א' לאמא: מאחורי כל פוליטיקאית מצליחה יש מי שתמיד האמינה בה

מי האם שלא הרשתה להבריז מביה"ס, מי התנגדה שבתה תשתתף ב'אסקימו לימון', ומי זרמה עם כל השיגעונות? הכירו את הבוחרת הראשונה של 14 מועמדות לכנסת

מאחורי כל פוליטיקאית מצליחה עומדת אמא שהאמינה בה. רגע לפני פתיחת הקלפיות, פנינו למפלגות השונות וביקשנו מ־14 מתמודדות שצפויות להיבחר לכנסת הקרובה, לספר על  האחת והיחידה שלהן.

 

רשימת המתמודדות לפי סדר האל"ף בי"ת:

 

 

אורנה ברביבאי

מקום עשירי ברשימת "כחול לבן", על אמה צילה שוחטמן

 

צילה ואורנה. "אחרי שנתיים בפנימייה חזרתי הביתה. הגעגועים למשפחה הכריעו אותי" (צילום: אלבום פרטי)
    צילה ואורנה. "אחרי שנתיים בפנימייה חזרתי הביתה. הגעגועים למשפחה הכריעו אותי"(צילום: אלבום פרטי)

     

    אמא שלי בת 81, עלתה מעיראק בגיל 13, הייתה עקרת בית שגידלה שמונה ילדים (אני הבכורה) בבית חם ואוהב, והיום היא גרה בדיור ציבורי בעפולה.

     

    העצה הכי טובה שקיבלתי ממנה: להתייחס לכל אדם באופן שווה, לראות בכל אחד את האדם שבו. זו גישה שאפיינה את שירותי הצבאי ואת החשיבות שאני מייחסת לצה"ל כצבא העם.

     

    רגע בלתי נשכח: כשהדלקתי משואה ביום העצמאות, אמא אמרה שמבחינתה היא עצמה מדליקה את המשואה, שההצלחה שלי היא ההצלחה שלה, ושהיא גאה על כך שלמרות כל הקשיים בדרך הצלחתי להגיע למעמד הזה.

     

    קווים אדומים: ההורים סמכו עליי מגיל צעיר, אני לא זוכרת שהיו איסורים. כבת בכורה תמיד הטילו עליי אחריות על האחים הצעירים. בכיתות ז'-ח' שלחו אותי ללמוד בפנימייה, אבל הגעגועים למשפחה הכריעו אותי וחזרתי הביתה, לעפולה, בתום שנתיים.

     

    זמן איכות: אנחנו תמיד מוצאות זמן משפחה משותף והולכות להופעות של מוזיקה עיראקית שהיא אוהבת מאוד.

     

    סבתאות: היא סבתא חמה ואוהבת שלא מרשה לנכדים לקטר כשקשה להם, היא תמיד אומרת להם שהכל זה עניין של גישה נכונה לחיים.

     

    פוליטיקה: היא אמרה, "לכי תממשי את הייעוד שלך לעזור למי שזקוק לכך, בעיקר לאוכלוסיות חלשות ופריפריה. והעיקר, אל תפחדי כלל".

     

    טיפ להורות מעצימה: ילדה שבטוחה בעצמה היא בת של אמא שבטוחה בעצמה.

     

     

    אלונה ברקת

    מקום שלישי ברשימת "הימין החדש", על אמה תמר אקווע

     

    תמר ואלונה. "היא תמיד אומרת לי למצוא את הטוב בכל אדם" (צילום: אלבום פרטי)
      תמר ואלונה. "היא תמיד אומרת לי למצוא את הטוב בכל אדם"(צילום: אלבום פרטי)

       

      אמא שלי, בת 71, עלתה ארצה מתימן במבצע "על כנפי נשרים". היא מורה בגמלאות, אמא לארבעה (אני הבכורה), תושבת אשקלון.

       

      העצה הכי טובה שקיבלתי ממנה: לראות את הטוב בכל אדם. זו עצה שאני תמיד לוקחת איתי.

       

      רגע בלתי נשכח: מפגש משפחתי בארצות־הברית לרגל יום הולדתי ה־40. כל המשפחה המדהימה שלי הגיעה עד לשם, והיה מרגש מאוד להרגיש את החום והאהבה שלהם. אף פעם לא אשכח את היום הזה.

       

      קווים אדומים: האמת היא שהרשו לנו לעשות כמעט כל דבר, כי סמכו עלינו. היינו ילדים טובים, ידענו תמיד את גבולות הגזרה והתנהגנו בהתאם. תמיד היה לי חשוב שהוריי יהיו גאים בי וירוו נחת ממני.

       

      זמן איכות: בגלל עיסוקיי הרבים, אנחנו מתקשות למצוא זמן לבילויים משותפים. אנחנו נפגשות בארוחות שישי, בעיקר עם כל המשפחה.

       

      סבתאות: היא הסבתא הכי חמה בעולם, מעניקה, מעורבת. הנכדים אוהבים אותה וכמובן - את הבישולים שלה. היא תמיד זמינה להם והם יודעים שבכל זמן אפשר להגיע אליה כדי להתייעץ, לקבל מילה טובה או זריקת מוטיבציה.

       

      פוליטיקה: היא תומכת בי מאוד בכל החלטה שאני מקבלת. גם כשהחלטתי לרוץ לפוליטיקה היא שמחה כי היא מכירה את הכוח שמניע אותי - ליצור חברה שוויונית וצודקת יותר.

       

      טיפ להורות מעצימה: להאמין בילדים ולגרום להם להאמין שבעזרת אמונה, מוטיבציה וניצוץ בעיניים אפשר לכבוש כל פסגה, גבוהה ככל שתהיה.

       

       

      ח"כ גילה גמליאל

      מקום עשירי ברשימת "הליכוד", על אמה עליזה גמליאל ז"ל

       

      גילה ועליזה. "גם כששכבה בבית החולים הייתה מקור לעידוד" (צילום: אלבום פרטי)
        גילה ועליזה. "גם כששכבה בבית החולים הייתה מקור לעידוד"(צילום: אלבום פרטי)

         

        אמא שלי, שנפטרה לפני קצת פחות משנה, עלתה ארצה בגיל שבע מלוב. היא שכלה את סבה ואחותה במחנה הריכוז ג'אדו בלוב. בארץ משפחתה חיה כמה שנים במעברה ואחר כך התיישבה בגדרה, שם הכירה את אבי, שעלה ארצה מתימן. יחד הקימו משפחה בת שישה ילדים (אני בת הזקונים). אמא הייתה עקרת בית, אישה שהקדישה את כל כולה למשפחה והייתה עמוד התווך שלה.

         

        בעשור האחרון לחייה היא סבלה ממחלת כליות קשה ונזקקה לטיפולי דיאליזה אינטנסיביים. בשנתיים וחצי האחרונות אושפזה בבית החולים השיקומי הרצפלד בעקבות כשל נשימתי. זכיתי לפקוד את מיטת חולייה וליהנות מהאנרגיות הטובות שלה גם במצבה המורכב. שלא על דרך הקלישאה, יותר משבאתי לחזק ולעודד אותה, באתי להתחזק ולהתעודד ממנה, לשאוב מנת חיים, לקבל חיבוק ולשמוע עצה טובה. במשך כל 44 שנותיי לצדה, אמא הייתה האדם הקרוב ביותר אליי, שעיצב את דמותי ואישיותי. לפני קצת פחות משנה, נפטרה אמי הגיבורה והותירה בי הרבה געגועים וחסך.

         

        העצה הכי טובה שקיבלתי ממנה: הכל בחיים קורה לטובה. היא עצמה קיבלה הכל באהבה והייתה בה נתינה אינסופית.

         

        רגע בלתי נשכח: היו כל כך הרבה כאלה, אבל התמונה שחקוקה אצלי בעיקר היא ההמתנה שלה בפתח הבית וההתרגשות התמידית לראות אותנו מגיעים.

         

        קווים אדומים: הוריי, בעיקר אמא, היו הורים מאוד מעצימים. הם כוננו בי עצמאות מגיל צעיר מאוד, בשום אופן לא היו הגבלות ומגבלות. להפך, הם עודדו אותנו לחלום, להעז, להצטיין. גדלתי ב"שכונת העיוורים" בגדרה - פרויקט ניסיוני של המדינה להקים שכונה שבה כמעט בכל משפחה יש עיוור, ולשלב אותם באופן מלא בקהילה. כילדה, עודדו אותי הוריי להתנדב בביתו של אחד העיוורים, הרב אליהו שמש זצ"ל, שהיה מהאנשים החשובים בחיי. נהגתי להקריא לו ספרים ועיתונים וכך גם למדתי גמרא וקראתי ביוגרפיות של גיבורי ישראל. בזכותו רכשתי סולם ערכים ציוני וערכי.

         

        משברים: בגיל 12 הוריי התגרשו, ומטבע הדברים זו לא הייתה חוויה פשוטה - ההתמודדות הראשונה והמשמעותית שלי עם משבר, אבל לא נתתי לזה להוריד אותי. אהבתי את אבא מאוד ואהבתי את אמא מאוד, לא בחרתי צד ולא נתתי לזה להשפיע עליי לרעה. להפך, הייתי תלמידה מצטיינת. זה חישל ועיצב אותי למי שאני היום.

         

        זמן איכות: כשאמא הייתה בחיים, בין אם בריאה או חולה, הקפדתי לבקר אותה. אהבנו לעשות הכל יחד, צחקנו וניהלנו שיחות נפש, בבית החולים או בבית קפה. העיקר להיות יחד.

         

        סבתאות: בנותיי, תהל ויעל, בנות עשר ושמונה, מתגעגעות מאוד לסבתא שהייתה מציירת איתן, משחקת איתן ומעניקה המון אהבה.

        פוליטיקה: לאמא שלי, שהייתה אישה עם נתינה עצומה, זה היה אך טבעי שגם אני וגם אחי, יואל, ראש מועצת גדרה, נבחרנו לשרת את הציבור.

         

        טיפ להורות מעצימה: להקשיב לרחשי הלב של הילדה ולתמוך בדרך שבחרה.

         

         

        ח"כ תמר זנדברג

        יו"ר מפלגת "מרצ", על אמה אסתר זנדברג

         

        תמר, אסתר והנכדה אביגיל. "ללכת איתה ברחוב זו חוויה מיוחדת" (צילום: אלבום פרטי)
          תמר, אסתר והנכדה אביגיל. "ללכת איתה ברחוב זו חוויה מיוחדת"(צילום: אלבום פרטי)

           

          אמא שלי, בת 73, היא ילידת הארץ, מבקרת אדריכלות ותכנון בעיתון "הארץ", גרה ברמת־גן, אמא לשניים, אני (הבכורה) ואחי.

           

          העצה הכי טובה שקיבלתי ממנה: קשה לי לצמצם לעצה אחת את כל מה שלמדתי וספגתי ממנה. היא בלי שום ספק האדם שהכי עיצב אותי בחיים. יש לה סרגל מוסרי לא מתפשר ואפס סבלנות לקלישאות ולסיסמאות.

           

          רגע בלתי נשכח: אלה מלים גדולות בשביל יום־יום של ילדות ומשפחה. תמיד הרגשתי שגדלתי בבית "רגיל", שכונה רגילה ברמת־גן, שני הורים ושני ילדים, מצד שני זה היה בית יחיד במינו, שדיברו בו תמיד על היסטוריה ופוליטיקה, אבל לא בקטע מטיף.

           

          קווים אדומים: לא הייתה לנו בבית מערכת של חוקים או איסורים מיוחדים. ההורים כיבדו אותי ואני אותם וסמכו עליי שאשמור על עצמי ואפעיל שיקול דעת. אני גם לא הייתי ילדה מרדנית במיוחד. הייתי דעתנית ואולי אפילו וכחנית אבל לא עשיתי שטויות ולא גרמתי להורים לדאוג.

           

          זמן איכות: ללכת עם אמא שלי לסרט או לתערוכה או סתם ללכת ברחוב זו חוויה מיוחדת. זה ללמוד על כל עמוד חשמל, על כל בלטה וכל מרפסת, ותמיד לשמוע תובנות מעניינות ומקוריות שאף אחד לא חשב עליהן קודם.

           

          סבתאות: היא סבתא נפלאה. יש לה קשר מיוחד עם הבת שלי ויש להן שפה וקודים מיוחדים שהם רק שלהן.

           

          פוליטיקה: אחד הדברים החזקים שההורים הנחילו לנו בבית הוא שכל אחד הולך בדרכו ומקבל תמיכה ואהבה ללא תנאי. אחי שחקן כדורגל ושנינו בתחומים שיש בהם הרבה תחרותיות, וההורים תמיד מאחורינו.  

           

          טיפ להורות מעצימה: ביטחון עצמי נולד במקום שבו אוהבים אותך ללא תנאי ונותנים לך תחושה שלא חשוב מה, יש לך גב ורשת ביטחון בבית, שתמיד אפשר לשוב אליו. 

           

          מיקי חיימוביץ

          מקום שביעי ברשימת "כחול לבן", על אמה סימון חיימוביץ

           

          סימון ומיקי. "הלכתי למבחני בד לסרט 'אסקימו לימון' למרות התנגדותה" (צילום: אלבום פרטי)
            סימון ומיקי. "הלכתי למבחני בד לסרט 'אסקימו לימון' למרות התנגדותה"(צילום: אלבום פרטי)

             

            אמי שלי, שתחגוג בקרוב 90, היא ילידת איסטנבול, פנסיונרית של משרד ראש הממשלה, אמא לשניים (אני הצעירה).

             

             

            העצה הכי טובה שקיבלתי ממנה: צריך לעבוד, להתפרנס ולהיות עצמאית מבחינה כלכלית. כשהיינו קטנים, היא עזבה לכמה שנים את משרתה. לימים, השנים האלה שבהן הייתה בבית פגעו באפשרויות הקידום שלה ובעיקר בזכויות הפנסיוניות שלה, ועל כך היא מצטערת עד היום. עצמאות כלכלית היא הכרחית לנשים כדי שיעשו החלטות שבאות מתוך בחירה ולא מתוך כורח.

            חוץ מזה, אמא שלי תמיד הדגישה בפניי את הצורך להיות נחמדה ולחייך, שכך הרבה יותר נעים וגם משיגים יותר, וכמו תמיד היא צדקה.

             

            רגע בלתי נשכח: כשהייתי ילדה לא הייתה לנו אפשרות כלכלית לקנות תחפושות מוכנות ואמי, שתמיד הייתה מוכשרת בתפירה ובסריגה, תפרה לי תחפושות. אני זוכרת בעיקר את האינדיאנית שכללה גם פאה שחורה שהכינה לי מצמר שחור. היה לי גם מעין מנשא לתינוק והיא אפילו הכינה פאה שחורה לבובה הבלונדינית שהייתה בתוך המנשא.

             

            קווים אדומים: הייתי ילדה שובבה. מצד אחד טום בוי שמטפסת על עצים, מצד שני תולעת ספרים שקוראת בלי סוף. בעניין השובבות, לא זוכרת שהגבילו אותי, אולי נזפו בי כשחזרתי עם בגדים קרועים ומוכתמים. בעניין הקריאה - אסרו עליי לקרוא לפני השינה, אמא טענה שזה יפגע לי בראייה. אני זוכרת שהייתי קוראת עם פנס מתחת לשמיכה.

            בגיל ההתבגרות הייתי מרדנית לא קטנה, בלי ידיעת הוריי ולמרות שידעתי שיתנגדו הלכתי למבחני בד לאחד מסרטי "אסקימו לימון" והתקבלתי כניצבת. לשיחת הטלפון שהודיעה לי על כך ענתה אמא שלי, שהייתה מזועזעת ממני ומהצעד שעשיתי מאחורי גבה. אחרי ריב וצעקות היא הסכימה שאשתתף בסרט. מה שמצחיק הוא שאחרי כמה שעות, שבהן בעיקר השתעממתי, התקשרתי אליה שתבוא לקחת אותי. שוב היא צדקה...

             

            זמן איכות: בלוח הזמנים האינטנסיבי של התקופה האחרונה, הפגישות פחתו והתקצרו ואני מרגישה מאוד רע עם זה. אבל אני מדברת איתה כל יום, היא מאוד מודאגת מהנסיעות הארוכות שלי ברחבי הארץ. כשאנחנו יחד אנחנו אוהבות לצאת לבית קפה או למסעדה. לצערי, בגילה, חלק גדול מהזמן המשותף הוא גם תורים לרופאים ולבדיקות.

             

            סבתאות: חמשת הנכדים כבר גדולים ועדיין היא מתעניינת בהם ויוצאת איתם, הנכדות אוהבות לשבת איתה בבית קפה. יולי, בתי, החלה בשנים האחרונות לקרוא לה "גרימי", כפי שאני נהגתי לקרוא לסבתי הטורקייה, וזה כל פעם מרגש אותי לשמוע אותה ומשמח את אמי מאוד.

             

            פוליטיקה: כששמעה שהחלטתי להצטרף לפוליטיקה, תגובתה ריגשה אותי מאוד. היא אמרה שזה רעיון נהדר, שהיא חושבת שזה מתאים לי ושאוכל לעשות דברים חשובים. אחר כך התחילה גם לדבר על כמה היא גאה בי, וזה השלב שבו כבר התחלתי להזיל דמעות. אני מאוד שמחה שהיא זכתה להגיע לזה.

             

            טיפ להעצמה נשית: לתת לילדה תחושה שהיא מוצלחת ושהיא יכולה להשיג הכל אם תתאמץ ותשקיע. גם דוגמה אישית חשובה מאוד.

             

             

            ח"כ אורלי לוי

            יו"ר מפלגת "גשר", על אמה רחל לוי

             

            רחל ואורלי. "לא אשכח שהייתה איתי בלידה הראשונה" (צילום: אלבום פרטי)
              רחל ואורלי. "לא אשכח שהייתה איתי בלידה הראשונה"(צילום: אלבום פרטי)

               

              אמא שלי, בת 78, ילידת מרוקו, גידלה 12 ילדים (אני התשיעית) בבית־שאן, שבה היא גרה עד היום.

               

              העצה הכי טובה שקיבלתי ממנה: לעשות תואר אקדמי.

               

              רגע בלתי נשכח: הלידה הראשונה שלי. אמא הייתה שם, ליוותה, עודדה ותמכה.

               

              קווים אדומים: הוריי אפשרו לי לעשות כמעט הכל, תוך שמירה על הערכים שעליהם גדלנו, והם אף פעם לא הרשו לי להבריז מבית הספר, אלא אם חליתי במחלה שמלווה בחום גבוה.

               

              זמן איכות: אנחנו מוצאות זמן לבילוי משותף, אבל הרבה פחות ממה שהייתי רוצה. אנו בעיקר מבלות יחד עם הילדים שלי ועד היום אני מקבלת ממנה טיפים על הורות טובה, בישולים, ארגון וסדר.

               

              סבתאות: היא חמה, רגישה ונוהגת לספר לבנותיי עליי. ממנה הם שומעים את כל מה שלא סיפרתי להן.

               

              פוליטיקה: אמי תמכה בדרך שבחרתי והאמינה שאני הולכת לעשות שינויים לטובה.

               

              טיפ להעצמה נשית: לתת לילדה להרגיש שהשמיים הם הגבול ולומר לה שעליה לחלום בגדול. להעצים אותה בתחומים שהיא חזקה בהם, להסביר שלכולנו יש חולשות וחוזקות. 

               

              ח"כ מרב מיכאלי

              מקום שביעי ברשימת "העבודה", על אמה סוזי קסטנר

               

              סוזי ומרב. "אחרי קונצרטים אנחנו קונות בייגלה חם מחוץ להיכל התרבות וצועדות הביתה" (צילום: אלבום פרטי)
                סוזי ומרב. "אחרי קונצרטים אנחנו קונות בייגלה חם מחוץ להיכל התרבות וצועדות הביתה"(צילום: אלבום פרטי)

                 

                אמא שלי, בת 73, שנולדה בז'נבה ועלתה לארץ בגיל שנתיים, היא אחות בהכשרתה, משכילה ומחוננת. היא גרה בתל־אביב, אמא לשלוש בנות (אני הבכורה).

                 

                העצה הכי טובה שקיבלתי ממנה: להתייחס לכל אדם בכבוד מלא. לא לעבור ליד אף שומר, מאבטח, מנקה - בלי להתייחס בכבוד.

                 

                רגע בלתי נשכח: כשהייתה מלטפת לי את הראש בלילה לפני השינה.

                 

                קווים אדומים: כילדה לא הרשו לי ממתקים ולא הרשו לי להתחצף. הרשו לי לקרוא כמה שרציתי (הרבה מאוד).

                 

                זמן איכות: אנחנו הולכות יחד לקונצרטים בפילהרמונית, יש לנו מינוי משותף כבר 25 שנה. מאז שאני בפוליטיקה אני מחמיצה הרבה קונצרטים לצערי, אבל עדיין אנחנו מוצאות את הזמן לשמוע מוזיקה שאנחנו אוהבות - יוצאות מהקונצרט, קונות בייגלה חם מחוץ להיכל התרבות וצועדות הביתה.

                 

                סבתאות: היא סבתא מדהימה. את האחיין שלי, הנכד הבכור שלה, היא לוקחת לכדורגל מאז שהיה ממש קטן, היום הוא בן 17 והן עדיין הולכות יחד לכדורגל. את האחיינית בת השלוש היא תיקח לכל מקום שהיא תרצה וגם אם תהיה לה דלקת ריאות, היא תעמוד ותטגן לה שניצל.

                 

                פוליטיקה: היא תמכה מאוד בהחלטתי להיכנס לפוליטיקה, שהייתה מאוד טבעית עבורי ועבורה, כי שנים אני עמוק בעשייה ציבורית.  

                 

                טיפ להורות מעצימה: לומר לילדה כל הזמן שהיא נהדרת ושהיא יכולה. ואם לא הצליח הפעם, יצליח בפעם הבאה.

                 

                עו"ד ח"כ יוליה מלינובסקי

                מקום חמישי ברשימת "ישראל ביתנו", על אמה סופיה פטרופבלובסקי

                 

                יוליה וסופיה. "תמיד אמרה שאיתי שום דבר לא הולך בכוח" (צילום: אלבום פרטי)
                  יוליה וסופיה. "תמיד אמרה שאיתי שום דבר לא הולך בכוח"(צילום: אלבום פרטי)

                   

                  אמא שלי, בת 68, נולדה באוקראינה, עלתה לארץ בשנת 1999 והתמקמה בחולון, יש לה שתי בנות (אני הבכורה). היא כישרון גדול, יש לה שני תארים, אחד בהנדסה ואחד בכלכלה, היא עבדה כמהנדסת וכלכלנית במפעל גדול באוקראינה ואחר כך בארגון גדול שעסק בקמעונאות. כיום היא עובדת כמנהלת חשבונות.

                   

                  העצה הכי טובה שקיבלתי ממנה: למען האמת, לא הקשבתי לעצות שלה. אני אדם עצמאי, ההורים נתנו לי חופש, זה הדבר הכי חשוב בעיניי לילד.

                   

                  רגע בלתי נשכח: סיימתי בית ספר בהצטיינות וההורים רצו שאלמד רפואה, אבל בחרתי ללמוד משפטים. סמוך לאותה תקופה אבא נפטר וניסיתי לקבל סוג של מלגה, כי המצב הכלכלי לא אפשר לימודים אקדמיים. ניגשתי לבחינה, אמא המתינה בחוץ, סיימתי אותה שמחה וצוהלת בידיעה שהתקבלתי למסלול ללא תשלום, ואמא פרצה בבכי. היא הבינה את המשמעות, את מה שאני לא הבנתי בגיל 18, שלא הייתה לה אפשרות לממן לי את הלימודים.

                   

                  קווים אדומים: אמא תמיד אמרה שאיתי אי־אפשר לעשות דברים בכוח. גם כילדה הייתי עקשנית. אם היו צריכים לתת לי תרופה, למשל, היו צריכים לשבת, להסביר לי ואז הייתי לוקחת אותה בעצמי.

                   

                  זמן איכות: אנחנו אוהבות להיפגש בימי שישי. היא באה אלינו הביתה, זה טוב לנו, לה, לנכדים. אין לי זמן לבלות איתה לבד וזה גם לא עובד. הטמפרמנט שלנו שונה, לאמא יש גישה פילוסופית לחיים. הכל אצלה הרבה יותר לעומק. אני לא כזו.

                   

                  סבתאות: היא סבתא משכילה שהולכת עם הנכדים לתערוכות, תיאטרון, טיולים, מכינה איתם שיעורי בית - מה שלי אין זמן לעשות.

                   

                  פוליטיקה: כשהודעתי לה שאני הולכת לפוליטיקה, היא אמרה: "בשביל מה את צריכה את זה? את עורכת דין, תעבדי במקצוע". היא לא אוהבת את מחול השדים של הפוליטיקה. אבל למעשה, היא הכניסה אותי לעולם הזה. בשנת 2003 הייתי מובטלת ובחולון פתחו מטה בחירות של "ישראל ביתנו". אמא הכירה מישהו שם והציעה שאגש. היא לא תיארה לעצמה לאן זה יגיע. היום, כשאני צריכה שתשמור לי על הילדים והיא לא יכולה להגיע, אני מזכירה לה: "את הכנסת אותי לעסק הזה, אז בואי תעזרי".

                   

                  טיפ להעצמה נשית: ילדה שיודעת שהיא אהובה תגדל עם ביטחון עצמי. אני קיבלתי אהבה אינסופית וזה נתן לי ביטחון. חשוב שילד ידע שיש לו את הקן הבטוח שלו.

                   

                   

                  עידית סילמן

                  מקום שישי ברשימת "הבית היהודי", על אמה אסתר לוי

                   

                  עידית ואסתר.הסטייליסטית הפרטית שלי" (צילום: אלבום פרטי)
                    עידית ואסתר.הסטייליסטית הפרטית שלי"(צילום: אלבום פרטי)

                     

                    אמא שלי, בת 69, ילידת מרוקו, עובדת סוציאלית בהכשרתה שמנהלת מחלקת שיקום, מתגוררת ברחובות, אמא לשלושה (אני האמצעית).

                     

                    העצה הכי טובה שקיבלתי ממנה: להקשיב, להיות נוכחת, להאמין במי שאני וביכולות שלי, לשאוף תמיד קדימה.

                     

                    רגע בלתי נשכח: טיול בת מצווה משותף לפריז ולונדון.

                     

                    קווים אדומים: אני לא זוכרת את המילה "לא". תמיד חינכו אותי ואת אחיי, שהדרך יותר חשובה מהתוצאה. הייתי ילדה טובה, מוקפת חברות ואפילו לא הייתה לי תקופת מרד בגיל ההתבגרות.

                     

                    זמן איכות: אמא גרה בבית שצמוד לבית שלנו ויש לנו המון רגעי קפה ביחד. כל יום אני לומדת ממנה משהו. אנחנו אוהבות לעשות שופינג יחד, אמא היא הסטייליסטית שלי. כשהייתי נערה היא תפרה לי בגדים וגם את שמלת הכלה שלי היא עיצבה בדיוק כמו שרציתי וחלמתי.

                    סבתאות: היא סבתא זמינה, חמה ואוהבת. מאוד מפנקת אבל גם יודעת להציב גבולות. זכיתי שאני מגדלת את ילדיי בקרבתה.

                     

                    פוליטיקה: היא הגיבה בהפתעה גמורה כשהודעתי לה שאני רצה לפוליטיקה. אבל לאחר זמן קצר כתבה לי: "עידית יקרה, מאחלת לך הצלחה בכל אשר תפני ותעשי. ה' עימך לטוב ביותר". 

                     

                    טיפ להורות מעצימה: ילדה שמקבלת עידוד, מחמאות ופרגון תגדל עם ביטחון עצמי, ומעל לכל חשוב להאמין בה ולסמוך עליה.

                     

                     

                    ח"כ מירי רגב

                    מקום שישי ברשימת "הליכוד", על אמה, מרסל סיבוני

                     

                    מרסל ומירי. "היא שאלה למה אני צריכה את כאב הראש הזה" (צילום: אלי סבתי)
                      מרסל ומירי. "היא שאלה למה אני צריכה את כאב הראש הזה"(צילום: אלי סבתי)

                       

                      אמא שלי, בת 74, עלתה לארץ מספרד, עקרת בית שמתגוררת בקריית־גת ואמא לארבעה ילדים (אני הבכורה).

                       

                      העצה הכי טובה שקיבלתי ממנה: לאהוב את המשפחה ולסמוך עליה, לזכור שתמיד יש מאחוריי משפחה תומכת ועוזרת.

                       

                      רגע בלתי נשכח: הכי משמעותיים הם הרגעים שבהם היא עוזבת הכל ומגיעה לסייע לי בבית. זה קרה אחרי הלידות או כששברתי רגל ולא יכולתי לזוז. היא עשתה פה הכל בשבילי.

                       

                      קווים אדומים: הייתי ילדה מאוד חברותית והבית שלנו היה פתוח בפני כל החברים שלי. הייתי פעילה מאוד, התנדבתי במד"א והייתי בבני עקיבא ובצופים, אבל הלימודים היו תמיד בראש סדר העדיפויות. ההורים לא הרשו לי לצאת עד שסיימתי את שיעורי הבית ומבחינתם המורים תמיד צדקו. לקחתי חלק גם במטלות הבית ובניקיונות.

                       

                      זמן איכות: הלוואי שהיה לי יותר זמן לבלות איתה. אנחנו אוהבות לשתות קפה יחד במטבח עם משהו מתוק ליד, לעשות יחד קניות ולבלות עם המשפחה והנכדים. גם הביחד של ארוחות השבת והחגים, וההכנות שקודמות להן, זה דבר נפלא.

                       

                      סבתאות: היא סבתא מדהימה, שיודעת מה עובר על כל נכד ונכדה, מתקשרת אליהם כדי לשאול איך בצבא, איך היה במבחן. היא מכירה את הצרכים של כל אחד ואחת ולא שוכחת את ימי ההולדת שלהם.

                       

                      פוליטיקה: אמא אמרה לי "למה את צריכה את כאב הראש הזה, הפוליטיקה זה תחום קשה ואנשים לא מעריכים את העשייה". עם זאת היא תומכת ושמחה שאני עושה מה שאני אוהבת.

                       

                      טיפ להעצמה נשית: מצד אחד להעניק הרבה אהבה ומצד שני להציב גבולות ברורים של מותר ואסור.

                       

                       

                      ח"כ יפעת שאשא ביטון

                      מקום שלישי ברשימת "כולנו", על אמה רחל שאשא

                       

                      יפעת ורחל. "עד 11 וחצי בלילה הייתי חייבת לחזור הביתה" (צילום: אלבום פרטי)
                        יפעת ורחל. "עד 11 וחצי בלילה הייתי חייבת לחזור הביתה"(צילום: אלבום פרטי)

                         

                        אמא שלי, בת 67, ילידת מרוקו, היא אחות בהכשרתה שפרשה אחרי 41 שנות עבודה, תושבת קריית־שמונה (שם עדיין קוראים לה "המלאך בלבן") ואם לשלושה (אני הבכורה).

                         

                        העצה הכי טובה שקיבלתי ממנה: תמיד להיות בן אדם, תמיד לעשות טוב. גם אם מישהו פוגע בך - את תמיד תחזירי טוב.

                         

                        רגע בלתי נשכח: הלידות שלי. אמא הייתה נוכחת בשלושתן והנוכחות שלה הייתה מאוד משמעותית עבורי.

                         

                        קווים אדומים: היו מסגרת, כללים וסולם ערכים שלפיהם חיינו, ובתוכם היה לי חופש פעולה. הייתי ילדה טובה, לא מרדנית. הם לא הרשו לי לחזור מאוחר, אפילו בגיל 18 כשכבר היה לי חבר (לימים בעלי) הגבילו את שעת החזרה שלי ל־23:30. לא הרשו לי לעבוד עד גיל 21 ואמא אפילו לא הרשתה לי להסתפר עד גיל מבוגר יחסית, היה לי שיער ארוך מאוד.

                         

                        זמן איכות: בכל סוף שבוע אנחנו מבלים יחד כל המשפחה. מאז שעברתי לזכרון־יעקב לפני חצי שנה, יוצא לי לבלות נטו איתה רק כשאני מגיעה בסוף השבוע, פתאום יש זמן איכות כי אני "כאילו" אורחת.

                         

                        סבתאות: הסבתא הכי־הכי בעולם. מבשלת לכל אחד ואחת מהנכדים את מה שהם אוהבים - כאילו על כל סיר כתוב השם שלהם. היא לא מחכה לימי הולדת כדי לקנות מתנות. היא סנטה קלאוס כל השנה ומתעניינת בשלומם באופן יומיומי.

                        פוליטיקה: היא תמיד אמרה: "מה שאת בוחרת לעשות, יש לך את ברכתי".

                         

                        טיפ להעצמה נשית: לתת לילדה תחושה מתמדת שיש לה גב, שהיא יכולה לחלום ולרוץ, ואמא תמיד תהיה כאן לצדה. 

                         

                         

                        ח"כ סתיו שפיר

                        מקום רביעי ברשימת "העבודה", על אמה ורד שפיר

                         

                        לאשה  (צילום: אלבום משפחתי)
                          לאשה (צילום: אלבום משפחתי)

                           

                          אמא שלי, בת 58, היא מורה לתנ”ך וגיאוגרפיה, מנהלת חשבונות ובעיקר - גיבורת־על. היא אמא לשלושה (אני הבכורה), שגדלה בטבעון והיום תושבת תל־אביב.

                           

                          העצה הכי טובה שקיבלתי ממנה: זה לא העצות שנתנה, אלא הדרך שבה היא חיה - היא אף פעם לא מוותרת, לא עוצמת עין לרגע ותמיד יש לה זמן לעזור לאחרים, בלי לחשוב שהיא אמורה לקבל משהו בחזרה.

                           

                          רגע בלתי נשכח: שעת זריחה בדרך לפסגת חוד־עקב ליד שדה־בוקר. הייתי נערה מרדנית שיוצאת להרפתקאות לבד במדבר. בפעם ההיא, אחרי לילה של מסע רגלי, אני פתאום שומעת לחשושים. התברר שהוריי גילו איפה אני והחליטו להפתיע אותי (עם אוכל) על פסגת ההר.

                           

                          קווים אדומים: לא יודעת איך לענות על השאלה הזו, מה שלא הרשו עשיתי בכל מקרה. הוריי הניחו שהולך להיוולד להם בן ומרגע שהגעתי לעולם התייחסו אליי כך. בילינו את השבתות בטיולים בכל הארץ ובמשחקי חבורות סודיות בחוץ. אמא תמיד זרמה עם כל השיגעונות שלי. היא בטח האמא היחידה שהציעה לבתה ללמוד לנגן בתופים במקום בפסנתר.

                          הייתה לנו מחלוקת אחת רצינית - אני אהבתי מאוד ללמוד, אבל לא בבית הספר. הוריי ידעו שאני מעדיפה להכין פעולות לחניכים שלי בנוער העובד, לנסוע לים או לטיולים בארץ במקום להגיע לשיעורים - והם מאוד לא אהבו את זה. יום אחד המנהלת קראה לנו לשיחה. כשנכנסנו, הסברתי למנהלת שבגלל שבית הספר מתעניין בציונים שלנו יותר מאשר בחינוך, אני לא מבינה מה אכפת לה שאגיע רק למבחנים, ואנצל את יתר את הזמן כדי לעשות דברים יותר מעניינים. באותה שנייה הוריי עברו לצדי.

                           

                          זמן איכות: מועט מדי. מאז שאני בעשייה ציבורית, זמן המשפחה והחברים הצטמצם מאוד, ולמדנו לנצל כל הזדמנות אפשרית כדי להיפגש, אפילו רק לכמה דקות. הבילוי המשפחתי המועדף על כולם הוא ללכת ל"בוביזמר", שירה בציבור (לא מכירות? תבדקו!).

                          סבתאות: היא עוד לא סבתא, אבל תודה ששאלתן.

                           

                          פוליטיקה: כשבחרתי ללכת לפוליטיקה ברור שהם דאגו מאוד והיו מעדיפים שאבחר חיים יותר נוחים ופשוטים. אבל מאחר שהם חינכו אותי תמיד להילחם למען הצדק - הם הבינו שהם לא יכולים לעצור אותי. 

                           

                          טיפ להורות מעצימה: לאפשר, לזרום, לתמוך.

                           

                          ח"כ איילת שקד

                          יו"ר משותף של "הימין החדש", על אמה אראלה נדיבי ז"ל

                           

                          איילת ואראלה. "הכי אהבתי כשניגנה בפסנתר את שירי נעמי שמר" (צילום: אלבום פרטי)
                            איילת ואראלה. "הכי אהבתי כשניגנה בפסנתר את שירי נעמי שמר"(צילום: אלבום פרטי)

                             

                            אמא שלי, שנפטרה לפני 19 שנה, הייתה ילידת הארץ דור חמישי. היא הייתה מורה לתנ"ך, גידלה שני ילדים (אני הצעירה), ונפטרה בגיל 56 מסרטן מוח העצם.

                             

                            העצה הכי טובה שקיבלתי ממנה: כל מה שאני זה ממנה. אמא הייתה אישה רחבת אופקים, היא עיצבה את מי שאני, גרמה לי לקרוא הרבה ספרים, להתעניין בהרבה דברים ולהעמיק בכל דבר.

                             

                            רגע בלתי נשכח: הכי אהבתי את הרגעים שבהם אמא הייתה מנגנת בפסנתר שירים של נעמי שמר, ואני הייתי שרה איתה לפי ספר השירים של שמר, שהיה לנו בבית.

                             

                            קווים אדומים: כשהייתי ילדה היו די קשוחים איתי יחסית לילדים אחרים, ולא הרשו לי לבלות עם חברות עד שעות מאוחרות בלילה. אבל לא היו לי משברי גיל ההתבגרות, פשוט רוב הזמן הייתי או בבית הספר או בצופים, שם ביליתי את רוב הזמן הפנוי שלי.

                             

                            זמן איכות: נהגנו לבלות המון־המון יחד, למען האמת, כל הזמן. טיילנו המון בארץ, היינו רוקדות יחד פעמיים בשבוע בחוג בלט עד שמלאו לי 18 והתגייסתי, היינו מחוברות.

                             

                            פוליטיקה: היא לא זכתה לראות אותי בפוליטיקה, נפטרה הרבה קודם לצערי, כשהייתי בת 24. אם הייתה יודעת, אני בטוחה שהייתה שמחה, אבל ודאי שלא הייתה מופתעת. היה די ברור שזה מתאים לי מאז שהייתי ילדה. 

                             

                            טיפ להעצמה נשית: לתת לילדה להאמין שהיא יכולה לעשות כל דבר, לפתח את החוזקות שלה ובעיקר לתת לה דוגמה אישית. 

                             

                             

                             

                            ח"כ עאידה תומא סלימאן

                            מקום שלישי ברשימת "חד"ש־תע"ל", על אמה אלכסנדרה עאזר תומא ז"ל

                             

                            עאידה (שלישית מימין) ואחיותיה, אמא אלכסנדרה יושבת במרכז, בחתונת אחייניתן. "היא תמכה בי מאוד במחלתו ואחרי מותו של בן זוגי" (צילום: אלבום משפחתי)
                              עאידה (שלישית מימין) ואחיותיה, אמא אלכסנדרה יושבת במרכז, בחתונת אחייניתן. "היא תמכה בי מאוד במחלתו ואחרי מותו של בן זוגי"(צילום: אלבום משפחתי)

                               

                               

                              אמא שלי שנפטרה לפני שש שנים, היא ילידת הארץ. היא הייתה אישה חזקה ואמיצה. היא אמנם לא קיבלה הזדמנות להמשיך בלימודיה, אבל פיצתה על כך בחוכמת חיים שרכשה במהלך חייה הקשים. היא ילדה שבע בנות (אני השישית) ולמרות המצב הכלכלי הלא פשוט שהיה בבית - משכורת אחת של אבא שהיה פועל בניין - הצליחו היא ואבי לבנות בית חם והעניקו לנו חינוך והרבה אהבה. המוות שלה היה אובדן קשה. היא הייתה עבורי מקור אהבה, קבלה ותמיכה בלתי נדלית.

                               

                              העצה הכי טובה שקיבלתי ממנה: להיות חזקה למרות כל הקשיים, כי בסופו של דבר יש לי רק את עצמי.

                               

                              רגע בלתי נשכח: לפני שנפטרה, היו לנו הרבה רגעים בלתי נשכחים. היא ליוותה אותי בימים הקשים של מחלת בן זוגי גרייס ובזמן פטירתו, והיוותה משענת חזקה. באחד הימים לאחר מותו היא ניהלה איתי שיחה ואמרה שעליי לוותר על הלבוש השחור ושאני צריכה להתחזק ולהתמודד עם האבל בצורה אחרת.

                               

                              קווים אדומים: חוץ מלהסתובב מחוץ לבית בלילות, הרשו לי כמעט הכל: לשחק בחוץ, להיות עם הילדים בשכונה ולנסוע לטיולים בבית הספר, שכללו שינה מחוץ לבית, דבר שלא היה מובן מאליו בזמנו בחברה שלנו.

                              גם בגיל ההתבגרות קיבלתי תמיכה בכל מה שעשיתי. אמא אמנם הייתה מגוננת ושמרנית יותר מאבא, אך השילוב בין שניהם היה המינון הנכון. הם נתנו לי להרגיש שהשמיים הם הגבול.

                               

                              סבתאות: היא הייתה סבתא נהדרת. למרות שהיו לה הרבה נכדים וזכתה גם לראות נינים, היא הכירה כל אחד מהם, ידעה בדיוק מה כל אחד אוהב, עזרה לטפל בהם ולא חסכה במתנות. הנכדים היו קשורים אליה מאוד והזיכרונות מסבתא מלווים אותם גם כיום.

                               

                              פוליטיקה: כשהתקבלתי לאוניברסיטה הייתה לאמא בקשה מפורשת - "את הולכת לעשות תואר ולא פוליטיקה, תתרחקי מבעיות". באוכלוסייה הערבית, במיוחד בקרב בני דורה, היה פחד מעיסוק בפוליטיקה. חודשיים אחרי שהתחלתי ללמוד, היא ואבא קראו בעיתון שנבחרתי לוועד הסטודנטים הערבים באוניברסיטה. אבא צחק ואמר לה, "באמת האמנת שהיא תקשיב לך?"

                              היא תמיד ליוותה אותי באהבה ובדאגה, כי ידעה עם מה נדרשים להתמודד חברי המפלגה הקומוניסטית. לצד כל זה, הייתה בה גם גאווה על כל מה שעשיתי. כואב לי מאוד ששלושת האנשים שאהבו, תמכו ועזרו לי כל חיי (אבי, אמי ובעלי) לא זכו לראות אותי חברת כנסת.

                               

                              טיפ להעצמה נשית: להאמין ביכולות של הילדה, לשדר לה את האמונה הזו ולאפשר לה להתנסות, לטעות וללמוד.

                               

                              הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי יחזקאל, סגנון: מזל חסון)
                              הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי יחזקאל, סגנון: מזל חסון)
                               
                              הצג:
                              אזהרה:
                              פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד