כבת למשפחה ברוכת ילדים, אילנית שיר בן-שמעון למדה מגיל צעיר להיות עצמאית והביטה בהשתאות באמה, שהשכילה לנווט בהצלחה בין מטלות הבית המרובות לבין הצורך לסייע בפרנסת המשפחה. כיום, כבעלת משפחה וקריירה עצמאית, ובסיוע כלים אימוניים שרכשה, יש לה יכולת לבחון גם את המחירים הכרוכים בתמונת הילדות ההיא ולבחור לעצמה את הדרך שלה לחיים מאוזנים.
מי את?
"אילנית, בת 47, נשואה לאשר ואמא של שחר (21), נועה (18), ליהי (15) ואורי (שמונה), גרה בכפר ברוך שבעמק יזרעאל".
ומה את עושה?
"אני מאמנת אישית המתמחה ביחסים בין-אישיים ובימים אלה משיקה את ההרצאה 'אחת מ-11', שבה מוצג סיפור חיי. במקביל, אני עובדת כמעצבת גרפית".
שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?
"נולדתי וגדלתי בקריית ביאליק, בת שמינית במשפחה של 11 ילדים - שישה בנים וחמש בנות. הוריי, סימי ז"ל ויוסף יבדל"א אבוטבול, עלו לארץ ב-1964, כשהם כבר הורים לשלושה ילדים. בהתחלה הם גרו במעברה בקריית ביאליק, ובהמשך קיבלו דירת שיכון של עמיגור. אבא עבד ברפא"ל, ואמא הייתה עקרת בית. מכיוון שהיינו משפחה גדולה, עמיגור הקצו לנו שתי דירות, זו מעל זו. בקומה התחתונה ישנו הבנים עם ההורים, ובעליונה גרנו אנחנו, הבנות. בכל בוקר העיר אותנו אבי בדפיקות של מטאטא מהקומה התחתונה, והיינו קמות ומתארגנות באופן עצמאי. במטבח חיכו לנו תה ועוגיות, ואחר כך היינו יוצאות לגנים ולבתי הספר. חיינו בצניעות: רכב לא היה לנו, ואבא רכב על אופניים לעבודתו כשהוא מרכיב מלפנים ומאחור את הילדים הקטנים ביותר אל הגן.
"אמא שלי לא ידעה קרוא וכתוב, אבל אותנו היא ידעה לקרוא מצוין ולזהות כל שינוי קטן, אפילו בגוון הקול. היא הייתה בשלנית נהדרת וניהלה למופת את הבית, שתמיד היה מטופח ונקי. כששבנו מבית הספר, תמיד חיכתה לנו ארוחת צהריים חמה וטעימה. כמי שלא זכתה להשכלה, הלימודים שלנו היו חשובים לה מאוד, ותמיד נדרשנו לשבת ולסיים את שיעורי הבית לפני הכל. אמא הייתה יזמת בנשמתה: בזכות היעילות שלה מעולם לא היינו במינוס, ובנוסף לכל המטלות שלה במשק הבית, היא התגייסה כדי לתרום לפרנסתנו ופתחה בבית מעין מפעל לייצור סיגרים ופסטלים מרוקאיים, שאותם מכרה לתושבי השכונה. היינו מסיימים את שיעורי הבית ומתיישבים כולנו סביב השולחן כדי לעזור לה. לצד זה היא הייתה נוסעת בארבעה אוטובוסים לטבריה, קונה בשוק שק של דגים וחוזרת הביתה כדי למכור אותם בשכונה. מכיוון שהיא גם הצטיינה בתפירה, ובבית היו מכונות תפירה, נשים היו מגיעות אליה כדי שתתפור עבורן מלתחה. אבא היה עובד שעות רבות ביום וחוזר הביתה עייף, אבל כיבד מאוד את אמא וסייע לה בבית ככל יכולתו. בתוך ההמולה הזו התקשיתי לעיתים למצוא את המקום שלי. כאחת הבנות הצעירות במשפחה הרגשתי לא פעם שקולי אינו נשמע. שנות הילדות שלי לוו בכאבי בטן קבועים, ורק לימים, כשלמדתי על החיבור בין גוף לנפש, הבנתי שזה היה ביטוי למועקה רגשית.
"כשהייתי בכיתה א', עברנו לדירה אחרת. אמא רצתה לגדל אותנו בשכונה טובה יותר והזיזה הרים כדי שנוכל לעבור. בשכונה החדשה הצטרפתי למתנ"ס ולמדתי לנגן בתופים, בחצוצרה ובקלרינט. גם ניגנתי בתזמורת. בלי מילים היה לנו ברור שההורים עושים כמיטב יכולתם כדי לתת לנו את החינוך הטוב ביותר, ושאנחנו צריכים לעזור. מגיל 12 התחלתי לעבוד: ניקיתי חדרי מדרגות ועשיתי בייביסיטינג לילדי השכנים".
בתיכון למדה במגמת שרטוט בניין, "כי אמא רצתה שיהיה לי מקצוע", ובצבא שירתה כשרטטת, תחילה בגולן ואחר כך קרוב לבית כדי שתוכל להמשיך לעבוד. היא גם לקחה קורס ערב בקרימינולוגיה ובמשפט באוניברסיטת חיפה. "חשבתי ללמוד משפטים כדי להיות עורכת דין, אבל בשלב מסוים הבנתי שזה לא מה שאני רוצה לעשות", היא אומרת. "כשהשתחררתי, עברתי קורס לעיצוב גרפי והתחלתי לעבוד במשרד פרסום. באותה תקופה הכרתי את אשר, יליד חיפה, וב-1995 נישאנו. גרנו במגדל העמק, שם נולדו ילדינו שחר, נעה וליהי, וב-2008 עברנו לכפר ברוך, שם נולד בננו הצעיר אורי. ממשרד הפרסום התגלגלתי למשרת מעצבת בעיתונים שונים עד שהחלטתי שאני רוצה להיות אדון לעצמי: ב-2004 עזבתי את העיתון ויצאתי לעצמאות. ניגשתי למכרזים של הפקת עיתונים במועצות אזוריות - מיזם שהלך והתקדם, עד שבשיאו הייתי אחראית להפקה של שישה עיתונים בו זמנית. עבדתי סביב השעון מול עורכים, מעצבים ובתי דפוס.
"בחופש הגדול של 2016 הילדים שלי התלוננו שאני כל הזמן עובדת ולא עושה איתם כלום. הבטחתי להם שנבלה ביחד, אלא שמיד לאחר מכן עברתי תאונה שבה התרסקה לי הרגל. הילדים קיבלו אותי ב-100 אחוז, אבל לא כמו שהתכוונו. התחלתי להבין שיש כאן איתות לכך שאני צריכה לעצור ולחשב מסלול מחדש, אבל לאחר ההחלמה, מכוח ההרגל, חזרתי לתמרן בין העבודה, הבית והילדים. לאחר כמה חודשים נפלתי ושברתי את הרגל השנייה; שוב מצאתי את עצמי מרותקת למיטה, והפעם ידעתי שחייב לבוא שינוי. פניתי לייעוץ מקצועי, ובעקבותיו התחלתי ללמוד אימון אישי עם התמחות ביחסים ב'יוזמות', שלוחה של אוניברסיטת בר אילן. הבנתי שחייבת להיות דרך הגיונית ויעילה לשלב קריירה עם חיי משפחה, ורציתי לקבל כלים כדי להצליח לעשות את זה בלי לקרוס. במקביל, אימצתי תוכנית לאורח חיים בריא שבזכותה אני מקפידה על פעילות גופנית סדירה, תזונה מאוזנת ומזון משלים מלא. כעת אני מבקשת להעביר את הידע והניסיון שלי לאחרים באמצעות ההרצאה שלי".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לאילנית של היום?
"אמא שלי הייתה עקרת בית נטולת השכלה, ולמרות זאת הצליחה לסייע בפרנסת המשפחה ולשפר את תנאי חיינו. בנוסף, היא השכילה לרתום אותנו למאמץ המשפחתי, כך שכולנו התגייסנו למשימה ברצון ואפילו נהנינו ממנה. עבורי היא הייתה מודל להצלחה. מצד שני, מעולם לא ראיתי אותה נחה. הבטתי בה ולמדתי שאם אני רוצה להתקדם, זה תלוי רק בי. לפעמים אנחנו לומדים דרך הרגליים: רק לאחר שהגעתי לקריסה גופנית, למדתי לעצור, להאט את הקצב ולפעול באופן יעיל יותר כדי שלא אגיע שוב לאפיסת כוחות. נדרשה לי דרך ארוכה כדי להגיע לבשלות, להבין זאת וגם להצליח לחולל שינוי, בעצמי ועבור אחרים".
מסר לאומה?
"אנחנו מקור הכוח להתפתחות, לצמיחה ולהצלחה שלנו, ועלינו מוטלת האחריות למה שקורה ויכול לקרות לנו בהקשר הזה. צריך גם להבין שהכוחות שלנו הם לא בלתי מוגבלים, ולכן חשוב שנלמד להקשיב לעצמנו ולאיתותים שמוסרים לנו הגוף והנפש כדי לעשות את הבחירות הנכונות ולהגיע לאיזון הנכון".
בגיל 41 עשתה שרית גופן שינוי מקצועי ויצאה מעבדות לחירות. הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
