שר השיכון יואב גלנט קיבל דרישת תשלום של מאות אלפי שקלים מרשות מקרקעי ישראל, בגין השנים שבהן פלש לקרקע במושב עמיקם כדי להקים לעצמו בית מפואר - כך התפרסם לאחרונה בכלי התקשורת. הפרסום הזה העיר לחיים את אותה פרשה, שהתחילה בנדל"ן והסתיימה במחיר כבד שגלנט שילם: אובדן בחירתו לרמטכ"ל. מי שנבחר במקומו, אחרי סערה ציבורית ומשפטית, היה בני גנץ, מי שמתמודד כעת על כהונת ראש הממשלה.
בינואר 2011 הופיע תצלום חווילתו של גלנט בעמודים הראשונים של כל העיתונים ואתרי התקשורת, ופתח את כל מהדורות החדשות. תצלום האוויר של הבית המפואר, שהתברר כי נבנה תוך פלישה בת כמה שנים לקרקע לא-לו, עורר זעם ציבורי וקונצנזוס ציבורי-נדיר: גלנט אינו ראוי להנהיג את צבא העם.
הצילום, שנעשה ממסוק (רחפנים עוד לא היו בשימוש) , הציג מבנה יוצא דופן בנוף הבתים הפרטיים בישראל: מבנה מרובע עם חצר פנימית, המורכב מארבע חומות שבחיבוריהן מתנשאים ארבעה צריחים. המבנה של הווילה שונה מאוד מזה של שכניה בעמיקם - בתים קטנים עם גג אדום - והעיתונות הכתירה אותה בתואר "טירת גלנט".
לא עזרו לגלנט תמיכתם של שר הביטחון אהוד ברק וראש הממשלה בנימין נתניהו; גם פרשני טלוויזיה שמיהרו לטעון ש"זה בסך הכל בית" לא הצליחו להדוף את הסחף. גלנט איבד את המינוי והאלוף בני גנץ – שכבר פרש מצה"ל לביתו בראש העין – נקרא להחליף אותו.
כן, בגלל העיצוב
הפרשה העסיקה את התקשורת והאקדמיה, שניסו להבין כיצד אדם חזק ומקושר איבד את המשרה הנכספת בגלל, ובכן, עיצוב של בית. מומחים ואקדמאים דיסקסו את הקשר שבין צבא וחברה אזרחית בישראל, והתעמקו בסוגיות משפטיות סביב עבירות המקרקעין הללו.
הרעיון שהייתה זו האדריכלות של הבית שעלתה לגלנט במשרה היה, כנראה, קיצוני מדי. המחשבה שלארכיטקטורה של ביתו של אדם יכולה להיות חשיבות גדולה כל כך, נראתה לרבים לא הגיונית. זו הרי "רק צורה". אלא שהעובדות מראות, כי תמונתה השערורייתית של "טירת גלנט" היא שסימנה אותו כמועמד לא ראוי בעיני הציבור. למה?
קריאה של הארכיטקטורה של "טירת גלנט" מראה לנו את הגודל והטיפולוגיה של הבית, שתבניתו דומה למבצרים קולוניאליים עות'מניים וצלבניים הפזורים בנוף הישראלי - מבצר אנטיפטרוס, כוכב הירדן או יחיעם - שכולנו טיילנו בהם בצופים, בצבא או עם הילדים בשבת. "ארבעת הצריחים של טירת גלנט דומים לצריחים של מבצר צלבני", אמר לי האדריכל ארד שרון. "היא מבצר שכאילו נלקח מאיזה מקום בספרד והוצנח כאן. הבית הזה עוצב ברוח בעליו, הוא לא שייך לשום דבר: לא למקום הזה, לא לזמן הזה ולא לסביבה שלו. זו טעות אדירה להעביר כזה מסר כזה לצבא ולאזרחים. זה לא האדם שצריך להיות הרמטכ"ל'.
אם ממשיכים בהלך המחשבה הזה, הרי שהאדריכלות של בית גלנט מציגה אותו כשליט זר במקום הזה, ולא כבן המקום. כמנהיג צבא העם, גלנט היה מציג את כולנו כשליטים זרים במקום הזה, וזה משהו שרוב הישראלים - שרואים בעצמם התושבים המקוריים של הארץ, נאמנים לפרויקט הציוני שמושתת על רעיון שיבת העם היהודי לארצו - לא יכולים לסבול. רב-אלוף שבונה לעצמו מבצר קולוניאלי הוא האיש הלא נכון.
ומה עם אהוד ברק ומגדלי הפאר?
גם בני גנץ חטא בפלישה לשטח ציבורי, תוך סיפוחו לטובת מרפסת-דק, וגם על העבירה הזו דיווחה העיתונות לציבור. גנץ עמד בפני תביעה ונאלץ לפרק את הדק הלא חוקי. אם כך, מדוע העבירה של גנץ התקבלה אצל הציבור בהבנה, והוא נתפש כמועמד לגיטימי להנהגת צבא העם? ומדוע אחוזות פאר יקרות בהרבה, כמו חוות שקמים של משפחת שרון או בית משפחת נתניהו בקיסריה, לא סימנו את בעליהן כאנשים לא ראויים בעיני הציבור – ודווקא גלנט נתפס כשעיר לעזאזל?
התשובה היא שבית – לפחות בישראל - הוא קודם כל המרחב שבאמצעותו אדם טובע את תבניתו בנוף המולדת, ורק אחר כך ערימה של כסף. הבית של בנימין נתניה בקיסריה – יישוב שהוא שם נרדף להון ופריבילגיה – אמנם שווה נדל"נית כמו 20 בתים של מצביעיו הממוצעים, אבל מבחינה ארכיטקטונית, מבנה וצורה, הוא בסך הכל וריאציה (מפוארת ומופרזת ככל שתהיה) על בית קט עם גג אדום: מבנה נמוך שתופס כשליש משטח המגרש שלו, חצר קדמית קטנה שפונה לרחוב, חצר גדולה מאחור, הרבה צמחייה וגג משופע.
האדריכל יוסי עמיר, שתכנן למיליארדרית שרי אריסון את חווילתה העצומה במושב בני ציון בשרון, סיפר לי על תהליך התכנון, שמטרתו הייתה להצניע ככל האפשר את גודלו, שטחו והשתרעותו על פני המגרש, במיוחד בחזית כלפי הרחוב. אריסון, הוא מספר, ביקשה במפורש שהבית ייראה דומה לשאר בתי המושב.
וכך, במבט מהרוחב, נראה הבית כמו שני אגפים נפרדים בני קומה אחת – עוד בית סטנדרטי למדי בהתיישבות העובדת. במציאות, מדובר בווילה של כ-1,050 מטרים רבועים - הגדולה ביותר שתוכננה ונבנתה בהתאם לחוק התכנון והבנייה במרחב הכפרי. וילה של דונם (!), ועדיין הארכיטקטורה שלה מעידה על שאיפת בעליה להיות חלק מהנוף, חלק מהציבור, למרות עושרם העצום.
גם מגדלי היוקרה מסוג אקירוב והשופטים, שבהם מתגוררים אנשים שבעים כמו אהוד ברק, לא מצליחים לקומם את הציבור בצורה קיצונית, משום שבסך הכל מדובר בגרסה מפוארת ועכשווית לבנייני ה-H שבהם מתגוררים ישראלים מבאר שבע ועד נוה אביבים.
ישראלים יודעים לקרוא ארכיטקטורה. גלנט לא
פרשת גלנט מוכיחה שהארכיטקטורה – השפה המרחבית – היא שפה שהישראלים יודעים לקרוא. דעת הקהל הוכיחה שאדריכלות היא שפה שמבטאת את הסוגיות המהותיות ביותר: הדרך שבה אנחנו בוחרים לעצב את מרחב ההשתקעות בארצנו מבסס לא רק את אורח החיים שלנו, אלא גם את הזכות שלנו למרחב הזה.
אז איך נראים הבניינים שבהם אנחנו חיים? איך הם משקפים את החיים שלנו כאן? כשאנחנו מסתכלים בשכונות האיומות שנבנות למעננו בערי השינה וביישובים הפרבריים, אנחנו קוראים השפה המרחבית הזו ומבינים מה היא אומרת: בצמוד-קרקע בחריש או במגדל בחדרה-מערב, הארכיטקטורה של המגורים בישראל לא מאפשרת למרבית האזרחים לממש את השאיפה לבית שהוא מקום במולדת. בית שהוא יותר ממכונה יעילה לגור בה, יותר ממטראז' ויותר מהשקעה בנדל"ן.
כמו העולים החדשים שקראו את אדריכלות השיכונים החזרתיים כמחסני אוכלוסייה, ולא כבית במולדת, גם הציבור של ימינו קורא את השפה האדריכלית ומבין אותה. יואב גלנט לא מבין את הנקודה הזו, וזאת למרות שפרשת הטירה שלו הייתה אמורה ללמד אותו משהו. כשר הבינוי והשיכון, המרחב שתוכנן בשבילנו במשמרת שלו ריק מהערכים שרובנו קושרים לבית. מדיניות השיכון שמתמקדת בעלויות, במיקום ובהגרלות לזכאים, מפספסת את העובדה שמגורים בישראל נוגעים לשורש הזהות שלנו. הם לא ניתנים להפחתה לעלויות ולמטראז'.
יש עדיין אנשים שחושבים שהארכיטקטורה היא רק צורה. אבל אם היא הצליחה להרוס קריירה של רמטכ"ל, היא יכולה גם לתקן את מרחבי המגורים שלנו - אזרחי המדינה הזאת.
- ד"ר אדריכלית יעל אלואיל היא מרצה בכירה וראש קבוצת המחקר בארכיטקטורה של מגורים בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון
ומה עם הבית של יצחק שדה בחוף יפו? לחצו על התצלום:
