עידו צנג אומר שהוא זוכר את הרגע הזה כאילו היה אתמול, אף שזה קרה לפני כ-17 שנה. צנג, כיום בן 41, יצא אז לטיול אחרי צבא בניו זילנד; הוא לא ידע אם יקים משפחה, אבל היה בטוח שאם זה יקרה, יחזור עם משפחתו למקומות שבהם טייל כבחור צעיר. "אני ממש זוכר שישבתי באתר אוהלים עם כמה חברים שטיילו איתי", הוא מספר, "ומסביבנו היו משפחות שגרו בקרוואנים או בסירות הקשורות לרציפים. הייתי אז רווק בן 24, בלי מחשבות קונקרטיות על משפחה, אבל בתוכי ידעתי שברגע שיהיו לי אישה וילדים, אביא אותם לכאן".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- וגם הנגב עוד יהיה פורח: בין היתר, בזכות רס"ן טלי עיני, אם לשישה
את אשתו מור (41), מנהלת משאבי אנוש, הכיר שנים אחדות לאחר מכן במסגרת עבודתו כמנהל מוצר בחברת הייטק: היא העבירה הדרכה לעובדים חדשים, והוא התלהב ממנה והחל לחזר אחריה. "מאז שהכרתי את עידו, שמעתי על ניו זילנד, ואיך יום אחד הוא יחזור לשם", היא מספרת. "לפני כמה חודשים הייתה לנו הזדמנות, ולקחנו אותה בארבע ידיים". לפני שבועיים חזרו השניים, ואיתם בתם תומר (תשע) ובנם עמית (שבע), ממסע של חודשיים וחצי שסגר מעגל עבור אבי המשפחה. הם התחילו אותו באי הצפוני של ניו זילנד, לאחר מכן המשיכו לאי הדרומי, משם לתאילנד, וחזרה לישראל, לבית בנווה מונוסון. הם דגו, שטו בקיאקים, פגשו כלבי ים, ראו חופים מדהימים, טיפסו לגובה של 1,300 מטר כדי לראות זריחה יפהפייה, ביקרו בעיירות מקסימות – ובעיקר זכו, לדבריהם, בתחושה נפלאה של חופש שמלווה אותם גם עכשיו, כשחזרו לשגרה.
התאהבתי בו מחדש
הרצון לטייל היה שם תמיד, אומר עידו צנג. ההזדמנות הגיעה כשהחליט להתפטר ממקום עבודתו אחרי שעבד בו יותר מעשור. "כמה ימים אחרי שהפסקתי לעבוד, ישבנו עם חברים ודיברנו על כל מיני נושאים, כולל טיולים", הוא נזכר. "פתאום מור הסתכלה עליי והציעה שניסע לניו זילנד, לשחזר את הטיול שעשיתי אחרי הצבא. בתוך יומיים היו לנו ביד כרטיסים, ובתוך חודשיים כבר היינו על מטוס". מהטיול ההוא לא נשארו לו מזכרות: המצלמה נעלמה, והנגטיבים אבדו במעברי דירות. נשארו רק הסיפורים. "אבל לא בגלל התמונות שאבדו רציתי לשחזר את הטיול הזה", אומר צנג. "היה לי חשוב לתקן את תחושת הבדידות שהרגשתי אז".
הצלחתם לשחזר את הטיול במדויק?
"ניסינו, אבל עם ילדים זה סיפור אחר. המסלול היה דומה, והקפדתי שנחזור לאותם מקומות, אבל יש דברים שעשיתי אז, והיום פחות מתאימים, כמו בנג'י. אחד המקומות שאליהם חזרתי הוא אגמי נלסון, שבעיניי זה אחד המקומות הכי יפים בניו זילנד. בזמנו עשיתי שם טרק מהמם עם החבר'ה, כולל רביצה של שעות על ההר עם נוף של אגם מושלם – אבל כשחזרתי עם המשפחה, היה פחות מוצלח: לא היה שלג, והיו המון יתושים. נסענו גם למקום שבו עושים צניחה חופשית, והתברר שהילדים שלנו קטנים מדי בשביל לצנוח, אז ויתרנו. מה שכן, ביקרנו בבית הראשון שבו התארחתי כשהגעתי לניו זילנד. איתרנו אותו על פי הזיכרון הצילומי שלי. בעלת הבית לא הייתה שם, ואת פנינו קיבלה קבוצה של מטיילים אוסטרלים שהתארחו במקום. יצאנו משם עם ידיים מלאות. יש מנהג בניו זילנד, שמבטא את יכולת הנתינה המדהימה של תושביה. המטרה היא להעביר הלאה חלק ממה שאתה מקבל, כך שכל תושב או מטייל חולק את מה שברשותו עם אחרים. המטיילים האוסטרלים ציידו אותנו בכל טוב כשיצאנו, באותו אופן שבו דייג מקומי, לו עזרנו עם ציוד הדיג, פינק אותנו בדג שמן וטוב לארוחת הערב".
לפני הנסיעה היו להם חששות. "אני אוהבת את הספייס שלי ולא נמנית עם מיטיבי הלכת", אומרת מור צנג, "כך שנסעתי מלאת חששות, וגם מפונקת, וחזרתי צנועה. כשאתה מבשל את הדג שדגת בצהריים, או כשאתה שוטף כלים עם כל המשפחה שיושבת יחד מחובקת בקרוואן הקטן - יש בזה משהו מתגמל שגורם לך להרגיש טוב עם עצמך. למרות כל האינטנסיביות, התאהבתי בעידו מחדש. את נמצאת חודשיים וחצי בחתיכת פח קטנה, כיף לך עם בן הזוג, ואת לא רוצה שזה ייגמר".
אותה חתיכת פח – הקרוואן – עמדה במרכז החששות של בעלה. "התפעול של הקרוואן מאוד מורכב", הוא אומר. "בהתחלה היה לי קשה להכין אותו כל פעם לנסיעה, ואז לשינה, ואז לעשות ניקיון, אבל אחרי שבוע זה נהיה קל ונוח. הרי הנופים בניו זילנד מדהימים, כל מקום יותר קסום מהקודם, וזו זכות לחיות בתוך יופי כזה. מצד שני, זה מאתגר לישון יחד, ארבעה בני משפחה, בקרוואן קטן, שרגע אחד הוא מטבח וסלון, ולקראת הערב, כשאתה הכי מותש, צריך להפוך אותו לחדר שינה. זה הרבה עבודה. גם אי אפשר להשאיר את הכלים ליום למחרת, כי ברגע שאתה מתחיל לנסוע, הם יחליקו ויישברו".
גם האתגר הכלכלי, אומר צנג, היה לא פשוט. "ניו זילנד לא יקרה כמו ישראל, אבל גם לא זולה כמו הודו ודרום אמריקה. מדובר בהוצאה מכובדת שכוללת טיול בקרוואן, חניה בפארקים שמאפשרת נוחות מסוימת, תשלומים על דלק ועוד. אנחנו כמעט לא אכלנו במסעדות, אלא הקפדנו לבשל בעצמנו. הכל עניין של סדר עדיפויות: היה לי יותר חשוב לצבור חוויות מאשר לגור בתנאים יותר נוחים".
הילדים התנתקו מהמסכים
והיה, כמובן, אתגר הטרקים. "תושבי ניו זילנד הם מיטיבי לכת", אומרת מור צנג. "את יכולה לראות קשישים שעוקפים אותך בקלות, וכך גם ילדים בני חמש. אנחנו בחרנו מסע של חמש שעות במדרגות תלולות, המובילות למקום לינה בשם Pinnacles Hut, ובו בקתות עם מיטות קומתיים, ללא מים זורמים וחשמל ועם שירותי 'בול פגיעה'. לנו זה היה קשה, אבל מבחינת המקומיים זה היה מסלול עם דרגת קושי בינונית.
"היה רגע שבו הגענו לנקודת שבירה: תומר התיישבה על סלע ואמרה שמכאן היא לא זזה. מה עושים? יורדים שעתיים וחצי לאוטו או שמנסים לעלות שעתיים וחצי לכיוון הבקתות? מהקושי הזה צמחנו. תרגלנו איתה חשיבה חיובית, בחרנו משחקי דרך נחמדים, פיתחנו שיחות עומק על געגוע, מערכות יחסים, קשיים והצלחות. פתאום היא התחילה לזוז, וכך כולנו עברנו תרפיה בהליכה".
ואיך הייתה ההגעה לפסגה? "היי מטורף", מספר עידו. "הילדים הרגישו על גג העולם. היה להם כל כך קשה, הם הרגישו סחוטים, ובכל זאת התגברו על האתגר. זו הייתה חוויה מעצימה לכולנו".
אתם מרגישים שהילדים השתנו בעקבות הטיול?
"בוודאי. הם קיבלו צידה לדרך ולמדו המון. תומר צברה ביטחון ביכולת שלה להוביל ולמדה להיות עצמאית. משהו בה השתחרר. גם עמית התבגר. הטיול נתן לו המון רוגע ומנה גדושה של משפחתיות, שהייתה חשובה לו. הם גם התנתקו מהמסכים, מה ששיפר את הדינמיקה ביניהם ואת היכולת לשחק משחקי דמיון ולהסתדר טוב יותר גם מול סיטואציות חדשות ומורכבות".
עכשיו הם בבית, מעכלים את החוויות. "יש משהו מרגיע בחופשה משפחתית ארוכה במדינה כמו ניו זילנד", אומרת אם המשפחה. "הדאגה היחידה שלך מדי יום היא איפה לטייל, ואיזה נוף מדהים נראה. אני למדתי שטבע זה כיף, ושנוף יפהפה יכול להשפיע לטובה על הנפש. עם כל האינטנסיביות, שממנה חששתי בהתחלה, למדתי כמה טוב לחיות בשבט, כמו פעם".
עידו: "אני הבנתי שיחד, כמשפחה, אנחנו יכולים לעשות הכל. גם למדתי הרבה מתושבי ניו זילנד. הם כל כך רגועים; לא ממהרים לשום מקום".
ומה עם עבודה?
"מור עצמאית ויכולה להמשיך מהמקום שבו הפסיקה. אני, לעומת זאת, עדיין נח וכמובן מסדר עם מור את התמונות באלבום המשפחתי. מותר לנו עדיין להיות בחופשה".
גם תמר אוחנה יצאה למסע מיוחד במינו. הקליקו על התמונה:
