קומנצ'י, (57) הייתה המתעמלת הראשונה בתולדות האולימפיאדה שקיבלה את הציון המושלם 10 בהתעמלות, באולימפיאדת מונטריאול (1976) וזאת עוד בטרם מלאו לה 15 שנים. היא ייצגה את רומניה בשתי אולימפיאדות ובאליפויות עולם וזכתה בתשע מדליות אולימפיות. לפני 30 שנה, לאחר שכבר פרשה מהתחרויות, ערקה קומנצ'י מרומניה לארה"ב, ממש רגע לפני שהקומוניזם קרס בארצה. היום קומנצ'י חיה באוקלהומה ארה"ב עם בעלה, המתעמל האמריקאי לשעבר (ובעצמו מדליסט זהב) בארט קונור, ואם לדילן בן ה-13.
המרוץ, שמתקיים זו השנה הרביעית ביוזמת סופר־פארם ובשיתוף עיריית תל אביב־יפו, יוזנק על ידי קומנצ'י ב-30 באפריל מנמל תל אביב ויכלול שלושה מקצים: 4, 8 ו־12 ק"מ. ביום המרוץ יתקיימו חגיגה של עוצמה נשית ואקספו אקטיבי בנמל תל אביב, ובסיום המרוץ ייהנו המשתתפות ממסיבה עם מיטב הדי-ג'יות בישראל.
לרגל המרוץ קיבצנו יחד חמש מנהלות קבוצות ריצה שכבר גרמו לאלפי נשים בכל גיל, בכל מידה ומכל מגזר לרוץ איתן. עכשיו הן מזמינות גם אותך להצטרף לקהילה בריצה קלה. וכשנדיה קומנצ'י מזניקה – לא תבואי?
מירי פורסט: "גם אישה חרדית כמוני יכולה לרוץ בצניעות"
בת 34, נשואה ואמא לחמישה (יעל, מיכל, רוני, אורי ושחר בן ה־8 שבועות)
הקבוצה שלי: אני בעלים של "בגוף בריא", מועדון ריצה בעל סניפים רבים ברחבי הארץ. יש לי קבוצות ריצה לנשים שבכולן הרצות מתחילות ממש מאפס. מה שמייחד את הקבוצות שלנו הוא שהן חוצות מגזרים. בקבוצה אחת תוכלי לפגוש נשים חרדיות, דתיות וחילוניות שלכולן מטרה אחת: להיות בריאות ומאושרות ולרוץ. כשמתקשרת אלי מישהי ושואלת: "אני לא דתייה, אפשר לרוץ אצלך?", זה מצחיק אותי. התשובה שלי היא שאלוקים רוצה את כולנו בריאות - עם חצאית ושביס או עם טייץ וגופייה, ולכן כל עוד את אישה - בואי! האג'נדה שלי היא להגיע לכל אישה שרוצה לבחור באפשרות הזאת.
מתי הבנתי שאני רוצה לעודד נשים לרוץ: במגזר החרדי ישנה נטייה לשים לב אל הנשמה, הגוף פחות חשוב. כך לימדו אותי כל החיים, ולכן כשהתחלתי עם מיזם קבוצות הריצה לא מעט גבות הורמו, במיוחד בבית הוריי. היום הסיפור שונה לחלוטין. גם אישה חרדית כמוני יכולה לרוץ בצניעות. דווקא הנשים שעסוקות כל כך כל היום בטיפול בילדים, במשרות תובעניות ובניהול מערך החיים, חייבות לשים את הגוף, שהוא הכלי למשכן הנפש, במרכז - הכלי שחייב להיות חזק כדי לבצע את כל המטלות הפיזיות, הטכניות, הגשמיות והרוחניות שיש לאישה למלא. אני רואה בהנחלת הריצה לכל מגזר, ולמגזרים הדתי והחרדי בפרט, את שליחות חיי.
מה נותן לי כוח לרוץ ולעודד נשים אחרות להצטרף אלי: מה שהריצה עושה לי. תחושת ההיי המטורפת, העובדה שאני חכמה, צלולה, מפוקסת, יעילה ושמחה אחרי אימון - זה בדיוק מה שגורם לי לעודד נשים נוספות. חוץ מזה, העובדה שאני לא אנורקטית אלא אישה אמיתית, אמא שמתמודדת עם אתגרי הנפש והחיים ועם עודף משקל, רצה - ורצה טוב, גם מרתון - מעידה על כך שגם את יכולה.
מרוץ Life Run ואני: כמאמנת גם של נשים חרדיות יש אצלנו הרבה בנות שלא רצות במרוצים מעורבים. הן רצות רק עם נשים, ולכן לייף ראן זו הזדמנות בשבילן לחוות חוויה של הפנינג נשי מטורף וריצה כיפית, ועדיין להקפיד על ההגבלות הדתיות.
דלית שיף: " עם הקבוצה של המחלימות מסרטן התחלנו מדקה ריצה והגענו ל-7 ק"מ"
בת 48, רווקה, בהיריון (חודש שביעי)
הקבוצה שלי: יש לי שתי קבוצות טריאתלון – "טים דלית" ו"טרי־ספורטן הוד השרון", וקבוצת ריצה בשם "צעד קדימה", תוכנית פיילוט שנולדה במחלקה האונקולוגית של אסותא רמת החייל בעקבות מחקרים שלפיהם פעילות גופנית דוחה את החזרה של מחלת סרטן. זוהי קבוצה מעורבת של נשים וגברים, והמחלימים רצים ועושים אינטרוולים בלי הנחות. התחלנו מדקה ריצה והיום הם רצים 5־7 ק"מ.
מתי הבנתי שאני רוצה לעודד נשים לרוץ: זה פשוט קרה. שמעתי מהן משפטים כמו "מאמנת יותר רגישה מגבר". האמת שאני לא עושה משהו מיוחד או פונה אליהן, הן אלה שמגיעות אלי ואז נוצר השינוי.
הכוח של ריצה ביחד לעומת ריצה לבד, בייחוד כשמדובר בנשים: יש עידוד, דרבון ופרגון, והקבוצה של אסותא, שמורכבת ברובה ממחלימות סרטן השד, היא קבוצה עם המון עוצמה ותעצומות נפש כי מדובר בהתמודדות לא פשוטה. בין הנשים נוצרת גם דינמיקה של דאגה הדדית. למשל כשמתאמנת לא מגיעה לאימון, מישהי מהקבוצה שואלת אותה למה היא לא הגיעה, וזה מדרבן אותה לחזור ולהמשיך.
מה זה עושה לי לראות אישה שמתחילה לרוץ וממשיכה: לראות את השינויים, את האושר וההצלחה אחרי ה"לא האמנתי", מעורר בי גאווה רבה. לראות נשים שלא רצו מעודן, ולא האמינו שהן יכולות לרוץ, רצות פתאום 10 ק"מ במרתון ירושלים ומסיימות, זה פשוט אושר גדול".
שרונה שלו־מאייר: "גאה במיוחד בהפקת מרוץ הכריסראן במעיליא שבו משתתפים כ־1,500 רצים מכל הדתות"
בת 46, נשואה, אמא לשלושה
הקבוצה שלי: "מועדון אדרנלין גליל מערבי", וקבוצות שונות ברחבי הגליל מערבי שכוללות מתחילים, מתקדמים, נשים, גברים, בעלי צרכים מיוחדים, מגזרים שונים. אני משתתפת גם בהפקת מרוצי ספורט, וגאה במיוחד בהפקת מרוץ הכריסראן במעיליא שבו משתתפים כ־1,500 רצים מכלל הדתות והעדות.
מתי הבנתי שאני רוצה לעודד נשים לרוץ: מהרגע הראשון שהתחלתי לאמן הבנתי שלנשים יש כוח מנטלי חזק, רצון עז ודבקות במטרה. הבנתי שאם אחבר את כל זה לעולם הריצה, הדבר יביא להצלחה ולתחושת סיפוק של נשים רבות מכל המגזרים והדתות. נכון להיום אני מאמנת נשים למקצים השונים, כולל מרתונים. כמו כן אני מאמנת קבוצת נערות דרוזיות מבית ג'אן במסגרת פרויקט משותף עם המועצה בהובלה משותפת עם פנדה טאפש־אסאד, רכזת חברתית בחטיבת הביניים בית ג'אן. זאת חוויה שאין דומה לה.
מה זה עושה לי לראות אישה שמתחילה לרוץ וממשיכה: העובדה שאני מצליחה להעביר להן את האהבה והתשוקה שאני חווה במסגרת הריצה, כמו גם העובדה שהן מצליחות לעמוד במטרות שהצבנו במשותף (כולל כאלה שנראו להן בתחילה בלתי ניתנות להשגה), גורמות לי לסיפוק גדול ואושר רב.
בת־חן אלדן־צירקל: "גם אני, למרות שאני לא רזה, רצה חצאי מרתונים"
בת 43, נשואה ואמא לשלושה (3.5, 7, 9)
הקבוצה שלי: TakeYourPEAK, קבוצת ריצה נשית בגבעתיים וברמת גן. הקבוצה אינטימית (עד עשר מתאמנות בכל אימון) ומיועדת למתחילות - מי שלא רצה עד היום בכלל, או ממש מעט, ורוצה ללמוד לרוץ ברצף. אצלי כל אחת יכולה ללמוד לרוץ, בכל גיל ובכל משקל, ומתאמנות אצלי נשים בטווח גילאים מגוון: 30־55.
מתי הבנתי שאני רוצה לעודד נשים לרוץ: אני רצה כבר מגיל 17, אבל החלום להיות מאמנת ריצה לנשים התחיל לקנן בי רק בשנים האחרונות. עוד כש"רק" רצתי עם חברות, או ייעצתי לחברות שרוצות להתחיל לרוץ או שמחפשות מוטיבציה להתאמן, מצאתי את עצמי מנחה אותן מקצועית ומנטלית. לפני כשנה וחצי החלטתי להגשים את החלום ולצאת לקורס מאמני ריצות ארוכות. התחלתי לאמן אצל המאמנים שלי ובמקביל לפתח את הקבוצות שלי.
מה נותן לי כוח לרוץ ולעודד נשים אחרות להצטרף אלי: עבורי הריצה היא כמו אוויר לנשימה ואני לא יכולה לדמיין את החיים שלי בלעדיה. היא מאזנת אותי, מפקסת אותי. אחרי ההריונות והלידות, כשהגוף השתנה, הריצה עזרה לי גם להחזיר את האמון שלי בגוף שלי. כשאני מלמדת נשים אחרות לרוץ, אני מרגישה שאני מאפשרת להן להעניק לעצמן מתנה לכל החיים. ואם בזכותי עוד נשים מצליחות להיעזר בריצה כדי להכיר את עצמן, זוהי מבחינתי תמצית הגשמת החלום של להיות מאמנת.
השאלה הראשונה שנשים שואלות אותי כשהן שוקלות להתחיל לרוץ: "את באמת חושבת שאני אוכל לרוץ? אני בכלל לא בכושר", וחלקן מוסיפות – וגם בעודף משקל.
והתשובה שלי: מבחינתי כל אחת יכולה לרוץ! גם אני, למרות שאני לא רזה, רצה חצאי מרתונים וגם שוברת שיאים של עצמי כל שנה מחדש.
מרוץ Life Run ואני: אני משתתפת בלא מעט מרוצים במהלך השנה, אבל לייף ראן הוא מיוחד – זוהי חגיגה של העצמה נשית. הרבה רצות מתחילות ירגישו בנוח להשתתף לראשונה במרוץ שכולו נשים. זה מאפשר להן לראות רצות מתחילות כמוהן לצד רצות ותיקות, ונותן להן השראה ותחושה שהכל אפשרי.
נעמי ויינשטוק יופר: "כבר התקשרת אלי, אז פשוט בואי. תנסי"
בת 54, גרושה, אמא לשלושה
הקבוצה שלי: NRspirit - אימוני הצלחה! קבוצות ריצה, שחייה, טריאתלון, כושר מתקדם גם לילדים (משולבת ילדים עם צרכים מיוחדים) וגם למבוגרים מתאמנים בתוכנית אישית מהארץ ומהעולם. האימונים הקבוצתיים מתקיימים בכפר סבא.
מתי הבנתי שאני רוצה לעודד נשים לרוץ: במסגרת פעילותי במועצת נשים בעיריית כפר סבא הובלתי את קבוצת טריאתלון הנשים, אחד הפרויקטים המשמעותיים לקראת טריאתלון הנשים בהרצליה. התחלתי בקטן, זיהיתי את השפעת הידע המקצועי והליווי המנטלי שלי על המתאמנות, והבנתי שזה מה שאני רוצה – וצריכה – לעשות.
הכוח של ריצה ביחד לעומת ריצה לבד, בייחוד כשמדובר בנשים: יש לא מעט נשים שצריכות טריגר כדי לצאת מהבית לאימון. קבוצה מהווה מסגרת טובה ועונה גם על הצד החברתי. ריצה עם נשים בקבוצת גיל או סטטוס דומה לשלך (עם ילדים קטנים, רצון לעשות שינוי בחיים, גיל המעבר) מייצרת תחושת שייכות חזקה ומסגרת תמיכה שהיא הרבה מעבר לריצה.
השאלה הראשונה שנשים שואלות אותי כשהן שוקלות לרוץ: "לא עשיתי פעילות גופנית מאז התיכון. את מאמינה שאני יכולה?", ויש גם את: "אני שונאת לרוץ, להזיע. אפשר להתגבר על זה?".
והתשובה שלי: כבר התקשרת אלי, אז פשוט בואי. תנסי.
מרוץ לייף ראן - לפרטים והרשמה >>
סגנון: קרן נפתלי הפקה: טליה פליק
