מגדה אוהבת לספר את הסיפור הזה, כי הוא מייצג את האני מאמין שלה: לקרוא אנשים וסיטואציות בקריאה כפולה. "הנתק של אמא ממני לא טלטל אותי", היא אומרת. "הבנתי שהיא לא כועסת עליי, אלא פוחדת שאלוהים יעניש אותה והיא תמות, והיא מנסה לסדר לעצמה את הסיפור. היא תגיד לאלוהים: 'סילקתי את הבת שלי, אבל היא חזרה'. ידעתי שאני מכירה את הנשמה שלה וכמה היא אוהבת אותי. בזכותה אף אחד לא יכול לגרום לי להתבלבל כשאני פוגשת אנשים, גם כשהם מתנהגים בצורה משונה. אני רואה את האדם מבפנים".
האזינו לכתבה המלאה (הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת)
שערורייה פוליטית
מגדה מלי־כלנתר (65), מטפלת זוגית ומשפחתית, מלווה כבר 14 שנה אנשים במצבי משבר באמצעות שיטה שפיתחה בעצמה, שילוב של ידע שרכשה לאורך השנים ומרוכז כעת בספר שכתבה, "שביל הפלאות" (הוצאת הורוס). בין המטופלים שלה ישנם עורכי דין מצליחים, שופטים, פסיכולוגים קליניים ופרסומאים מובילים, ובין ידידיה, שמעריכים את השיטה, גם שמות מוכרים, כמו האלוף (מיל') אליעזר שקדי (מפקד חיל האוויר לשעבר ומנכ"ל אל על לשעבר), פרופ' עינת אבן ספיר (מנהלת המחלקה לרפואה גרעינית המרכז הרפואי תל־אביב), צופית גרנט, מנשה נוי ורבים אחרים.
מגדה גדלה בשכונת קטמון בירושלים, בתו של רחמים כלנתר, לשעבר סגן ראש עיריית ירושלים בימי גרשון אגרון, דור שמיני בעיר וראש העדה הבוכרית. כשנישאו הוריה, הייתה אמה זלפה כבר אלמנה בת 26 שהבריטים ירו בבעלה, אם לשני ילדים, ששכלה עוד שני ילדים בצעירותה. רחמים כלנתר היה, לפני נישואיו לזלפה, נשוי שלוש פעמים בלי ילדים. לבני הזוג נולדו חמישה ילדים, מגדה היא הבת הרביעית.
היא למדה בבית ספר עממי־דתי וסיימה תיכון ב"אוולינה דה רוטשילד" הדתי. שירתה במשרד הביטחון ולמדה ספרות ותיאטרון באוניברסיטה העברית. אחרי לימודיה עברה לתל־אביב (שם היא גרה גם היום), עבדה במשרד פרסום, ואחרי שלוש שנים עברה לארקיע, שם החלה כמנהלת פרסום והתקדמה עד לתפקיד דוברת החברה, סמנכ"לית קשרי חוץ וחברת דירקטוריון. בדרך השלימה תואר שני בתקשורת וקומוניקציה באוניברסיטה העברית ועוד תואר שני בפסיכולוגיה יישומית וכן למדה גישור בארץ ובקורס בהרווארד, טיפול זוגי ומשפחתי בסמינר הקיבוצים ולשם העשרה רוחנית, גם למדה תזונה אצל יצחק בן אורי.
מי הדמות שהכי השפיעה עלייך?
"אמא שלי הייתה סלע איתן, עקרת בית שלא ידעה לקרוא ולכתוב. היא תמיד: 'תרגמה' לנו את אבא, שהיה משחק אותה קשוח. הייתה אומרת לנו: 'תעשו מה שאתן רוצות, ואני אסדר את הדברים'. החיים לצד אבא שלי היו תרגול טוב, כי ה'תרגום' של אמא נתן לנו אפשרות לראות את מה שהוא עושה. הוא היה קשוח מבחוץ ורך ומבפנים. המבט של אמא לימד אותי לראות עוד זווית.
"ההורים שלי לא דיברו באותו קול, וזה אפשר לי למצוא את הקול שלי, כי שמעתי שני קולות שונים בבית. הבנתי שאבא שלי קשוח כי זה נותן לו ביטחון. כשאחותי נכנסה להיריון בגיל צעיר, אמא שלי אמרה: 'אבא אמר לי, תגידי לילדים שאני לא יודע'. זה סידר לנו את הדברים".
באוגוסט 1956 היה אביה, רחמים כלנתר, מעורב בשערורייה פוליטית מפורסמת, כאשר נטש את סיעתו, מפד"ל, שפעלה להדיח את ראש העיר גרשון אגרון, על רקע תמיכתו בהקמת בית כנסת רפורמי ובריכת שחייה בשכונת המושבה הגרמנית. רק קול אחד היה חסר לאגרון כדי להישאר על כיסאו, וכלנתר סיפק לו את הקול הזה ומונה לסגן ראש העיר. המונח 'כלנתריזם', שנקרא על שמו, נותר ביטוי גנאי בשיח הפוליטי הישראלי, שמתאר מעבר למפלגה יריבה, לא מטעמים אידיאולוגיים.
מגדה מעולם לא התרגשה מהדברים. "אני גאה בו והייתי עושה אותו דבר במקומו. הוא לא נתן לדתיים לשלוט בו. כשרצו להקים גן מעורב בשכונת גאולה, ההצעה ירדה בגלל התנגדות הדתיים. כשרצו להקים את ההיברו יוניון קולג', מוסד ללימודים רפורמיים, שוב לא אפשרו את זה. אחר כך עלתה הצעה להקים בירושלים בריכה ציבורית. אם לא היה לך כסף ללכת לבריכות בבתי מלון, לא הלכת לבריכה באותן שנים. הדתיים התנגדו ואבא שלי אמר: 'אני מצביע כמו שאני רוצה', הפך להיות סיעת יחיד, ובזכותו שלושת הדברים האלה קרו. הדתיים החרימו את הבריכה, אבל כל העיר הלכה לשחות שם. אבא לא רצה שירושלים תתחרד, הוא רצה שהצעירים יישארו. אחרי שעזב את העירייה, עבד במשרד הדתות כאחראי על המקומות הקדושים. הדתיים בכל זאת קיבלו אותו, זה אומר משהו".
שם המשפחה שלך סגר בפנייך דלתות?
"לא. אחי, שלמד בישיבה תיכונית, כן סבל מזה, ובאמת שינה בהמשך את שם משפחתו".
בהלוויות של הוריה לא הייתה. כאשר נפטר אביה, ב־1978, התגוררה עם משפחתה בטורונטו, שם למד בעלה את עסקי הבנייה, ועוד לפני שהספיקה לשוב ארצה, נקבר. כשנפטרה אמה, בספטמבר 2006, הייתה בטרק בטיבט. "נפרדתי ממנה קודם, וידעתי בוודאות שלא אראה אותה יותר. זו הייתה נסיעה משמעותית בחיי, לא סתם קמתי והלכתי, ואני אומרת היום לבנותיי: 'אם אהיה חולה ותצטרכו לנסוע, אני אסתדר'".
את בעלה, שלמה מלי, שהיה טייס בחיל האוויר והיום יזם וקבלן, הכירה דרך הפרסומאי יורם באומן, חבר משותף. הם נישאו ב־1975, ונולדו להם שלוש בנות, עומר (39), תמר (36) ורוני (32). לאחר כל לידה הייתה שנה בבית, ואז חזרה לעבודה. "רוני הייתה באה איתי לעבודה כשהייתה תינוקת. הייתי מיניקה בישיבות של ארקיע וכולם הזדעזעו, כי מי הייתה חולצת שד בעבודה לפני 30 שנה?"
פגישה עם המוות
המסע הרוחני שלה החל ביום שבו נהרג בתאונה חבר טוב שלה, לפני 25 שנה. "הסעתי את הבת שלי לצופים, ובדרך ראינו בחור עם אופנוע מוטל על הכביש. בדרך חזרה הביתה הבנתי שזה הוא. בדיוק לקח אותו אמבולנס. התקשרתי לבעלי ונסענו לבית החולים. בבוקר הוא מת. זו הייתה הפעם הראשונה שבה פגשתי במוות של אדם צעיר קרוב. הרגשתי שאני צריכה להבין את המוות וקראתי על מוות בתרבויות המזרח".
היא נסעה לטיבט ולהודו, טיילה בדרום אמריקה, עשתה קורס מורים ליוגה בהודו, למדה במשך שנה מחשבת הגוף ורפואה סינית, והבינה שהיא רוצה לטפל באנשים, בנפש ולא רק בגוף. היא פנתה ללימודי גישור, עבדה קצת, במקביל לג'וב התובעני שלה בארקיע גם בבתי משפט מחוזיים, והחלה ללמוד טיפול זוגי וגם לעשות תואר שני בפסיכולוגיה.
מה חשבו בארקיע על הלימודים שלך ועל הנסיעות הממושכות לחו"ל?
"פרגנו לי. הייתי שם כמו מלכה, תמיד חייתי חיים כפולים. הייתי באה לעבודה בתשע וחצי כשכולם הגיעו בשבע וחצי, כי לפני כן הלכתי לשחות בים, חזרתי הביתה, התקלחתי ושתיתי מיץ סברס. יום אחד המנכ"ל אמר לי: 'מתלוננים שאת מגיעה מאוחר'. אמרתי: 'יש לך תלונות על העבודה שלי? מה אכפת לך מתי אני באה?'"
בשנת 2005 עזבה את ארקיע. בשלב ההוא כבר הייתה לה הסמכה לטפל באנשים וההחלטה לא הייתה קשה. "כשמשהו מגיע בזמן, זה לא קשה", היא אומרת, "כשאני שוחה בים, שואלים אותי אם לא קר לי. אני עונה: 'קר לי, אבל נעים לי יותר מאשר קר לי. אם הקור יהיה חזק יותר מהנאה, אצא מהמים'. זה קרה גם בארקיע. עזבתי כשנהיה קר יותר מאשר נעים".
מאיפה האומץ לעזוב ג'וב מפנק כל כך בגיל 51?
"זו לא חוכמה גדולה. לא הייתי אישה שפרנסה את הבית. אם הייתי מפרנסת, היה לי פחות אומץ. עובדה שלקח לי הרבה זמן לעזוב, כי היה לי חשוב להיות אישה עצמאית. הכנתי את עצמי לעזיבה, הלכתי ללמוד.
"כשידעתי שאני צריכה לעזוב, חשבתי: 'עכשיו לא יהיה לי כסף מהמשכורת לקנות את הבגדים שאני רוצה'. אז בפעם האחרונה שנסעתי לחו"ל מהעבודה, קניתי את כל הנעליים והשמלות שאני רוצה, שיהיה לי ספייר בארון. זו אנקדוטה שמוכיחה שפחדתי לעשות את הצעד הזה, ואלה חששות לגיטימיים. אדם לא רוצה סתם לעזוב עבודה, אלא כשהנשמה שלו לא מחוברת לעשייה. אחרי שעזבתי, כשבאתי לבקר במשרדי ארקיע, הרגשתי כאילו אף פעם לא הייתי שם".
מתי התחלת לטפל באנשים?
"כשסיימתי את ההתמחות בלימודי הייעוץ הזוגי־משפחתי בסמינר הקיבוצים, אנשים רצו להמשיך להתייעץ איתי אצלי בבית. לא פרסמתי את עצמי בשום מקום ולא היה לי אתר. חשבתי שמי שצריך להגיע, יגיע. ואז שחקן ידוע שהכרתי התחיל לשלוח אליי חברים, חבר הביא חבר, והרגשתי שהידע שלי הפך למציאות.
"זה נתן לי ביטחון, כי בלימודי הטיפול המשפחתי והזוגי, ניסו להחליש אותי. אף אחד שם לא הבין מה אני אומרת. המדריכות ירדו עליי".
טבעונית לשעבר
שיטת הטיפול שלה מושפעת מתרבויות המזרח וממסע חייה האישי, ומתוארת בספרה שיצא לאחרונה. לשיטתה, אנשים מגיעים לטיפול לאחר שאיבדו את המצפן הפנימי שלהם. נקודת ההיפוך בתהליך הטיפולי היא ההבנה שאנחנו חיים בתוך "מציאות מכוסה", כיוון שהעולם מתנהל בחוסר איזון ומשבש את התדר הפנימי שלנו. אולם במסע טיפולי אפשר למצוא איזון פנימי, את המציאות הגלויה ואת מה שהיא קוראת לו "הנפש היהלומית", אותו תדר פשוט ונקי שבדרך כלל אפשר למצוא אצל ילדים.
"ראיתי בבית אמא שעברה משברים, שני ילדים מתו לה ואחר כך בעלה מת, והיא לא הפכה לאישה מדוכאת. כשאתה יודע מי אתה, אף אחד לא יכול לקחת את זה ממך. אם מחר בעלי יגיד לי: 'פגשתי אישה אחרת ואני עוזב את הבית', אכעס ואהיה עצובה, אבל כשהוא ילך, אני נשארת, ואני אדם שיודע לייצר עוד אהבה. זה אצלי, הוא לא ייקח אותי איתו".
הייחוד שלה הוא שהיא איננה הנזירה שמכרה את הפרארי שלה, וטוענת שאפשר לשלב את עולם החומר הקפיטליסטי עם עולם הרוח. "כשהגעתי להודו אמר לנו אחד המורים: 'מה שעשיתם, תשכחו'. עניתי לו: 'למה שאשכח? אתה יודע איזה דברים יפים יש לי מאחוריי? יש לי בית יפה, משפחה וילדים. אני לא רוצה לשכוח'. אני רוצה גם וגם - לנסוע לחוץ לארץ וגם ללמוד. העובדה שהייתי סמנכ"לית, שהייתי בדירקטוריונים ושיש לי תארים גורמת לאנשים להקשיב לי. אנשים אומרים: 'כדאי להקשיב לה כי היא לא גרה בצריף. אם אני אקשיב לה, אני לא אגמור עם טיקה על המצח ושרוואל'".
מה הדבר הכי משמעותי שאת עושה עם מי שבא להתייעץ איתך?
"עם אחד אני יכולה לתרגל נשימות, עם אחר אני עושה הליכות ברגל ואנחנו מדברים, עם מישהי נוספת אני הולכת לים ועושה יוגה. אני לא עובדת כמו רובוט. אדם שבא אליי הוא לא מקולקל, הוא מתוקן ורק שכח את זה. אני בעצם עובדת כמזכירה, לא כמטפלת. אני מזכירה לאנשים את הידע שהיה להם ושכחו".
במה התיאוריה שלך נבדלת מתיאוריות ניו־אייג' אחרות שאנחנו מכירים?
"ה'סחורה' שאני מוכרת בספר היא להיות בקלילות ובגמישות. אני מאמינה בסדר קוסמי ובלהתמסר לחיים. לכן החלטתי, למשל, להפסיק עם הטבעונות, אחרי תקופה שבה הקפדתי על כך. זה לא נכון להיות קיצוני. כאמא לילדות נתתי להן רק אבוקדו ולחם מחיטה מלאה, והן רצו להרוג אותי. היו זורקות את הלחם והולכות לקנות בקיוסק בורקס וחומוס. השינוי חייב להיות גמיש ומתוך חיבור פנימי.
"קרלוס קסטנדה, אחד הסופרים האהובים עליי, אומר: 'תסתכל על הפלאות מסביבך, אל תסתכל רק על עצמך'. זה לא אומר שאתה לא צריך לחשוב על עצמך, אבל אתה מוכרח להבין שהדברים שקורים הם חלק מסדר עולמי, פלא אחד גדול".
מה הדבר שאנשים לא מבינים על מערכות יחסים?
"בכל קונפליקט יש צד חונך וצד נחנך, ובכל מערכת יחסים, לא משנה אם זו זוגיות או משפחה, אין צודקים ולא צודקים. יש 'מסוגלים כרגע ליותר' ו'מסוגלים כרגע לפחות'. ובלשון ה'יהלום': יש אחד שזוכר יותר ואחד שזוכר פחות, והמשימה של מי שזוכר יותר היא להזכיר שוב ושוב לזה שלידו, עד שהזיכרון שלו יתעורר. זו משימה קשה, כי להזכיר משמע לקבל אותו ללא תנאי ולא להגיד לו מה לעשות. בן הזוג שנבחר להוביל את הקשר יוצא נשכר, למרות תחושתו שהוא זה שצריך להשקיע ולהתאמץ.
"כשהמים באים אל הנחל, זה לא שהם לא נתקעים באבן, הם פשוט זורמים למרות שהיא שם. גם בחיים, אתה לא יכול שלא להיתקל לפעמים באיזו אבן או להתלכלך, הכל קורה במסע, ומה שאתה צריך לומר בקלילות זה שהכל בסדר".
