שוטרת התנועה עברה תאונת דרכים במהלך משמרת - ואיבדה את הזיכרון

בכל תאונה שאליה רוחמה בניסטי נקראה במהלך 35 שנה, היא פחדה שתיתקל במישהו שהיא מכירה. ואז זה הגיע אליה עצמה: "כשהתעוררתי לא זיהיתי את משפחתי"

רוחמה בניסטי. "פוניתי לבית החולים כשאני סובלת מפגיעת ראש קשה, שברים בשתי הרגליים, כמה פריצות דיסק בצוואר ובגב ואף שבור. כשהתעוררתי לא הבנתי איפה אני ולא זיהיתי את בני המשפחה שלי" (צילום: אלכס קולומויסקי)
רוחמה בניסטי. "פוניתי לבית החולים כשאני סובלת מפגיעת ראש קשה, שברים בשתי הרגליים, כמה פריצות דיסק בצוואר ובגב ואף שבור. כשהתעוררתי לא הבנתי איפה אני ולא זיהיתי את בני המשפחה שלי" (צילום: אלכס קולומויסקי)

רוחמה בניסטי,  בת 57, שוטרת תנועה, נשואה, אמא לשלושה וסבתא לחמישה, גרה בירושלים:

 

"נולדתי וגדלתי בירושלים, ובגיל 22 התגייסתי למשטרה. את תאונת הדרכים הקטלנית הראשונה שאליה הגעתי לא אשכח לעולם. ראיתי בתוך הרכב אם צעירה במצב אנוש וילדה בת חמש. חילצתי את הילדה ונשאתי אותה בידיים. כוחות ההצלה ניסו להציל את האם, אבל היא נפטרה. מראה הילדה לא עוזב אותי גם כיום.

זו לא הייתה הפעם היחידה שבה נחשפתי למראות קשים מאוד. יום אחד נקראתי לתאונה סמוך ליישוב ביתר. בשטח היה רכב שנמחץ מתחת למשאית, ובו זוג הורים ושלושה ילדים. ההורים נהרגו והילדים נותרו לבד. באותו יום חזרתי הביתה, רצתי לילדים שלי וחיבקתי אותם חזק.

 

האזינו לכתבה המלאה (הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת)

 

האזינו לסיפור של רוחמה בניסטי

האזינו לסיפור של רוחמה בניסטי

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

 

 

החוק הראשון שלי הוא לא להיכנס הביתה עם מדים ונעליים שדרכו בשטח. אני פושטת את המדים במרפסת ומיד מכניסה אותם למכונת הכביסה, ותמיד מכבסת אותם בנפרד מיתר הבגדים של בני הבית. אני מבקשת להשאיר את הזוועה בחוץ, ועדיין היא מלווה אותי. בכל זירת תאונה שאליה אני נקראת, הפחד הראשוני הוא שרק לא אתקל שם במישהו שאני מכירה. בשנת 2000 זה הגיע גם אליי.

"החוק הראשון שלי הוא לא להיכנס הביתה עם מדים ונעליים שדרכו בשטח. אני פושטת את המדים במרפסת ומיד מכניסה אותם למכונת הכביסה, ותמיד מכבסת אותם בנפרד מיתר הבגדים של בני הבית. אני מבקשת להשאיר את הזוועה בחוץ, ועדיין היא מלווה אותי"

 

באמצע משמרת, בזמן שעמדתי בכביש מספר 1 בדרך לים המלח, הבחנתי ברכב שנסע בניגוד לנתיב התנועה. נסענו אחריו, שוטר נוסף ואני. זו הייתה שעת לילה מאוחרת והכביש היה חשוך. כשהצלחנו לעצור אותו ניגשתי אל הנהג, ואז, מהכיוון הנגדי, הגיח רכב אחר שפגע בי. הועפתי באוויר. אני לא זוכרת שום דבר מרגע התאונה. איבדתי את ההכרה, והשוטר שהיה איתי היה משוכנע שאני לא בחיים.

 

פוניתי לבית החולים כשאני סובלת מפגיעת ראש קשה, שברים בשתי הרגליים, כמה פריצות דיסק בצוואר ובגב ואף שבור. כשהתעוררתי לא הבנתי איפה אני ולא זיהיתי את בני המשפחה שלי. למחרת שוחררתי, ושכבתי בבית ללא יכולת לזוז. סבלתי מכאבי ראש איומים וסחרחורות. כעבור כמה ימים הצלחתי לזהות את בעלי והילדים, אבל דברים שקרו בטווח הרחוק לא זכרתי בכלל. הייתי מיואשת.

 

התחלתי במסע שיקום קשה. טופלתי אצל נוירולוג, ומכל מפגש הייתי חוזרת הביתה מלאה ברחמים עצמיים. כדי לעזור לזיכרון לשוב שיחקתי עם בעלי והילדים במשך שעות במשחקי זיכרון, פתרתי תשבצים. קניתי כל משחק שמעורר את המחשבה. במקביל, חברה טובה נרתמה לסייע: היא טיפלה בילדים, בישלה, ניקתה והסיעה אותי לטיפולים. אם לא היא ובעלי, לא הייתי חוזרת לעצמי.

 

לצערי, הזיכרון שלי לטווח הארוך נפגע לתמיד. חוויות מהעבר שנמחקו שחזרתי בעזרת חברים ובני משפחה. כיום אני יכולה לעשות משהו, ואם יגידו לי בעוד שבועיים שזה קרה - לא אזכור. יש אנשים שפוגשים אותי ופונים אליי, ואני לא מזהה עם מי אני מדברת. אני יכולה לומר משפט, להפסיק באמצע ולא לזכור על מה דיברתי. אני מסתובבת עם מלא פתקים בכיס, שבהם אני כותבת דברים שאני צריכה לעשות. למדתי לחיות עם זה.

 

 

רוחמה בשטח. "להיות שוטרת תנועה זו שליחות. לא מגיעים לעבודה בשביל לתת דוחות, אלא כדי להציל חיים" (צילום: אלבום פרטי)
    רוחמה בשטח. "להיות שוטרת תנועה זו שליחות. לא מגיעים לעבודה בשביל לתת דוחות, אלא כדי להציל חיים"(צילום: אלבום פרטי)

     

    חודשיים אחרי שהחל השיקום ביקשתי לחזור לשגרה. הבנתי שאם אהיה בבית וארחם על עצמי, לא אחלים. ההמלצה החד־משמעית הייתה שלא אחזור למשטרת התנועה, כדי שלא אתמודד שוב עם מראות קשים שעלולים להחזיר את הטראומה. התעקשתי. כשהציעו במשטרה שאפרוש, שכנעתי את הרופא המשטרתי שיעמוד לצדי. בכיתי. אמרתי לו שזה הסיכוי היחיד שלי להחלים, והוא נתן לי צ'אנס.

    "עשיתי הכל כדי שאנשים לא יגיעו למצב שלי. לצעירים שעצרתי על עבירות תנועה אמרתי: 'תראו אותי, עברתי תאונה ונפגעתי בראש'"

     

    שנה לאחר התאונה חזרתי לעבודה. החזרה לשטח הצילה אותי. היא נתנה לי סיבה לקום בבוקר. באופן מצמרר, תאונת הדרכים הראשונה שאליה הגעתי אחרי החזרה לעבודה התרחשה בדיוק במקום שבו קרתה התאונה שלי. בשטח היה הרוג, אב לילדים. היה לי קשה, אבל אספתי את עצמי.

     

    לפני עשור מוניתי לסיירת אוויר, שתפקידה לפקח על התנועה ממסוק בשילוב ניידות בכביש. אני גאה להיות האישה היחידה שממלאת את התפקיד החשוב הזה. במהלך העבודה עשיתי הכל כדי שאנשים אחרים לא יגיעו למצב שלי. לצעירים שעצרתי על עבירות תנועה אמרתי תמיד: 'תראו אותי, עברתי תאונה ונפגעתי בראש. תיזהרו, אל תמהרו. עדיף לאחר בחמש דקות'.

    ביולי הקרוב אסיים את תפקידי אחרי 35 שנה. להיות שוטרת תנועה זו שליחות. לא מגיעים לעבודה בשביל לתת דוחות, אלא כדי להציל חיים.

     

    • בשורה התחתונה: כל יום אני מודה לאלוהים שחזרתי לחיים".

     

    הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדי אורני, סגנון:  מזל חסון)
    הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדי אורני, סגנון: מזל חסון)
     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד