המשורר הצעיר כתב שיר, עזב את הארץ והותקף בידי עמית ותיק וידוע

דורי מנור לא העלה על דעתו שקבלת הפנים לספר שיריו הראשון, "מיעוט", תכלול התקפה מכיוונו של נתן זך. הפולמוס גרם לו סבל רב, הודה, אבל עזר למכירות

עופרה עופר אורןפורסם: 31.03.19 02:46
דורי מנור, 2003. חש ניכור בארץ בשל היותו גיי (צילום: ג'רמי פלדמן)
דורי מנור, 2003. חש ניכור בארץ בשל היותו גיי (צילום: ג'רמי פלדמן)

ב-2000 פרצה סערה גדולה בעולם הספרות הישראלי: משורר צעיר, דורי מנור, אז בן 29, הוציא את ספר שיריו הראשון, "מִעוּט", ונתן זך, מבכירי המשוררים, בן 70 באותה עת, הזדרז לתקוף את כתיבתו.

 

עשרות שנים קודם לכן תקף זך את שירתו של משורר אחר, נתן אלתרמן, שהיה מבוגר ממנו ב-20 שנה. במאמר "הרהורים על שירת אלתרמן", שהופיע ב-1959 בכתב העת "עכשיו", יצא זך, אז בן 29, נגד היבטים שונים בשירתו של אלתרמן. בין היתר הוא יצא נגד המוזיקליות שלה – ליתר דיוק, נגד הקפדתו של אלתרמן על מקצב קבוע ועל חריזה נטולת פשרות. והנה, אחרי שנים רבות שבהן התקבלה עמדתו של זך בקרב רבים מהיוצרים המקומיים, הופיע צעיר שגישתו לכתיבת שירה הייתה מנוגדת, ולכאורה חזרה לסגנון האלתרמני (אם כי מנור עצמו סבור שכתיבתו שונה מאוד במהותה מזאת של קודמו). שיריו הקצובים והמחורזים של מנור העלו את חמתו של זך, והיו מי שתהו אם המשורר הוותיק מנסה לשחזר את מה שכינו בעבר מעין "רצח אב" מטאפורי, והפעם – בסוג של "רצח בן".

 

נתן זך. לא אהב את החזרה לסגנון של אלתרמן (צילום: יובל חן)
    נתן זך. לא אהב את החזרה לסגנון של אלתרמן(צילום: יובל חן)
     

     

    מנור לא ויתר. הוא השיב לזך במאמר משלו, והקטטה הספרותית התפתחה ונמשכה. לימים העיד מנור כי הפולמוס הספרותי הסב לו סבל רב, אם כי היטיב עם המכירות של ספרו.

     

    כשם שמנור לא ויתר על הצורה שבה בחר לכתוב, כך הוא לא היסס להביע תכנים שחלקם יכלו להיחשב פרובוקטיביים ומתריסים. הנה, למשל, אחד השירים, סונטה שהופיעה בספר הראשון והעניקה לו את שמו:

     

    מיעוט (יהודי)

     

    "היי, טוב כי עזבנו לונדונים, פריזים, ניו יורקים!

    הי, טוב כי עזבנו אירופה וכל התפארת

    והיינו חברים לכל היחפים והקודחים,

    הלוחשים אהבה אל חולות וטרשים בכנען".

    ("אהבה", אורי צבי גרינברג).

     

    הוֹ אֶרֶץ אֲשֶׁר כָּל מְשׁוֹרְרֶיהָ סְטְרֵייטִים!

    (מִלְּבַד מוּג-לֵב פָּתֶטִי שֶׁמַּכֶּה נָשּׁים.)

    לפְנֵי שְׁנָתַיִם, בְּלִי מִטְפַּחַת, בְּלִי קוֹנְפֶטִי,

    מִלַּטְתִי מִשְּׂדֵה-מוֹקְשַׁיִךְ אֶת נַפְשִׁי,

     

    וְשַׁבְתִּי לְאֵירוֹפָּה. לֹא רָעָב פּוֹאֶטִי

    כָּסַס בִּי, אֶלָּא פַחַד. פַחַד מוּחָשִׁי:

    רָצִיתִי לֶאֱהֹב, נִכְסַפְתִּי, נִתְאַוֵּיתִי ---

    וְלֹא יָדַעְתִּי אֵיך. לִבִּי הֻקַּף מוֹקְשִׁים.

     

    עַכְשָׁו אֲנִי אוֹהֵב. סִירִיל, אַתָּה שׁוֹמֵע?

    הָיִיתִי יְהוּדִי יָחִיד בֵּין נִמּוֹלִים!

    הָאָרֶץ מַמְאִירָה, הִיא לֹא תּוֹצִיא יָמֶיה –

     

    אַךּ לָנוּ יֵשׁ פָּרִיס, יֵשׁ לוֹנְדוֹן, יֵשׁ בֶּרְלִין!

    נֵשֵׁב עַל נַהֲרוֹת זַרְעֵנוּ וְנַכְרִית

    אֶת זֵכֶר הַגּוֹלָה (וְכָל הַשְׁאָר – עִבְרִית).

     

    צפו בראיון עם דורי מנור בתוכנית "חוצה ישראל" עם קובי מידן:

     

     

    לברוח משדה המוקשים

     

    מנור, שעזב את הארץ ובמשך עשר שנים חי בפריז, מנהל בשיר מעין דיאלוג עם משורר אחר שקדם לו, אורי צבי גרינברג (אצ"ג). במוטו מתוך שירו של אצ"ג אפשר לפגוש את ההתרוננות שחש כשעזב את אירופה על כל תפארתה והגיע לארץ ישראל כדי להיות בה יחפן קודח. הוא מאוהב בכנען, מולדתו מבחירה. מנור, לעומתו, חש שעליו למלט את נפשו מאותה ארץ שבה הוא נולד. הוא חש כמי שנמלט מתוך "שדה המוקשים" המסוכן השוכן בה, קובע שהיא "מַמְאִירָה" ושאין לה סיכוי לשרוד: "הִיא לֹא תּוֹצִיא יָמֶיה". והנה, כל הערים הגדולות שאורי צבי גרינברג שמח להותיר מאחור הן מה ש"יש לנו" – כלומר, למנור, השב אליהן, ושם הוא יושב, בפרפראזה על הפסוק "עַל נַהֲרוֹת, בָּבֶל - שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ" (תהלים, קל"ז). הגולים בבבל התגעגעו למקום שמפניו נמלט הדובר בשיר שלפנינו, והוא, לעומתם, יושב עם אהובו "עַל נַהֲרוֹת זַרְעֵנוּ", שהרי בבסיסו של השיר ניצבת אהבתו לגבר, וגם ממנה כנראה נובעת תחושת הניכור שיש לו בארץ "אֲשֶׁר כָּל מְשׁוֹרְרֶיהָ סְטְרֵייטִים". הוא מדגיש: "לֹא רָעָב פּוֹאֶטִי/ כָּסַס בִּי", אלא הצורך לאהוב ולהיות נאהב על פי דרכו ומהותו (אין בשיר תשובה לשאלה הרכילותית מיהו אותו משורר "מוּג-לֵב פָּתֶטִי שֶׁמַּכֶּה נָשּׁים").

     

    19 שנה חלפו מאז שספרו הראשון של מנור ראה אור. בינתיים הוא שב ארצה, וכיום הוא עורך כתב עת ספרותי נחשב, "הו!", ומרכז סביבו חבורה של יוצרים, משוררים ומתרגמים, ששותפים להשקפותיו על שירה. בגיליונו האחרון של כתב העת, "מוזיקה לפני הכל", המוקדש לקשר שבין התוכן לצליל, מסביר מנור: "כולם יודעים מה זה חרוז. ברכות לבר מצווה כותבים בחרוזים. נאומים היתוליים לרגל יציאה לגמלאות של חבר לעבודה כותבים בחרוזים. שירי ילדים כותבים בחרוזים. פזמונים כותבים (לרוב) בחרוזים. שירים פרודיים כותבים (לפעמים) בחרוזים". עם זאת, הדגש, לדעתו, אינו צריך להיות רק על חריזה או בעיקר עליה, אלא על משהו כללי יותר: על המוזיקה המרחפת מעל הטקסט ובתוכו - "רוח הרפאים של המשקל", כדברי המשורר האנגלי ט"ס אליוט.

     

    מנור טוען כי מאחר שרוב הכותבים "ילידי העברית" בני זמננו לא היו חשופים די הצורך לכתיבה הקלאסית השקולה, ה"מרד" שלהם בה הוא רק מרד לכאורה, שכן מלכתחילה הם אינם מכירים את המשקל או מודעים לו ואינם חשים בקיומו או בהיעדרו. "היום", כותב מנור, במעין חזרה להתנצחות שבקרוב ימלאו לה 20 שנה, "אני מבין שהפרזתי מאוד כאשר ייחסתי לנתן זך ולהשפעה הפואטית שלו ושל משוררים נוספים בני דורו את הזרות של קוראי העברית העכשוויים ביחס למשקלים השיריים". זך ובני דורו, הוא קובע, דווקא הכירו את השירה הקלאסית, בניגוד לממשיכי דרכם. לפיכך, הוא מסכם, "נותרנו עם אקראיות שירית נקודתית" של משוררים רבים הכותבים כיום בעברית. ובדרכו המעודנת רומז מנור כי חלק ניכר מהשירה הנכתבת כיום בעברית אינו לרוחו.

     

     

       

      איך הסתיים הסכסוך בין אלתרמן לזך? הקליקו על התמונה:

       

       "עד כדי כך אלתרמן כלום? כלום כלום כלום? שום נקודת זכות? הכל?" הקליקו על התמונה (צילום: משה מילנר, לע"מ)
      "עד כדי כך אלתרמן כלום? כלום כלום כלום? שום נקודת זכות? הכל?" הקליקו על התמונה (צילום: משה מילנר, לע"מ)

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      נולדתי בתל אביב, אבל מעולם לא חייתי בה. אני סופרת, עורכת ומתרגמת. כתבתי תשעה ספרי פרוזה - האחרון שבהם: "רצח בבית הספר לאמנויות" - וזכיתי לקבל מידיו של יצחק רבין את פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. הנחיתי במשך כמה שנים סדנאות כתיבה בבית אריאלה ושימשתי לקטורית בהוצאה לאור גדולה. אני גרה עם אריק, בקריית אונו. בקרו באתר שלי - סופרת ספרים