אתי שמי (65), אלמנה, אמא לשני ילדים וסבתא לחמישה, מתגוררת בהוד־השרון:
"נולדתי במושב אלישמע למשפחה בת 11 נפשות. כשהייתי בת שנה פרצה מגיפת הפוליו, חליתי והגוף שלי השתתק. עד גיל שבע לא יכולתי בכלל ללכת, ואז התחלתי ללכת עם קביים. הרגליים שלי היו מעוותות מאוד והברכיים שלי לא התקפלו. מדי כמה חודשים עברתי ניתוח אורתופדי, ובסך הכל עברתי 60 ניתוחים בחיי.
אבא שלי תמיד אמר 'קשה יש רק בלחם - וגם אותו אוכלים': הוא ידע שאם יוותר לי, לא אדע להתמודד עם החיים. לא היה כזה דבר 'לא רוצה לצאת לטיול שנתי'. אבא תמיד הצטרף כמלווה. לא אשכח את הטיול למערת הנטיפים: יש שם מאות מדרגות. אבא לא ויתר לי ואמר: את תרדי כמו כולם! היה לי כל כך קשה שירדו לי דמעות, והוא לא ויתר. לא פעם קרה שההורים שלי אילצו אותי לעשות משהו, ראו שקשה לי ובכו בצד, כדי שלא אראה.
בגיל 18 הודעתי לרופא שלי שאני רוצה להיפטר מהקביים. הוא ענה: 'אם את תיפטרי מהקביים, אני אטוס לירח'. התחלתי להתאמן, הלכתי ונפלתי, כל הברכיים שלי היו מלאות שריטות. אמא שלי באה אליי בדמעות ואמרה: 'אולי תפסיקי עם השטויות שלך?' זה לקח חצי שנה, אבל בסוף למדתי ללכת בלי קביים. הלכתי לרופא והודעתי לו: 'עכשיו אתה תטוס לירח'.
אחרי התיכון התחלתי לעבוד בבנק. נתתי את הנשמה, קיבלתי תעודות הצטיינות וקידמו אותי לתפקיד מנהלת מחלקה. בגיל 23 הכרתי במועדון ספורט לנכים את יוסי, שהגיע לשם אחרי שהתבשר שהוא נושא את הגן של מחלת ניוון שרירים. תוך שלושה חודשים התחתנו. חמש שנים אחרי החתונה הוא כבר התקשה ללכת. נולדו לנו שני ילדים, ולא היה לי קל, אבל התמודדתי. אף פעם לא הלכתי עם תינוק על הידיים, כי פחדתי ליפול יחד איתו. בגיל תשעה חודשים הבן שלי כבר טיפס ארבע קומות במדרגות לבית של חמותי, כי לא היה מי שירים אותו.
בגיל 48 נסעתי בפעם הראשונה לטיול של ממש בחו"ל - ומאז לא הפסקתי. טסתי כמעט לכל אירופה, כולל טיול ג'יפים בתורכיה - וגם ליעדים רחוקים, תמיד עם חברה או קרובת משפחה. אמנם בגיל 50 בחרתי לחזור לקביים ומגיל 55 אני נעזרת בכיסא גלגלים, אבל כשאני מטיילת, אני לא מוותרת, כמו שאבא שלי לימד אותי. בטיול מאורגן לברצלונה התעקשתי לטפס 200 מדרגות. בטיול לסין הלכתי חלק גדול מהחומה הסינית בעזרת קביים. בגיל 50 יצאתי לטיול תרמילאים בתאילנד עם הבת שלי: רכבתי על פיל ועשיתי איתה רפטינג ובאנג'י.
לפני כשנה נסעתי לטיול מאורגן באפריקה. לא האמנתי שעשיתי את הדברים שעשיתי בטיול הזה, כמו ללכת עם קביים ביערות. בזנזיבר היינו צריכים ללכת 200 מטר בבוץ הטובעני של החוף כדי להגיע לסירות שחיכו לנו בים. ניסיתי ללכת עם הקביים – והם שקעו. נשמתי כמעט פרחה שם. שני אנשים משבט המסאים ראו שאני במצוקה, תפסו אותי והרימו אותי לסירה. ערב לפני סוף הטיול המדריכה סיפרה לי שהזוג שהכי התחברתי אליו, כמעט ביטל את ההרשמה כשנודע להם שתהיה נכה בטיול. הם חשבו שאקלקל להם. בסיום הטיול האיש התנצל בפניי ואמר: 'לא רק שלא הפרעת, גם הפכת את הטיול שלנו להרבה יותר טוב. אנחנו מצדיעים לך. הוכחת לכולם שהנכות היא רק בראש'.
לפני כחצי שנה בעלי נפטר. היינו יחד 42 שנה והיו לנו חיים מאושרים מאוד. לפני חמש שנים סיימתי את עבודתי בבנק, ומאז אני עוסקת בהתנדבות ומרצה בבתי ספר. פעמיים־שלוש בשבוע אני שומרת על חמשת הנכדים שלי. אנחנו הולכים לגינה וכל ההורים הצעירים אומרים לי: 'כל הסבתות צריכות ללמוד ממך'. כל קיץ אני עושה להם שבועיים קייטנה, כשכולם לובשים חולצות כתומות עם כיתוב 'הקייטנה של סבתא אתי'.
עכשיו אני מתכוננת לטיול גדול בסרי־לנקה, ובהמשך אסע למרוקו ולווייטנאם. אני כל כך אוהבת לטוס לחו"ל, שגם אם יעירו אותי באמצע הלילה ויגידו לי 'בואי ניסע', אני באה. לא מזמן נסעתי לשבוע באילת, עליתי על אופנוע ים ועל בננה כמו ילדה קטנה. בהזדמנויות אחרות טסתי במטוס קטן וגם בטרקטורון מעופף. אני אוהבת מאוד את הדברים האלה, רק תנו לי אקשן. כלתי אומרת לי: 'אתי, את משוגעת'. היום אני מפצה את עצמי על הילדות שהייתה לי".
שורה תחתונה: "אל תיתנו למגבלה פיזית להכתיב לכן את החיים".
