בגיל 12 התכוננה מיכל ירסנש מנגיסטו למסיבת בת המצווה שלה, יחד עם חברותיה לבית הספר במעלה אדומים. כחלק מחגיגות הטקס נדרשה כל בת להכין צעיף משי, ומנגיסטו החלה בעיצוב צעיף ייחודי לאמהּ אקאל. עבודת היד האמנותית החזירה אותה לזיכרונות מילדותה בכפר גוביה שליד גונדר באתיופיה, שם היתה מנגיסטו קוטפת כותנה בשדות, הופכת אותה לחוט ואורגת בדים על נול, יוצרת את הנטלה, אותו צעיף לבן שנשים אתיופיות מתכסות בו.
"עשיתי לה את הצעיף, אבל אז היא נפטרה ולא היה לי למי לתת אותו. כל הבנות הביאו לאמא שלהן את הצעיף בטקס, ובאופן די מפתיע הצעיף שהכנתי נעלם", היא מספרת בראיון, כשבאותו רגע, כמו אות משמיים, החשמל בביתה שביד אליהו נופל ועולה. "היא כנראה מסמנת לנו שהיא פה", היא אומרת בחצי חיוך, מגניבה סוד. רגע אחר כך פורץ מתוך מכשיר הטלוויזיה קולה של אחותה הצעירה, עיתונאית חדשות 13 אלמז מנגיסטו. "אל תדאג, הבית לא אפוף רוחות", היא צוחקת, "סתם צירוף מקרים".
בשבוע האופנה האחרון היה מותג האופנה הצעיר AKAL שהקימה מנגיסטו, 32, לאחת ההפתעות בתצוגה של חממת האופנה של מפעל הפיס, בזכות שילוב בין בגדים בגזרות אווריריות לרקמות צבעוניות בסגנון אתיופי שנוצרו על ידי רוקמות ורוקמים אתיופים, כמו חולצת טי עם פנים רקומות בחוט אדום שעליה הכיתוב עמוס המשמעויות: Inside We Are The Same, כיתוב שהופיע גם לאורכה של חצאית שיפון לבנה.
מאז סיימה את לימודיה במחלקה לאופנה וצורפות בבצלאל בשנת 2015, עבדה בסטודיו של המעצבת נעמי מערבי ובמקביל פעלה כמעצבת עצמאית תחת שמה. רק בקולקציה הנוכחית החליטה לחשוף את סיפורה האישי ולחבר את כל החוטים שמרכיבים את חייה לעשייה אחת, ובחרה לקרוא למותג על שם אמה. למרות שהשם אקאל באמהרית מסמל, לדברי הבת, נפש חיה – הקו הנטוי שמופיע בלוגו מסמן את קו השבר שנפער עם מותה בשנת 1999. "אמא שלי היתה אישה חזקה. לא סתם היא השאירה לי את שמה", היא אומרת בראיון ל-Xnet, "כל מי שנכנס לחיי לאחר מותה נתן לי חוט לרקום עליו, שאותו חיברתי ללולאה ועכשיו זאת שרשרת גדולה של אנשים שמקיפים אותי".
המפגש עם מנגיסטו מורכב. כל מי שמכיר ועבד איתה מתאר אישיות אמביציוזית, קשוחה, אסרטיבית, כריזמטית, ממגנטת, כנה וממוקדת. "אני מזל תאומים, יכולה להתהפך בשנייה", היא מחייכת. כך היא מתגלה גם בשני מפגשים איתה. במפגש הראשוני מאחורי הקלעים של התצוגה, כשהצענו לה להתראיין, היא ענתה בתקיפות: "אם אתה מחפש את הסיפור על האתיופית מהכפר שהפכה לסינדרלה, אתה במקום הלא נכון". אחר כך התרככה ויזמה מפגש בביתה, בו דיברה בכנות ובפתיחות.
לא פלא שאישיותה הסוערת עמדה גם במפגש עם מעצבת האופנה נעמה חסין, המנטורית שהצמיד לה מפעל הפיס. "להגיד לך שישר נפגשנו והיה בינינו חיבור? לא. היא טיפוס ואני טיפוס, אבל מבחינה מקצועית היא סייעה לי המון", מודה מנגיסטו, "כל האווריריות בקולקציה באה ממנה, ואני שמחה שהקשבתי לה כי זה יצא לטובה. היא כל הזמן אמרה לי: 'מיכל, חם פה. תשחררי".
"קלטתי מהר את הכישרון שלה וביקשתי במיוחד לעבוד איתה", אומרת חסין, "היא מעצבת וירטואוזית ומוכשרת, אבל לשתינו יש אישיות חזקה וזה לא אחת התנגש. רציתי לתת יותר משהיא רצתה לקחת".
מי שהצליחה לייצר איתה דיאלוג פורה ומתמשך היא מעצבת האופנה קארן אוברזון, שהגיעה אליה לפני שמונה חודשים במסגרת "קרן שמש לעידוד יזמים צעירים" וכיום עובדת איתה בצמוד כיועצת חיצונית. תחילה קיבלה מנגיסטו מנטור עסקי מתחום הייעוץ הפיננסי, אך לאחר שלא הבין את צרכיה, ביקשה להחליף מנטור ופגשה את אוברזון. "אני חושבת שבתקופה שאנחנו עובדות יחד, התחדדה אצל מיכל האמונה בעצמה. היא הבינה שהבידול העיצובי חשוב והסיפור האישי שלה הוא הכוח שלה", אומרת אוברזון.
"קארן אמרה לי את המשפט הכי חשוב: 'מיכל, יש לך אג'נדה, אבל את אומרת אותה במילים ולא רואים אותה בקולקציה. עם מכנסיים שחורים לא תכבשי את העולם'", מאשרת מנגיסטו. לדבריה, היא חששה בתחילה להחצין את השפה העיצובית המשלבת רקמות אתיופיות. "פחדתי שישר ישימו אותי בנקודה של האתיופית המסכנה או המתמסכנת. זאת שמביאה סיפור אישי, וישר יגידו: זה בגדים לאתיופים. להגיד לך שזה לא קרה? זה קרה וקורה. כשבאתי לפרזנטציה במפעל הפיס, המעצב ששון קדם אמר לי: 'אני לא מרגיש את האתיופיות שלך', עניתי לו שאני לא רוצה להביא את אתיופיה, כי אתיופיה זה שם. אם הייתי רוצה, הייתי מביאה רקמה מאתיופיה ומדביקה אותה על בגדים. אני מביאה את השילוב".
"היה לי חשוב שהבית לא יתפרק"
סיפורו של המותג אקאל טווי באופן טבעי בביוגרפיה של מנגיסטו. היא נולדה באתיופיה, ילדת סנדביץ' בין שבעה אחים. היא מתארת את ילדותה שם כמאושרת, ילדה שקמה בארבע בבוקר עם אבא לחרוש את האדמה עם הפרות ולזרוע תירס, או רקדה עירומה בגשם הראשון, זה שגם היום היא מתגעגעת לריח שלו. בגיל שמונה עלתה עם משפחתה לישראל. "זה היה בדיוק ברצח רבין, ולא הבנו למה כולם בוכים כשירדנו מהמטוס", היא מספרת.
לאחר שנה במרכז קליטה בחיפה עברו למעלה אדומים, שם התגוררו בני משפחה שעלו ארצה קודם. בשנת 1999 איבדה את שני הוריה וחייה התהפכו. לאחר שאחיה הגדול נלחם בבית המשפט שלא יפוזרו האחים במוסדות ובמשפחות אומנה, עמותת "אור שלום" אפשרה להם להמשיך לחיות יחד בבית במעלה אדומים עם משפחת אומנה שגידלה אותם. "השנה הראשונה היתה קשה. לבנות אמון עם מישהו זר לאחר שההורים שלך נעלמו? אבל לאט-לאט בנינו משפחה", היא מספרת, "לצערי, לאחר ארבע שנים הם עזבו, כי כל משפחה יכולה להיות עד ארבע שנים בלבד. אז למדתי ליצור לעצמי בית".
ה"בית" של מנגיסטו מלווה אותה מאז, בין אם כנושא של פרויקט הגמר שלה בבצלאל, או כרקמה בשפה מעט ילדותית על מקטורן מחויט בלבן, אחד הפריטים היפים והמורכבים ביותר בקולקציה שלה. "אני רוקמת לעצמי את הבית שנלקח ממני, את הילדות והתמימות שאני רוצה לחזור אליהם", היא אומרת, "רקמה היא זיכרון של בית, כי אני רוקמת מילדות. כשאמא שלי נפטרה, קיבלתי מכה כואבת ופניתי ישר ללימודי אמנות. באמנות אתה לא מדבר – אתה מביע רגשות".
מתי את מאפשרת לעצמך להתפרק?
"תמיד הייתי נשברת, אבל רק מאחורי הקלעים כדי לא להפגין חולשה מול האחים שלי. מגיל 12 לקחתי על עצמי את תפקיד האמא בבית, אבל בדיעבד זאת טעות להיות חזק. לא הראיתי אף פעם שאני צריכה משהו, לא ידעתי לבקש עזרה".
אחיך, מסגנאו מנגיסטו, שהיה בגמר "הישרדות", אמר שהיית העוגן שלו ושל הבית, שמולך אי אפשר לזייף.
"הוא צודק. אי אפשר לזייף או לשקר מולי. היה לי חשוב שהבית לא יתפרק. הייתי עושה שבתות עם קידוש, ארוחת שבת, ואין תירוצים – כולם נמצאים".
הרקמה בקולקציה אינה רק סיפור אישי או פעולה תרפויטית – זהו מנגנון חברתי לחיזוק הקהילה האתיופית, שמנגיסטו מבקשת לעודד. בחמשת החודשים האחרונים היא עובדת עם קבוצת רוקמים ורוקמות ממרכז לקשיש בשכונת יפו ד', המשך ישיר לעבודתה עם רוקמים שנעשתה קודם בשכונת קרית מנחם בירושלים. "אני מאמינה שבעשייה חברתית אפשר לשנות את העולם, לתת לאותם רוקמים ורוקמות תקווה, מעגליות של יצירה ואופנה", היא אומרת. באופן מפתיע למדי, עבדה מנגיסטו בעבר עם רוקמים גברים, מראה לא שכיח בחברה האתיופית: ראשית, כי עבודות יד יועדו לנשים; שנית, כי הנשים התבקשו להישאר בבית. היום יש לה 10 רוקמות שמקבלות תשלום על כל עבודת רקמה שהן מייצרות עבורה.
איך חל פתאום השינוי המגדרי? "לפני העלייה לישראל, כל יהודי אתיופיה עצרו בגונדר, ומהשעמום הם החלו לארוג ולרקום", היא מסבירה, "כשהם עלו ארצה הם הפסיקו, כי בשבילם זה מזכיר את ההשפלה והעוני בהמתנה לעלייה לישראל. הנשים דווקא רצו לרקום, כי זה חלק מהעשייה שלהן והשפה".
איך היה המפגש שלך עם הרוקמים? בכל זאת, יש פה שינוי במאזני הכוח: אישה אתיופית שמנחה אותם.
"היו חלק שקיבלו את זה בסבבה, היתר בחנו אותי. עשו לי טבילות אש. היה אחד שהיה לו קשה לקבל הנחיה ממני, כי אני אישה. הייתי מגיעה עם עצבים בגוף, כי מבחינתי אני שווה לגבר, ופתאום אני מרגישה אפליה. מגיל 12 לא גדלתי בסביבה אתיופית, ובעדה שלנו אישה היא למטה. צר לי, אבל היא נחשבת נחותה".
"אחד הדברים שצורמים לי עד היום, הוא שאמא שלי עברה תהלך גיור בישראל, כמו כל אתיופי שהגיע לכאן, אבל לא סיימה אותו כי היא נפטרה לפני הטבילה במקווה, ולכן קברו אותה בחלקה של לא יהודים. אחרי השבעה עברנו כולנו גיור. כשאני הולכת לבקר אותה בגבעת שאול, אני מתנחמת בזה שיש לה לפחות נוף טוב. אבל זה קשה, שיתביישו להם"
ופתאום את הגעת.
"אני לא מבקרת את דור ההורים שלי, יש לי כבוד אליהם, אבל אני לא חוסכת בדור הבא. יש אנשים בגילי שמאמינים שתפקידה של האישה לשרת אותם. באתיופיה אישה היתה שוטפת לגבר את הרגליים ומנשקת אותן. כמעט הקאתי כששמעתי את זה. שם זו היתה מנטליות, מסורת, פה אני לא מוכנה לשמוע על זה".
בטח כבר השוו אותך לא אחת למשכית, אלא שכאן את אישה מתוך הקהילה ולא אישה לבנה מבחוץ. האם את עושה את זה כדי לשמר את עבודת היד האתיופית או כדי לתת לנשים וגברים תעסוקה?
"אני עושה את זה במטרה לשמר את עבודת היד האתיופית, והשאיפה שלי היא ליצור מספר מוקדים הכוללים רקמה, קליעה ואופנה. אצלנו בעדה זו בושה לעשות אמנות, כי זה לא כסף. אבל הם לא יודעים עד כמה זה מכרה זהב. עם זאת, אני לא מביאה רק פרנסה, אלא אמונה. אני משקיעה את הזמן שלי. אני חווה אותם. מדברת איתם. התייתמתי בגיל צעיר ללא זהות. הזהות האתיופית שלי מתה, והקולקציה שלי החזירה את הזהות שהחבאתי".
"לא אמרתי המזל יגיע אליי – עבדתי 200 אחוז קשה יותר"
זהות היא מילת מפתח אצל מנגיסטו. כמי שגדלה מאז גיל 12 מחוץ לעדה האתיופית, יש לה נקודת מבט ביקורתית על החברה האתיופית והישראלית כאחד. היא לא חוסכת מילים מאף אחד מהצדדים, כמעין נביאת תוכחה העומדת בשער העיר. "אני לא מייצגת פה את העדה האתיופית, אלא רק את עצמי", היא ממהרת לומר יותר מפעם אחת בראיון, "אחת המטרות שלי היא לחזק את הנוער האתיופי. שיאמינו בהם. שיחלמו. הרבה צעירים מהחברה האתיופיות אפילו לא מגיעים למקום הזה של החלום, ואני קוראת להם: בואו תחלמו!"
כי המדינה מחלישה אותם ולא מאפשרים להם או כי הם כבר לא מאמינים בעצמם?
"גם אותי החלישו, אז מה. לא נתתי לאף אחד לעצור אותי. חלמתי. לא אמרתי המזל יגיע אליי – עבדתי 200 אחוז קשה יותר".
מתי תיכנסי לפוליטיקה?
"אף פעם".
הציעו לך?
"כמה פעמים, אבל זה לא טוב, יש לי פה גדול. את מי אני אייצג? הרי בחברה האתיופיות אני לא נחשבת לאתיופית, ובשביל הישראלים אני שחורה מדי. בשנקר לא קיבלו אותי, יותר אפשרו לי להתקבל. היה את המבט הזה: את בכתובת הנכונה?! אפילו בצבא החיילות האתיופיות התרחקו ממני כי אני 'לבנה' מדי ולא מדברת אמהרית, למרות שעכשיו אני חוזרת לזה. אתה חושב שהרוקמות שאני עובדת איתן לא צולבות אותי? הן אומרות שאני בושה לעדה. אבל אני מסבירה להן: גידלו אותי לבנים. מרוקאים, אבל לבנים", היא צוחקת, "אבל זה מה שבנה את מי שאני היום".
הלכת להפגנות האתיופים?
"לא".
אחרי הנאום הזה הייתי מצפה שתהיי בשורה הראשונה עם מגפון!
"אני בעד הפגנות, אבל אי אפשר כשהמחאות פה מובדלות. כשהגייז מחו נגד חוק הפונדקאות, האתיופים לא הגיעו ולהפך – ויש קהילת להט"ב גדולה של אתיופים, אבל רובם בארון. יש גזענות בכל מקום. ב כ ל מ ק ו ם. אחד הדברים שצורמים לי עד היום, הוא שאמא שלי עברה תהלך גיור בישראל, כמו כל אתיופי שהגיע לכאן, אבל לא סיימה אותו כי היא נפטרה לפני הטבילה במקווה, ולכן קברו אותה בחלקה של לא יהודים. אחרי השבעה עברנו כולנו גיור. כשאני הולכת לבקר אותה בגבעת שאול, אני מתנחמת בזה שיש לה לפחות נוף טוב. אבל זה קשה, שיתביישו להם. ואני, למרות שלמדתי במוסדות חינוך דתיים ושמרתי שבת, כמעט לא העבירו אותי גיור.
"אבל אני לא יושבת בבית ומחכה שיגאלו אותי – אני עושה שינוי יום-יום. כשהייתי סטודנטית, חנכתי תלמידה אתיופית במסגרת תוכנית פר"ח, וכשעזרתי לה בשיעורים אמא שלה התעצבנה, כי מבחינתה, היא היתה צריכה להיות בבית ולעזור. אני מרגישה שיש הרבה ילדים אתיופים שלא חוו את הילדות. לא מספיק שהמדינה דרסה אותנו ומחלישה אותנו, גם בתוך העדה אין הבנה לצרכים של הילד?! אני רוצה לראות שינוי. הרי גם אני יכולתי להיות מסכנה כל חיי, אבל פתחתי את העיניים ואמרתי לעצמי 'צאי מהברוך הזה'. מצד שני, אני גם שונאת את הגזענות הסמויה הזאת עם הטייטלים של 'הקצין האתיופי הראשון', 'הנווט האתיופי', 'המעצבת האתיופית הראשונה בשבוע האופנה' – ושלא תחשוב למתג אותי ככה בכתבה, כן?
"בפברואר אשתקד השתתפתי בכנס שנקרא Heart to Heart מטעם הפדרציה היהודית. התאגדו שם הרבה יהודיות משפיעות מכל העולם, שתורמות למרכזי קליטה ונוער. אמרתי להן שהדבר הכי חשוב לנוער אתיופי הוא האמון, כי כאשר אתה נותן אמון לילד – יש תוצאות. בי האמינו. כשלפני 20 שנה אמרתי לסבתא שלי שאני רוצה להיות מעצבת אופנה, היא אמרה לי: מיכל, אני בטוחה שתהיי. גם אם סתם אמרתי את זה, היא נתנה לי גב. ולא רק סבתא שלי, כל אישה שהאמינה בי לאורך החיים – אפשרה לי לפסוע בעולם הזה. להרבה מהנוער האתיופי אין את זה. הם לא צריכים את הכסף של העמותות והתרומות – הם רוצים שמישהו ייקח אותם ביד ויאמין בהם. אנחנו, כחברה, יכולים לשנות את זה. כן, אתה צריך ללמוד לקבל את העזרה הזאת, ואני חושבת שזה קרה רק בזכות ההורים הביולוגיים שלי שגידלו אותי על אהבה. ההורים שלי נעלמו מחיי בפתאומיות, אבל הם השאירו לי ולאחיי חוזק, כוח וכבוד לאנשים. זה עדיין מושרש בי".
ומה גילינו על אסתי גינזבורג בלי איפור מול המראה?
