מירה עילבוני מהכפר עילבון שבגליל התחתון קורצה מהחומרים שמהם עשויים סמלים: היא אישה ערבייה, להט"בית, זמרת, יוצרת וסלב אמיתי בקרב רבבות החברות של תנועת "נשים עושות שלום". עדות לפופולריות שלה אפשר היה לקבל באוהל האמהות שהוקם בכיכר רבין בתל אביב ויפעל עד הבחירות, שם היא הופיעה לפני כשבועיים. בתום ההופעה לא הפסיקו לגשת אליה: פה חיבוק, שם לחיצת יד, מישהי מביאה עוגיות, מישהו מציע מים (כן, היו שם גם גברים). ולמרות המשא הכבד שהיא נושאת על כתפיה, היא לא נראית מיוסרת ולא נשמעת לעומתית.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- עושה עיניים: תֹם ביקלס מתעדת אנשים וחיות שעיניהם שונות
"באתי מבית מלא באהבה", היא מחייכת. "אני אדם אמפתי, ואני לא נפגעת אישית גם מול גילויי שנאה וגזענות, כי אני יודעת שהם מגיעים מתוך פחד. מבחינתי, החיים יפים גם כשהם מאתגרים, ואני חיה את הרגע, מאמינה באהבה חופשית ובורחת מהגדרות".
בריחה מהגדרות היא חוויה מורכבת, אבל את עילבוני (25) זה לא מרתיע, והיא מתעקשת לא להיכנס לשום משבצת. "גם אצל הערבים יש הרבה דעות, ויש ימין ושמאל. אני גדלתי בסביבה עם מגוון דעות. בכפר יש אג'נדה פוליטית, ויש לי חברים שהלכו להפגנות ואפילו נכנסו לכלא, אבל במשפחה המצומצמת שלי לימדו אותי רק על חמלה וסליחה, וזה אולי מה שמשך אותי ל'נשים עושות שלום'. כשהצטרפתי לצעדת התקווה ב 2016, וראיתי אלפי נשים ערביות ויהודיות צועדות יחד, התרגשתי מאוד. זה לא משהו מובן מאליו".
מה לא טוב בזה?
נראה שעילבוני מופתעת מהביקוש שיש לה: היא מופיעה בארץ ובחו"ל בכנסים, בפסטיבלים ובסדנאות מוזיקה, אבל ההצלחה והחשיפה עדיין חדשות וזרות לה, וכך גם הקשר עם התקשורת. לפני הראיון הזה, לדוגמה, שאלה אם הוא יוכל להתקיים באנגלית, ונענתה בחיוב. "אמא שלי, שהיא מורה לאנגלית בתיכון, לימדה אותנו את השפה מגיל צעיר", היא אומרת. "בשלב מסוים בחיי אפילו דיברתי יותר אנגלית מערבית, ובבית תמיד היו סרטים ושירים באנגלית. משם הגיע החיבור שלי למוזיקה: בכל פעם שלא הצלחתי להביע את עצמי, הרגשתי שהמוזיקה מדברת בשבילי, וכך, לאט-לאט התחלתי לכתוב שירים ולהלחין".
בילדותה עסקה בעוד אמנויות: צילמה סרטונים אמנותיים וציירה. בגיל 13 התאהבה בילדה אחרת ושמעה לראשונה את המילה "לסבית". "סיפרתי לה שאני אוהבת אותה, ואחרי שבוע באה אליי החברה הכי טובה שלי ואמרה שכל הכפר אומר שאני לסבית. שאלתי אותה מה זה, ואחרי שהיא הסבירה לי, לא הבנתי מה לא טוב בזה. כשאמא שלי שמעה את זה, דיברתי איתה על זה בפתיחות. היא דאגה לי מאוד, אבל היה לי ביטחון עצמי, ומעולם לא הרגשתי פגועה מהסביבה".
נערה יוצאת מהארון בכפר ערבי: אין חרם? אין דיבורים?
"אולי דיברו, אבל אף פעם לא פגעו בי אישית. הרבה אנשים אמרו להורים שזה יעבור לי כשאגדל. בגיל ההתבגרות הייתה תקופה שהייתי יותר ברוק ובפאנק, ולא חשבתי שאצליח להגיע לקשר עמוק עם ההורים. לקח להם כמה שנים לקבל את זה עד הסוף. בגיל 18, כשהבאתי חברה הביתה, הם קיבלו אותה לגמרי".
שנתיים קודם לכן היא הכירה את המוזיקאיות דיאן קפלן ודנה קרן והקימה איתן הרכב בשם "שלוש נשים – שלוש שפות אם". הרכב נוסף שבו היא שרה הוא אנסמבל תפילת האמהות, שבו חברה גם יעל דקלבאום. "אני עולה על במות עם אנשים מקצוענים ומנוסים ואיכשהו נכנסת לזה, למרות שאני לא מבינה שום דבר במקצבים ובתווים. הכל בא לי בטבעיות משמיעה. עכשיו, אחרי ששכנעו אותי שאני זמרת, אני מתחילה ללמוד את המקצוע, משתפרת מהופעה להופעה ונהיית יותר בטוחה בעצמי".
הכירו את אנסמבל תפילת האמהות:
היא כבר הופיעה באיטליה, בשבדיה, בקנדה וגם בגרמניה, שם הייתה רוצה לגור תקופה. "בגרמניה אני משתחררת מכל הסטריאוטיפים וההגדרות. כמובן שגם שם יש קהילות שונות, ויש בעיות ומתחים ביניהן, אבל אני לא אהיה חייבת להשתייך לאף אחת מהן".
זאת פריבילגיה של אנשים אנונימיים.
"אני לא רוצה להיות מפורסמת. בארץ הפכתי לאישה מוכרת, וזאת אחריות שאני לא רוצה בה, כי באיזשהו שלב זה יגיע לפוליטיקה, ולא אוכל לברוח מזה. אני לא רוצה שיתייגו אותי ושלכל אחד תהיה דעה עליי".
רציתי שיקראו לי מייק
עילבוני מספרת שמעולם לא חשבה שתהיה אקטיביסטית חברתית, אבל השתתפותה בצעדת התקווה של "נשים עושות שלום" גרמה לה לשנות גישה. בשלב מסוים אימצה התנועה את שירה "אהבה היא הדת" (ראו למעלה) ובחרה בו להמנון שלה. "לפני שהגעתי לצעדה, חשבתי שזה יהיה רק מסלול הליכה נחמד", היא נזכרת. "לא דמיינתי שזה יהיה כזה דבר ענק, עם כל כך הרבה נשים בלבן, שמאמינות ונותנות השראה. המשכתי ללכת איתן מראש הנקרה עד ירושלים עם הגיטרה, ובהפסקות ובערבים הייתי שרה. בסוף כולם הכירו אותי".
דווקא עם הקהילה הלהט"בית אין לה קשר מיוחד ("פעם אחת הופעתי במצעד הגאווה"), והיא מרגישה קרובה יותר לקהילה רוחנית המקושרת לפעילות של הקהילה הבינלאומית תמרה, הפועלת בכפר אקולוגי-הוליסטי בפורטוגל. "נסעתי עם חברי הקהילה לפורטוגל, ושם התוודעתי לאהבה חופשית ולרוחניות. עברתי קורסים וסדנאות בחו"ל, ואנחנו מקיימים מפגשים גם בארץ. הקהילה הרוחנית נתנה לי תמיכה ענקית ואפשרה לי להיות מי שאני. הייתה תקופה שאנשים לא זיהו אם אני בן או בת. אני רציתי שיקראו לי מייק, והם אפשרו את זה. אבל יש לי חברים טובים גם בכפר, וכמובן שאני קרובה למשפחה שלי".
המשפחה כוללת את אביה עאדל, את אמה סאמר ואת האחים פאדי (23) ועיסא (20). תושבי הכפר נוצרים ומוסלמים, אבל עילבוני מגדירה עצמה כאתאיסטית: "האהבה היא הדת, זוכרת?"
מהן השאיפות שלך?
"אני רואה את עצמי בעתיד כחלק מקהילה, בארץ או בחו"ל, ממשיכה להופיע, ליצור ולתמוך בשלום. להתחתן אני לא רוצה, וילדים אני מעדיפה לאמץ, כי אני מאמינה שיש מספיק ילדים בעולם".
גם היא מנסה לעשות שלום (ואביה היה משורר מפורסם). הקליקו על התמונה:
