אביו של יהודה עמיחי עשה ביעור חמץ - והבן כתב על "במאים רמאים"

בשירו "אבי בערב פסח" מתאר המשורר את האופן המיוחד שבו ציית אביו למצווה הדתית. השיר גם נותן ביטוי ליחס האמביוולנטי של עמיחי לדת היהודית ולטקסיה

עופרה עופר אורןפורסם: 14.04.19 02:15
יהודה עמיחי. תחושת האשמה כלפי חברתו שנספתה בשואה רדפה אותו כל חייו (צילום: פריץ כהן, לע"מ)
יהודה עמיחי. תחושת האשמה כלפי חברתו שנספתה בשואה רדפה אותו כל חייו (צילום: פריץ כהן, לע"מ)

כשהיה בן 11, הגיע עם משפחתו לארץ ישראל, שנתיים אחרי עליית היטלר לשלטון. תחילה נשא עדיין את השם לודוויג פּפוֹיְפֶר, שאיתו נולד. בהמשך זנח את השם הפרטי הגרמני ואימץ את השם היהודי יהודה, אבל את שם המשפחה שינה לעמיחי רק מקץ שנים, בעצה אחת עם אישה אהובה שאותה התכוון לשאת לאישה, אבל היא עזבה את הארץ ולא שבה, אחרי שנישאה בארצות הברית לגבר אחר.

 

המעבר לארץ החדשה לא הקשה עליו, כך העיד לימים. עד מהרה אימץ את נופיה, שעליהם הרבה לכתוב בשיריו – במיוחד את אלה של ירושלים שבה גר רוב ימיו. גם המעבר לשפה אחרת לא הקשה עליו: את לשונה של ארצו החדשה ידע, שכן בגן הילדים בגרמניה לימדו בעברית ובגרמנית. אבל היו עניינים אחרים שנותרו לא פתורים בחייו; לא רק עזיבתה של אהובתו, אלא גם סיפור חייה של מי שכונתה "רות הקטנה", ילדה יהודייה שהייתה חברתו הקרובה בילדותו, ובניגוד לו, לבני משפחתו ולבני משפחתה, נאלצה להישאר באירופה בשל נכותה: רגלה נקטעה בתאונה שבה נפלה מאופניים אחרי מריבה שניטשה בינה לבין הילד לודוויג שלימים יהיה משורר ישראלי חשוב (נושאה של המריבה: מי יגלם את דמותו של יהודה המכבי במסכת שהעלו בבית הספר בחג החנוכה). רות נספתה בשואה. זיכרונותיו של עמיחי ממנה ותחושת האשמה כלפיה המשיכו לרדוף אותו כל חייו, והיא הופיעה לא פעם בשירתו ובפרוזה שכתב.

 

עניין לא פתור אחר היה יחסו של עמיחי אל הדת. משפחתו הייתה דתית, אבל הוא נטש את אורח החיים הדתי. עם זאת, ביצירתו יש ביטוי למטענים שנותרו בו מתוך חוויה של קרבה אל הדת. אפשר לראות זאת בין השאר בשירו "אבי בערב פסח":

 

בָּעֶרֶב הָאַחֲרוֹן הִמְשַׁלְתִי לְךָ

אֶת מְשַׁל אָבִי, אֲשֶׁר בְּעֶרֶב עֶרֶב פֶּסַח

הָיָה חוֹתֵךְ לֶחֶם בְּהַקְפָּדָה

לְקֻבּיּוֹת מְדֻיָּקוֹת וְשָׂם

אוֹתָן עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן כְּדֵי שֶׁיּוּכַל

לִמְצֹא אוֹתָן בְּעֵינָיו הַכְּבֵדוֹת

לְאוֹר הַנֵּר הָרוֹקֵד רִיקּוּדֵי מִצְוָה.

וְלֹא תְּהִי בִּרְכַּת בִּעוּר חָמֵץ שֶׁלּוֹ

לְבַטָּלָה.

 

כָּך לִחְיוֹת:

בַּמָּאִים שֶׁל עַצְמֵנוּ,

בַּמָּאִים רַמָּאִים

בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, כִּמְעַט,

וְלֹא נִהְיֶה

לְבַטָּלָה.

 

צפו בראיון האחרון עם עמיחי:

 

 

למי שאינו מאמין

 

הדובר פונה אל מישהו, כמו ממשיך שיחת חולין שהייתה ביניהם בערב הקודם. הנופך היומיומי לכאורה הוא אחד המאפיינים של שירת עמיחי, והאינטימי והביתי מייצגים אצלו את העמידה של היחיד ושל חייו החד-פעמיים לנוכח הכוחות הגדולים ממנו – אלה של ההיסטוריה או של החברה ותביעותיה. בשיר שלפנינו הדובר ממשיך לספר לבן שיחו על אביו שאיבד את מאור עיניו, אבל לא ויתר על אמונתו ועימה טקסי הדת ומנהגיה. לפיכך, בערב פסח נהג האב להניח במקום נגיש קוביות של לחם שהקפיד לחתוך כדי שיצליח למצוא אותן. המנהג הרווח דומה מאוד – לפזר חתיכות חמץ ואז "לחפש", "למצוא" ולבער אותן. ההבדל הוא בכך שאביו של עמיחי נאלץ להקל על עצמו ולהניח לא פירורים, אלא "קֻבּיּוֹת מְדֻיָּקוֹת", שאינן מוסתרות, אלא מונחות על אדן החלון, בהישג יד.

 

ומה דעתו של הבן החילוני? האם הוא מגחך לנוכח המנהג ולנוכח מעשי אביו המדגישים את מה שעשוי להיראות כרמייה עצמית? כן ולא בעת ובעונה אחת. מצד אחד הוא ממליץ לבן שיחו ולעצמו לנהוג כמו אביו: "כָּך לִחְיוֹת:/ בַּמָּאִים שֶׁל עַצְמֵנוּ". מצד שני, הוא אינו נרתע מהתוספת "בַּמָּאִים רַמָּאִים". וכשהוא כותב "בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה" ומוסיף אחריה מיד את המילה "כִּמְעַט", הוא מיטיב לבטא את השניוּת שחש כנראה: מצד אחד אהדה, שלא לומר אהבה, כלפי אביו ומעשיו, ועימם כלפי מסורת אבותיו עתיקת הימים, ומצד שני, הרציונליות התבונית של מי שרואה במעשים הללו, באותן "הסתרה" ו"מציאה", עניין מפוקפק.

 

מי שאינו מאמין, לא יוכל להבין. מי שמאמין, לא יוכל להזדהות עם התחושה שאין תוחלת בפרקטיקות הדתיות. האחד מדבר על חוסר ההיגיון שבהן, והאחר על מחויבות ועל מסירות רוחנית. מי שמצוי בתווך, ספק קורע את האצטלה מעל הדת, ספק נשאר שבוי בקסמיה, וכותב שיר על התנהגות שהיא בעיניו משל.

 

 

     

    גם לנעמי שמר יש שיר שמזוהה עם חג הפסח. הקליקו על התמונה:

     

    נעמי שמר. נולדה בקבוצת כינרת, שחבריה היו חילונים גמורים, אבל פיתחה זיקה מיוחדת לתנ"ך ולמקורות. הקליקו על התמונה (צילום: אפי שריר)
    נעמי שמר. נולדה בקבוצת כינרת, שחבריה היו חילונים גמורים, אבל פיתחה זיקה מיוחדת לתנ"ך ולמקורות. הקליקו על התמונה (צילום: אפי שריר)

     

     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים