלב של המחבל, שפגע בו במקום לפגוע באישה שהייתה בסמוך", מספרת כרמית. "כל כך מתאים לו להיות כזה גיבור, הרי יכול היה להציל את עצמו ולהמשיך בנסיעה. אחרי שקמנו מהשבעה, אותה אישה ביקשה שמישהו מאיתנו יבוא להיות סנדק בברית של בן משפחתה. נכדי אלישיב, בנו של אחיעד, הסכים, והילד נקרא בשם אחיעד".
ראית את אחיעד בבית החולים?
"לא. הוא הגיע לבית החולים כשהוא סובל מפגיעת ראש, ואני היחידה שלא נכנסתי לראות אותו. הבנתי שהמצב קשה מאוד ורציתי לזכור אותו כמו שהיה. יורם ישב לידו שעות. כשבתנו רחלי אמרה לו שייצא החוצה להתאוורר, הוא ביקש ממנה שתיתן לו להרגיש אותו עוד קצת. הכי מרגש היה המראה של כלתי תמר, אישה אצילית ויוצאת דופן, נכנסת אליו לחדר עם שישה מבין 12 ילדיהם. כל אחד נפרד ממנו, ויחד הם עמדו ליד מיטתו ושרו מזמורים".
מי החליט לתרום את האיברים של אחיעד?
"זו הייתה החלטה של תמר. שאלתי אותה: 'את חושבת שאחיעד היה רוצה בכך?' ותמר השיבה: 'איזו שאלה'. בדקנו את עניין תרומת האיברים מבחינה הלכתית מול הרב יגאל שפרן, ואנחנו יודעים היום שנתרמו קרניות, גידים ומסתמים של הלב לתינוקות. חוץ מהרוח, מהגבורה ומהמורשת שלו, נותר גם משהו פיזי, מוחשי, וזה ממלא את הלב".
אלפי אנשים הגיעו למסע הלוויה שהחל ביישוב עלי, שבו התגורר אחיעד עם משפחתו, והסתיים בבית העלמין סגולה בפתח־תקווה, שם גדל והתחנך, "ומבין קהל האלפים אני זוכרת אישה שליוותה קבוצה של קשישות מדרום תל־אביב וניגשה אליי. אחיעד לימד אותן פעמיים בשבוע, וביום הפיגוע, כשלא הגיע, הן הבינו שנפגע. הן ארגנו אוטובוס ללוויה ובאו".
שאלת את עצמך איך יכול להיות שאתם שוב מתמודדים עם אובדן כל כך קשה, 17 שנה אחרי נפילתו של יוסף?
"זה קשה מאוד, אבל לרגע לא עבר לי בראש איך זה קורה בפעם השנייה. האמונה בה' מחזקת מאוד. אחיעד לחם ב'חומת מגן' וניצל, ובמשך כל השנים האלה אמרתי כל יום תודה שקיבלתי אותו במתנה. בשנים האלה הוא הקים יחד עם תמר שבט, תראי איזה נכדים הוא הביא לי".
האח ליאור: "כשהודיעו שאחיעד נפטר, הייתי עם אמא. חיבקתי אותה והיא לא שאלה אפילו פעם אחת איך זה ייתכן. היא אמרה: 'השם נתן, השם לקח, יהיה שם ה' מבורך'".
האחות רחלי: "לי זה כן עבר בראש. כשליאור הודיע לי, לא רציתי להאמין, לא חשבתי שיכול להיות שאותו תסריט יחזור על עצמו פעמיים. כשיוסף בעלי נהרג, לא הספקתי להיפרד ממנו. ב־24 השעות שאחיעד שכב בבית החולים הרגשתי שאני והילדים אולי נפרדים מיוסף דרך האח שלי. זו הייתה סגירת מעגל.
"לפעמים, דרך אובדן שני, אתה מעבד אובדן ראשון שאולי לא היה מספיק סגור. במקרה של הילדים שלי לא היה בכלל עיבוד כי הם היו נורא קטנים אז".
כרמית, לא יכולנו שלא לדמוע מההספדים המרגשים שנשאו נכדייך ליד קבר אביהם.
"זה באמת היה מרגש. אחר כך, בשבעה, הם היו שלווים. ניכר היה שתמר הכינה אותם".
רחלי: "ראיתי את נחל, הבן שלי, עומד ואומר קדיש עם הבן הקטן של אחי אחיעד, ונזכרתי שהוא היה ילד קטן כשאמר קדיש על אבא שלו. הלכתי הצדה, לא יכולתי לעמוד בזה. ראיתי את הדמעות ואת הצער, ונזכרתי שזה מה שעברתי אני עצמי עם הילדים שלי. אמרתי: 'אנחנו רק נצמח מהאובדן הזה. לכל אחד מכם יש כוחות. אתם מסוגלים, אתם יחד, בעיקר יחד'".
לעשות יש מאין
כרמית, בת קריית־מוצקין, נולדה למשפחה מסורתית. "סבא שלי היה אדם דתי מאוד והוריי החליטו לשלוח אותי לבתי ספר דתיים. כנראה המסגרות עשו את שלהן ובתיכון כבר למדתי בבית צעירות מזרחי". יורם בעלה גדל בשכונת מונטיפיורי בתל־אביב במשפחה דתית. "אני דור שביעי בארץ, במקור ממשפחת ריבלין. סבא רבא שלי עבר לפתח־תקווה והיה אחד המורים הראשונים כאן. אבא כבר נולד בפתח־תקווה, ולימים חזרתי גם אני לפתח־תקווה".
איך הכרתם?
כרמית: "למדתי הוראה ב'גבעת וושינגטון' ויורם למד שם הוראת חינוך גופני. בשנת 1970 התחתנו, ושנתיים לאחר מכן נולד אחיעד ואחריו רחלי וליאור. בשנת 1974 עברנו לפתח־תקווה. שנינו עבדנו כל השנים כמורים".
איזה ילד היה אחיעד?
"הוא אהב מאוד בעלי חיים, ואנשים שאוהבים בעלי חיים הם אנשים מיוחדים. פעם הוא מצא ברחוב כלב והביא אותו הביתה. לא הסכמתי שנגדל אותו, הקצבתי לילדים שבועיים, אבל כשהם הלכו לווטרינר הוא אמר להם: 'תגידו לאמא שזו כלבה טובה והיא מתאימה לגדול בבית'. 15 שנה היא הייתה אצלנו, אחיעד העניק לה את השם לילה.
"כשאחיעד גדל הוא למד בישיבת ההסדר בקרני־שומרון ואחר כך התגייס לגבעתי. בסוף מסע הכומתה ביקשו להעניק לו תעודה של חייל מצטיין, אבל הוא ביקש מהמפקד שייתן אותה לחייל אחר, בודד. כזה הוא היה, צנוע, עניו. הוא גם מעולם לא סיפר לנו על כך, זה סיפור ששמעתי מאנשים אחרים.
"שלושת הילדים שלנו גדלו על אהבת הארץ, טיולים ומורשת, על כבוד וקבלה של האחר. אחי הצעיר חילוני, איש השומר הצעיר, ובחופשות הילדים נהגו לנסוע אליו ולהתארח אצלו בקיבוץ. גם אחי הבכור חילוני ויש בינינו קשר קרוב".
זה אפשרי?
"ברור שזה אפשרי. הילדים היו נוסעים לקיבוץ וישנים שם, דאגו להם לכשרות, ומשם היינו נוסעים כולנו לטייל. החיבורים האלה לא קשים לנו, מבחינתנו זה טבעי, זו המשפחה וזו התמצית של עם ישראל".
אחיעד, היא מספרת, היה יחד עם יוסף טויטו בישיבת ההסדר. "הם התגייסו יחד והפכו לחברים קרובים. אחיעד הכיר את יוסף לרחלי. בהמשך התברר שהכרנו את יוסף עוד כשהיה תינוק כי ההורים שלו היו מורים בגבעת וושינגטון".
רחלי: "יוסף ראה אותי בטקס סיום מסע כומתה, וכנראה מצאתי חן בעיניו. הייתי אז בשירות לאומי בקיבוץ מירב. אני זוכרת שדיברנו בטלפון בהתחלה, בכלל לא הייתי בקטע, אבל בסוף נפגשנו (בעזרת אחיעד) ונוצר חיבור טוב. התחתנו בשנת 1993".
ומתי נפגשו אחיעד ותמר?
כרמית: "תמר מקרני־שומרון. כשהם הכירו היא למדה מוזיקה באוניברסיטה ופרחה ביניהם אהבה גדולה. מאז אני ותמר כמו אמא ובת. הם התחתנו בדצמבר 1995. אצל הדתיים לא נהוג שנפגשים הרבה לפני החתונה, אבל אני זוכרת שלאחיעד היה חשוב שיירקם בינינו קשר. כשהגיע פסח הוא אמר: 'אמא, אנחנו באים להיות איתכם כדי שתוכלו להכיר יותר מקרוב'.
"בהתחלה תמר ואחיעד גרו בקרני־שומרון, ואחרי כמה שנים עברו לקדומים, שם הוא למד, ואחר כך עברו לתל־אביב כדי להקים שם ישיבה. בשנתיים האחרונות הם גרים בעלי. המעבר לתל־אביב היה מבחינתם הקרבה גדולה, אבל תמר תמיד עמדה לצד אחיעד והייתה שותפה לעשייתו".
איך אחיעד הגיע דווקא לתחנה המרכזית בתל־אביב?
ליאור: "הם גרו שבע שנים וחצי בשכונת קריית־שלום. אחיעד היה אז ראש בית מדרש בשכונת שפירא. שם הוא נחשף למורכבות של האזור מבחינת העובדים הזרים וחיפש כדרכו משהו מאתגר. אחיעד ידע שנווה שאנן הוא אזור מאתגר. יש לי חבר שהיה פעיל באזור וסיפר שאף אחד לא העז להסתובב בשכונה הזו 'חוץ ממשוגע כמו האח שלך'".
כרמית: "מי היה חושב להקים ישיבה ובית כנסת בשכונה של עובדים זרים? אבל כזה היה אחיעד. כבר כשהיה ילד תמיד רצה לעשות מה שצריך, גם כשזה דרש ליצור משהו שלא קיים ולצאת מאזור הנוחות שלו. בשכונת נווה שאנן יש הרבה בתי כנסת שאינם פעילים. הוא איתר בית כנסת שנמצא במבנה בן שתי קומות, מצא את האדם שאחראי על המקום, שכנע אותו ולאחר ששיפץ את המקום הקים את ישיבת 'עוז ואמונה'. מאי גולן, פעילה חברתית, נהגה להביא לשם אישי ציבור כדי שילמדו ויראו שאפשר אחרת".
מה הוא רצה שיקרה?
"איך תמר אומרת? הוא רצה לעשות יש מאין. אחיעד קרא לזה 'קירוב רחוקים'. כך עשה גם בעבר בשכונת פלורנטין, מצא בית כנסת ואסף אליו בחורים שלא מצאו את מקומם. כששאלתי אותו איך הוא עושה את זה, הוא ענה שתמיד צריך לדבר אל כל אדם בגובה העיניים. הוא, שהיה גדול בתורה, נהג לעשות להם בשר על האש ולספר סיפורים. באחד הימים נתן להומלס לישון בבית הכנסת. כשהגיע למקום, הדלת הייתה נעולה. הוא נכנס מהחלון ומצא אותו שרוע מחוסר הכרה. בערב התקשר אליי נרגש כדי לספר שהציל את חייו. אחיעד הספיק המון ב־17 השנים שניתנו לו במתנה".
17 שנים?
"אני מתכוונת למה שקרה במבצע 'חומת מגן', באפריל 2002. הקפיצו אותו למילואים מהרגע לרגע, והוא בדיוק היה אצלי בלי ציוד ובלי טלפון. נתתי לו כל מה שהיה בבית, כולל הטלפון הנייד שלי. הם היו אמורים להיכנס לפעילות מבצעית בג'נין, אבל בסופו של דבר ברגע האחרון הוקפצה פלוגה אחרת וחייליה נהרגו.
"למחרת בבוקר, כששמעתי שהתרחש אירוע, עוד לפני שידענו שיש הרוגים, פרצתי בבכי. אינטואיציה של אמא. עד שלא התקשרו להגיד שהכל בסדר לא נרגעתי. מאז הודיתי כל יום לבורא עולם".
צל"ש על עוז רוח
חלפו כמה חודשים, והפעם שיחת הטלפון שקיבלה לא בישרה טובות. "רחלי התקשרה ואמרה: 'אמא, יוסף נהרג. אל תבואו בלילה, זה מסוכן. אני הולכת לדבר עם הילדים'. וזהו, נפלו השמיים".
רחלי: "גרנו באיתמר. אהבנו את המקום, את היישוב שמחובר לאדמה. יוסף, שהיה אז בן 31, עסק בחינוך, היה קב"ס (קצין ביקור סדיר) של המועצה האזורית שומרון ומפקד כיתת הכוננות ביישוב. בשעות הערב, אחרי ארוחת ערב ומקלחות - הייתי אז ארבעה חודשים אחרי לידה - שמענו פתאום ירי. יוסף הזעיק את הכוחות, עמדנו יחד ליד הדלת, והמשפט האחרון שלו היה: 'תנעלי את הדלת ותיכנסי להיות עם הילדים'. הקטן התעורר והתחיל לבכות, ואחר כך ילד נוסף, וכל הזמן נמשכו היריות. כשנפסקו קולות הירי והגיעו אנשים הביתה עם הראש למטה, הבנתי שקרה משהו.
"התברר שהיו שני מחבלים. האחד תצפת על האזור והשני חדר לתוך בית ורצח אמא ושלושה ילדים. יוסף, שעמד בחוץ, חתר למגע והיו חילופי אש. כשאחד מילדי המשפחה, ששהה בחוץ, הגיע הביתה עם כמה מחבריו וניסה להיכנס, יוסף מנע זאת ממנו ובמקביל הסיט אליו את אש המחבל. הוא הציל את הילדים שבחוץ וגם כמה מהילדים שהיו בבית, ולאחר מותו קיבל צל"ש על עוז הרוח שהפגין".
כרמית: "שני אירועים במשפחה אחת ו־17 נכדים יתומים. שניהם, גם יוסף וגם אחיעד, הקריבו את עצמם למען הזולת. אחיעד יכול היה להמשיך בדרך ויוסף יכול היה להקפיץ את הצבא ולהישאר בבית, אך זו לא הייתה דרכם. שניהם היו מאוד דומים ושניהם נפטרו בי"א בחודש, זה בי"א באדר וזה בי"א בתמוז, וכלתי אומרת: י"א זה יוסף ואחיעד".
יהיו מי שישאלו - למה בכלל לגור במקומות האלה ולהסתכן?
"באמת דאגתי בהתחלה. בנסיעות הראשונות לעלי פחדתי נורא, אבל בסוף התרגלתי שעוברים את הכפר חווארה והכל בסדר".
רחלי: "אני ממשפחה ציונית מאוד. גדלנו בארץ הזו ואף פעם, כשהיינו ילדים, לא היינו בחו"ל. טיילנו כאן כשעדיין לא היו סימוני שבילים. אבא שלי נלחם כאן בכל המלחמות. חונכנו על אהבת הארץ ויישוב הארץ, ואנחנו אנשים מאמינים".
אבל בסופו של דבר עזבת את איתמר.
"חמש שנים אחרי מותו של יוסף עברנו ליד־בנימין שליד גדרה. הרגשתי שאני נוסעת המון, לעבודה, להורים, וזה קשה לי. לא היה בי פחד, עברתי בגלל המרחק".
איך הקשר שלך עם הנכדים, כרמית?
"קרוב מאוד. תמיד היינו נוכחים בחייהם. כשיוסף נרצח השתדלתי לבוא ולעזור, אם כי אני יודעת שלא עשיתי מספיק. המרחק הקשה עלינו, וכשאתה מורה אתה לא יכול לעזוב כיתה ולקחת חופש. בדיעבד אני גם חושבת שפינקנו יותר מדי את הילדים בתקופה ההיא. אף אחד לא הדריך אותנו. היום הגישה שלי אחרת. כשילדים נפגעים, גם אם מדובר בפגיעה כל כך קשה, צריך להתנהג איתם בטבעיות. מכה אחת כבר קיבלנו. עכשיו נצטרך ללמוד לחיות עם המכה השנייה. אנחנו מאמינים שהקב"ה ילווה אותנו במהלך החיים ונמצא כוחות להמשיך".
