עוזבות את העיר: עברו מתל אביב לקרוואן במדבר ולצימר ברמת הגולן

הידעתן שיש רווקות שוות גם מחוץ לתל אביב? אפילו ממש רחוק ממנה? שתי נשים אמיצות שיצאו מאזור הנוחות שלהן בעיר ללא הפסקה, לטובת חיים בקצב אחר לגמרי

"אני כל כך נהנית מהנסיעה חזרה צפונה, לפינה מדליקה ושקטה שהיא רק שלי". ליאור לרר והנוף מחוץ לבית ברמות (צילום: אפי שריר)
"אני כל כך נהנית מהנסיעה חזרה צפונה, לפינה מדליקה ושקטה שהיא רק שלי". ליאור לרר והנוף מחוץ לבית ברמות (צילום: אפי שריר)
"מתוך המקום של לחפש יציבות ושקט, מצאתי את עצמי בבית על גלגלים". מגן והקרוואן שלה (צילום: חיים הורנשטיין)
"מתוך המקום של לחפש יציבות ושקט, מצאתי את עצמי בבית על גלגלים". מגן והקרוואן שלה (צילום: חיים הורנשטיין)

ליאור לרר, בת 33, חיה בצימר במושב רמות

אחרי כמעט עשור בתל אביב, שמתוכו חיה שש שנים כדיילת אוויר שבהן יצאה בכל ערב פנוי, פקדה את ניו יורק לפחות פעמיים בחודש, עבדה כמאפרת בבקרים או השלימה שעות שינה מג'ט לג אכזרי - החליטה ליאור לרר כי אורח החיים הזה כבר לא מתאים לה ושהיא חוזרת, בגיל 31, לבית של ההורים בכפר תבור. "הייתי אז בת 25, דיילת אוויר ורווקה בפעם הראשונה בחיי, אז את יכולה לתאר את הבלגן. שעות העבודה היו הזויות, היו ימים שלמים שבכלל לא הייתי בארץ, וכשכן הייתי בארץ, חייתי ממסיבה למסיבה, רק חברות, דייטים וכיף. לא תכננתי תכנונים גדולים לחיים ופשוט נהניתי מהכאן והעכשיו שלי".

 

אז מה גרם לך לעזוב את כל הכיף הזה?

"עבדתי כדיילת אוויר במשך תקופה ארוכה, ותוך כדי הקמתי עסק של איפור ועיצוב שיער. עבדתי עם כלות, עשיתי הפקות אופנה במגזינים שונים ואיפרתי בטלוויזיה ב'משחקי השף'. אחרי שש שנים נגמר לי החוזה באל־על, ויחד עם זה הרגשתי שמיציתי את העיר. נהיה לי רועש מדי ונורא צפוף. בעיר שמלאה באנשים הרגשתי בודדה. אז החלטתי שאני עוזבת ועושה ריסטרט אצל ההורים בכפר תבור. חשבתי על זה במשך חודשיים, עד שיום אחד נחתתי בבית שלהם עם יותר מדי בגדים ונעליים ומעט מדי רוגע נפשי".

 

איך זה לחזור בגיל 30 לבית של אמא ואבא?

"זה לא פשוט. לחזור פתאום להיות הילדה הקטנה ששואלים אותה לפני כל יציאה מהבית לאן היא הולכת ומתי היא חוזרת, לאבד מהעצמאות. הקושי נמצא בדברים הקטנים, כמו לחלוק שוב שירותים עם האחים הקטנים שלי. תוסיפי לזה את העובדה שכפר תבור היא לא עיר ילדותי, ההורים שלי עברו לשם קצת לפני יום ההולדת ה־18 שלי, כך שלא באמת הייתה לי זיקה או קשר עמוק למקום הזה".

 

"הבנתי שהגולן עושה לי טוב. יש משהו בשקט הצפוני שממלא לי את הנפש ואת המצברים". ליאור לרר  (צילום: אפי שריר)
    "הבנתי שהגולן עושה לי טוב. יש משהו בשקט הצפוני שממלא לי את הנפש ואת המצברים". ליאור לרר (צילום: אפי שריר)

     

    איך המשפחה והחברים קיבלו את המעבר?

    "בתור אחת שהייתה מגיעה לכפר תבור לארוחות שישי ובורחת חזרה לעיר אחרי שעה, כי שקט לה מדי בכפר, זה היה שוק טוטאלי. ההורים שלי מדהימים ותמיד תומכים בדרכים הלא שגרתיות שלי. הם מאוד שמחו שחזרתי, כי מבחינתם כשהבית מלא בכל הילדים, הוא שלם ושמח. החברות שלי חשבו שהשתגעתי ודאגו שאולי אני עושה טעות, אבל הן הבינו שזה דבר שאני חייבת לעשות בשביל עצמי ומאוד תמכו בי. הדבר המטורף שקרה זה שאחרי שלושה שבועות שעברתי לכפר, הכרתי את מי שהפך מהר מאוד לבן הזוג שלי. פתאום מצאתי את עצמי עוברת לגור ברמת הגולן, בבית סורי קטן בחוות בקר באמצע שומקום. בעקבות האהבה הגיעה גם עבודה והתחלתי לעבוד ב'אגודת מרעה גולן' בתור מנהלת תפעול ומכירות. אחרי כמעט שנתיים יחד נפרדנו, ואז החלטתי לעבור למושב רמות".

     

    החלטת בכל זאת להישאר בצפון ולא לחזור חזרה למרכז?

    "לפעמים, לסיים יום עבודה קשוח ולחזור לבית ריק זה לא פשוט. להבדיל מהמרכז, ברמות אני לא יכולה פשוט לסמס לאחת החברות ולקבוע להיפגש בתוך עשר דקות לדרינק. אז למדתי לקבל את הבדידות שבאה עם הריחוק הגיאוגרפי בהבנה ובאהבה"

    "כשנפרדנו, מצאתי את עצמי שוב בצומת דרכים. לרגע הרגשתי שוב אבודה. אבל מהר מאוד הבנתי שהגולן עושה לי טוב ושאני נשארת לגור שם לבד. מצאתי בית במושב רמות, שהיה פעם צימר, ב'יד 2'. בעל הבית סיפר לי שהוא עומד ריק כבר הרבה זמן - ואני ידעתי שזה בגלל שהוא חיכה רק לי! 

     

    "יש משהו בשקט הצפוני שממלא לי את הנפש ואת המצברים. לחזור לתל אביב כבר לא הייתה אופציה מבחינתי. אמנם הייתה לי שם תקופה מדהימה, אבל היא התאימה לליאור של פעם. אני עדיין מגיעה למרכז ויוצאת עם חברות ונפגשת עם האנשים שאני אוהבת, אבל אני כל כך נהנית מהנסיעה חזרה צפונה לפינה מדליקה ושקטה שהיא רק שלי".

     

    עם כל הכבוד לשקט הזה, אין לך רגעי בדידות?

    "ברור שיש! כמו שהיו לי רגעי בדידות כשגרתי במרכז תל אביב".

     

    ואיך מתמודדים איתם?

    "מלא יין! (צוחקת). וברצינות? לפעמים, לסיים יום עבודה קשוח ולחזור לבית ריק זה לא פשוט. להבדיל מהמרכז, ברמות אני לא יכולה פשוט לסמס לאחת החברות ולקבוע להיפגש בתוך עשר דקות לדרינק. אז למדתי לקבל את הבדידות שבאה עם הריחוק הגיאוגרפי בהבנה ובאהבה".

     

    היה רגע של משבר?

    "בוודאי, והוא היה לא מזמן. יש לי הרגל מגונה כזה לעבד דברים לבד, להיות עצובה איזה יומיים ורק אחר כך לספר לחברות או למשפחה. את המשבר האחרון העברתי בלייב עם האנשים שאוהבים אותי ורוצים בטובתי, ועכשיו הכל טוב".

     

    "יש כאן וייב אחר. דייט ראשון בתל אביב מלווה בהרבה בילד־אפ, שעות של התארגנות ואילו עקבים מתאימים לאיזו שמלה. בצפון זה הרבה יותר צ׳יל" (צילום: אפי שריר)
      "יש כאן וייב אחר. דייט ראשון בתל אביב מלווה בהרבה בילד־אפ, שעות של התארגנות ואילו עקבים מתאימים לאיזו שמלה. בצפון זה הרבה יותר צ׳יל"(צילום: אפי שריר)

       

      הצלחת להכיר חברים ברמות?

      "זהו, שלא. כשהגעתי לרמות נרשמתי לחוג פילאטיס, גם כי צריך להזיז את הגוף וגם כי קיוויתי להכיר בחורות בגילי. בפועל, היו בשיעור חמש נשים וכולן סבתות. גמישות ומדליקות, אבל סבתות. אבל יש לי חברים טובים שגרים ברמת הגולן מהתקופה שגרתי שם ואנחנו עדיין בקשר מעולה, שזה אומר ארוחות ערב משותפות ויציאה לפאבים בקיבוצים מסביב".

       

      איך באמת נראים חיי החברה בצפון?

      "נתחיל מזה שאין מבחר של מקומות ל'הפי־אוור', ולי זה חסר. יש יותר קטע של ארוחות ערב אצלי או אצל חברים, קופצים לבירה או ליין אחרי העבודה. לומר לך שבכל סופ"ש יש מסיבה אחרת? זה יהיה שקר. כשאני צריכה להטעין מצברים אני מגיעה לתל אביב, אבל בגדול אני עובדת מלא שעות, ובסוף יום בא לי את השקט שלי ונטפליקס, כמובן".

       

      אז איפה בכל זאת מכירים בחורים?

      "טינדר. זו המצאה מצוינת. נא לתת פרס לממציא וכיף בשמי. בעידן של היום זה אחד הכלים הנוחים. את שני בני הזוג האחרונים שלי הכרתי דרך אפליקציית היכרויות, וזה אחלה. יש גם את אלו שתמיד רוצים לסדר לך מישהו ואני לא פוסלת. אי אפשר לדעת מאיפה זה יגיע".

       

      היית אומרת שהגברים שהכרת בצפון שונים מהגברים במרכז?

      "דייט ראשון בתל אביב מלווה בהרבה בילד־אפ, שעות של התארגנות ואילו עקבים מתאימים לאיזו שמלה, איפה נשב ומה נעשה. בצפון זה הרבה יותר צ׳יל: ערכת קפה באיזו תצפית מטורפת שצופה על הכינרת, או כוס יין בחצר. בלי עקבים, בלי 'אני לא יכולה לשבת בבר הקבוע שלי כי יראו אותי'"

      "כן ולא. אני אסביר: יש כאן וייב אחר. דייט ראשון בתל אביב מלווה בהרבה בילד־אפ, שעות של התארגנות ואילו עקבים מתאימים לאיזו שמלה, איפה נשב ומה נעשה. בצפון זה הרבה יותר צ׳יל: ערכת קפה באיזו תצפית מטורפת שצופה על הכינרת, או כוס יין בחצר. בלי עקבים, בלי 'אני לא יכולה לשבת בבר הקבוע שלי כי יראו אותי' וכל הדרמה שיש מסביב ובלי יותר מדי פוזה. אני אישית מאוד אוהבת את זה. אבל אם אתה אבוד ולא יודע מה אתה רוצה, זה לא משנה אם הדייט הוא בתל אביב, ברמת הגולן או על הירח, אתה תישאר מי שאתה".

       

      הייתה לך קריירה די מצליחה במרכז כמאפרת, ובעקבות המעבר לצפון עשית שינוי תעסוקתי משמעותי. את שלמה איתו?

      "סבתא מירה שלי לימדה אותי שכל דבר שקורה לנו וכל אדם שנכנס לחיים שלנו הוא שיעור לעצמנו. אני יודעת שכל מה שקרה לי, גם הרגעים הבודדים, גם השינויים בקריירה, הפרידות ושברונות הלב, כולם הפכו אותי למי שאני, ואני די אוהבת אותי".

       

      מה היית מייעצת למישהי שנמאס לה מהחיים במרכז אבל מפחדת לעשות את הצעד?

      "לא לתת לפחד להוביל. בשנים האחרונות נתתי לפחד להוביל אותי. ליאור בת ה־22 שטסה בלי תוכנית מסביב לעולם צברה חוויות ונהנתה מכל רגע, הפכה לליאור בת ה־31 שפוחדת ממה יהיה מחר. הייתי עסוקה בלהשוות את עצמי לסובבים אותי ולהתבאס. כשהתחלתי לשחרר, להפסיק להשוות וליהנות מהדרך שלי - גיליתי שהפחד לאט לאט נעלם. הבנתי שלקום ולעזוב את הקומפורט זון שלי לא משאיר לי ברירה אלא לקבל ולאהוב את עצמי. אם יש מישהי שחושבת על שינוי אבל מפחדת, אני ממליצה בלב שלם לנסות ולהעז. אין לנו מושג מה היקום יזמן לנו אם רק נעשה את הצעד הראשון".

       

       

        ספיר מגן, בת 25, גרה בקרוואן במדרשת בן גוריון

        "עברתי מקריית גת, עיר ילדותי, למעגן מיכאל, משם עברתי קצת לאזור השרון, ואז טסתי להודו, וכשחזרתי עברתי לירושלים. זה מצחיק כי בעצם רוב המעברים שלי היו בעקבות זוגיות", מגן מספרת לנו. "מאוד זרמתי וזה גרם לי להכיר מקומות חדשים כל הזמן. יותר קל לזוז עם בן זוג". כשהתקבלה לקורס דיילות אוויר, עלתה לראשונה האופציה של מעבר דירה לתל אביב.

         

        " אבל אז צץ קול פנימי שאמר: 'אולי בכל זאת ירושלים? את עוד לא מוכנה לתל אביב', והחלטתי לגור בנחלאות לבד. זו הייתה תקופה מאוד טובה ועצמאית, כל פעם הגדלתי עוד קצת את הטווח שבו אני מסתובבת לבד ומרגישה בנוח. ואז הכרתי שם בן זוג ועברנו לגור יחד. רק אחרי הפרידה ממנו הבנתי: 'זה הזמן שלי להגיע לתל אביב'".

         

        "חשבתי שבמדבר יהיה לי הכי הרבה מקום להתרחב בתוך עצמי". ספיר מגן בקרוואן שלה (צילום: חיים הורנשטיין)
          "חשבתי שבמדבר יהיה לי הכי הרבה מקום להתרחב בתוך עצמי". ספיר מגן בקרוואן שלה(צילום: חיים הורנשטיין)

           

          מה קסם לך דווקא בעיר הגדולה?

          "הגעתי לתל אביב לבד וזו הייתה תקופה מאוד נחמדה שבה הכל הרגיש חי ובועט, מלא אנרגיות ומלא אנשים. זה יכול מאוד לבלבל. מרוב שיש את זה ואת זה, וכולם יפים וכיף וקיץ ושזופים, את אומרת: רגע, אבל אני לא יודעת בכלל מה אני רוצה"

          "התחושה שאת אף פעם לא לבד. בתקופה הזו הייתי מאוד בודדה, היה בי משהו שרצה להשתייך. להבין שאני יכולה להחליט שבא לי פתאום ללכת לסדנה הזו, או לשיעור יוגה הזה, ופשוט להתחיל לנוע על האופניים שלי. וזה באמת מה שהיה. הגעתי לתל אביב לבד וזו הייתה תקופה מאוד נחמדה שבה הכל הרגיש חי ובועט, מלא אנרגיות ומלא אנשים. זה יכול מאוד לבלבל. מרוב שיש את זה ואת זה, וכולם יפים וכיף וקיץ ושזופים, את אומרת: רגע, אבל אני לא יודעת בכלל מה אני רוצה".

           

          חיפשת זוגיות?

          "לא חיפשתי בצורה אובססיבית, זה הגיע לבד. כשזה מגיע אני יודעת, הלב שלי נפתח. ואז בעצם נכנסתי שוב למערכת יחסים של תשעה חודשים, שאליה חשבתי שהגעתי ממקום אחר, קצת יותר מוכן. בתקופה ההיא החלטתי לעשות קורס יוגה. היה בי חלק שפשוט רצה למלא את החיים ולצאת עם תעודה. כשניגשתי לזה חשבתי שזה יהיה פשוט".

           

          ומה קרה בפועל?

          "זה לקח אותי למקום עמוק וחשוך. כל יום במשך חודש יצאתי בשעה ארבע מהקורס לחיים שקורים בתל אביב וזה היה מאוד קיצוני ומנוגד. זו הייתה רכבת הרים שאת עולה עליה ולא יכולה לרדת. כשנכנסתי פנימה מצאתי משהו מאוד אפל וכואב ומלא בפחדים. זו הפעם הראשונה שיצא לי לחוות את הפחדים האלו בעוצמה כזו גדולה".

           

          ממה פחדת?

          "ההתעסקות של הפחדים שלי לרוב הייתה פחד ממוות. לא רק מוות פיזי, אלא של הקול שלי, מה שיש לי להגיד. של מי אני ומה יש לי להביא לעולם".

           

          הבנת גם מה עוצר בעדך?

          "הבנתי שהקרקע שלי לא מספיק חזקה. אני ממש זוכרת את היום הזה שקמתי בבוקר והראש שלי התחיל לשאול שאלות כמו 'מה זה החיים האלה?', 'מה המשמעות?', ואז היה רגע של דממה. חייכתי לעצמי ואמרתי: 'אוקיי, הגיע הזמן להיות בתקופה של שקט'".

           

          "לפעמים אני מופתעת מזה שאני אשכרה עושה את זה" (צילום: חיים הורנשטיין)
            "לפעמים אני מופתעת מזה שאני אשכרה עושה את זה"(צילום: חיים הורנשטיין)

             

            "החלטתי שאני עוזבת את תל אביב. היו לי שם יותר מדי הסחות דעת. גרתי באזור הכרם – שוק, מלא אנשים ותמיד יש תזוזה. בתהליך של לנסות להקשיב למחשבות שלי, לא היה לי רגע באמת לשמוע את השיח הפנימי הזה. לקח לי שלושה שבועות להחליט שאני עוברת למדבר".

             

            למה דווקא למדבר?

            "אחותי גרה במדרשת בן גוריון, אז זה היה נראה לי מאוד טבעי והגיוני. חשבתי שבמדבר יהיה לי הכי הרבה מקום להתרחב בתוך עצמי, לקבל קצת אוויר וגם להיות במקום שקצת יותר גדול ממני".

             

            לא פחדת מכל השקט הזה?

            "פחדתי, אבל מצד שני גם כשהייתי ברעש היו לי את כל המחשבות האלו. הרי זה לא באמת משנה, אני לוקחת את עצמי לכל מקום שאלך. גם אם אחיה בתל אביב אחשוב את אותן מחשבות. הייתי צריכה משהו שיחזיר לי את הפרופורציות ויעזור לי להבין שאנחנו אנשים קטנים בעולם הזה. בדיעבד, אני יכולה לומר שמה שעברתי זה משבר רוחני וזה משהו שאנשים פחות מודעים אליו. זה למשל דבר שהרבה חבר'ה חוזרים מהטיול הגדול איתו".

             

            ולמה דווקא לגור בקרוואן?

            "הקרוואן הוא עסק של אמא שלי, היא הייתה משכירה אותו לאנשים. כשהגיע הרעיון של לחיות תקופה במדבר, היא ואחותי אמרו לי: 'מבחינתנו, זה המקום שלך עכשיו'. דווקא נחמד שמתוך המקום של לחפש יציבות ושקט, מצאתי את עצמי בבית על גלגלים".

             

            מה את עושה בשביל הכיף?

            "אחרי החוויה של היוגה חיפשתי משהו מאוד פיזי, מאוד קיים. נרשמתי לקורס עיתונות אופנה בשנקר. אופנה זה משהו שתמיד אהבתי, ליצור ולתפור. שם גיליתי גם שכתיבה היא חלק גדול ממני. התקשרתי ביום שלישי ונרשמתי לקורס שהתחיל למחרת. פשוט החלטתי להתחבר למשהו שהוא יותר כיפי ולהתעסק בחיים שקורים כאן. חלק מהתהליך של לצאת מפחדים זה ליצור עוגנים, והם יכולים להיות מאוד קטנים. ידעתי שבימי שלישי יש לי את הקורס שאני נוסעת בשבילו לתל אביב ואני מתעסקת רגע במשהו אחר".

             

            ומה את עושה בשביל הכיף בדרום?

            "במצפה רמון יש קהילה מאוד גדולה ומגניבה של חבר'ה צעירים. החלטתי ללכת למסיבה לבד, וזה היה הארדקור. אין לי שריון, באתי לרקוד לבד! למזלי, זה מקום שבאמת מאפשר את זה. אני זוכרת שישבתי וצחקתי עם עצמי: 'וואו, איזו אמיצה את!'"

            "במצפה רמון יש קהילה מאוד גדולה ומגניבה של חבר'ה צעירים. כשעלה בי פתאום הרצון לפגוש אנשים, מצאתי את עצמי הולכת לבד לשיעור ריקוד. הייתי מגיעה לשיעור ורצה מהר הביתה. ואז החלטתי ללכת למסיבה לבד, וזה היה הארדקור. אין לי שריון, באתי לרקוד לבד! למזלי, זה מקום שבאמת מאפשר את זה. זו חבורה של אנשים שבאו בשביל אותה מטרה: לחיות במדבר ולחקור את עצמם, להתעסק בגוף. לחגוג את החיים בלי צורך לרוץ לאנשהו. אני זוכרת שישבתי וצחקתי עם עצמי: 'וואו, איזו אמיצה את!'. לפעמים אני מופתעת מזה שאני אשכרה עושה את זה".

             

            "אני מאמינה שאם אני צריכה להכיר מישהו, הוא יגיע אליי, או שבאמת ניפגש בצורה טבעית ולא מכוונת" (צילום: חיים הורנשטיין)
              "אני מאמינה שאם אני צריכה להכיר מישהו, הוא יגיע אליי, או שבאמת ניפגש בצורה טבעית ולא מכוונת"

               

              איך נראית זירת הדייטים במדבר? יש כזו בכלל?

              "היא לא כל כך נראית. אין פה גם ממש 'דייטים', זה יותר מפגשים. המפגש הזה יכול להיות במסיבה, סדנה, או סתם לשבת ולדבר עם בן אדם ובאמת להסתכל לו בעיניים. גם לא חייב שייצא מזה אחר כך משהו".

               

              זה לא חסר לך?

              "אני מאמינה שאם אני צריכה להכיר מישהו, הוא יגיע אליי, או שבאמת ניפגש בצורה טבעית ולא מכוונת. במציאות של היום כל הזמן מחפשים את זה - חותרים לזה באפליקציות, יושבים בבר ורק עסוקים בלמצוא. כבר אין מקום להפתעות או לתת ליקום לשלוח אלייך את הבן אדם המדויק לך. אני יודעת שהיום אני נמצאת במקום פתוח, שלא רוצה להיתלות באף אחד.

               

              "כשאתה מחפש מתוך חוסר או רק כדי להתמלא, אתה מוציא מלא אנרגיות ומנסה להתאים את הבן אדם אליך. חברות שלי שמכירות באפליקציות, מעידות שהמפגש במציאות לרוב מאוד קשה. הן אומרות: 'יו, אבל ראיתי אותו בתמונה בחוף הים והוא היה נראה כזה טוב', ואז היא מגיעה ורואה בן אדם ולא את כל הסיפור שהיא בנתה לו. היום אני מבינה שזה קיים ויש הרבה אופציות, ולא צריך לחפש אותן כל הזמן. הן לא ידפקו לי בדלת של הקרוואן, אבל כשאני אצא, המפגש יהיה הרבה יותר אמיתי".

               

              ואורית אוריה סטמבל, עברה לירוחם: "יש יתרון מאוד משמעותי למרחק – זה עושה סינון מדהים!" הכתבה המלאה בגיליון מרץ של מגזין Gostyle

               

              הגיליון החדש של מגזין Gostyle - עכשיו בדוכנים (צילום: רותם לבל)
              הגיליון החדש של מגזין Gostyle - עכשיו בדוכנים (צילום: רותם לבל)
               
              הצג:
              אזהרה:
              פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד