הבתים הראשונים של שכונת רמת אביב הירוקה (א') נבנו בשנות ה-50 של המאה הקודמת. חלקם מבני רכבת בני קומה אחת, ולצדם שטחים פתוחים. במבנים המקוריים היו דירות ששטחן נע בין 55 ל-75 מטרים רבועים, ושני כיווני אוויר (צפון-דרום). בעבר סימלו המבנים האלה שיוויון וצניעות, אך ברמת אביב של 2019 הם יחידות של צמודי קרקע יוקרתיים. לכל אחד עיצוב שונה, גינה פרטית ונוף ירוק.
במרכז של אחד ממבני הרכבת האלה, לצד חורשת אורנים, מתגוררת משפחה בת ארבע נפשות: הורים בשנות ה-50 לחייהם (האם עוסקת בתחום מערכות המידע, האב בניהול מוסדות תרבות) ושתי בנותיהם (אחת בצבא, השנייה תלמידת תיכון). בצעירותם למדו בני הזוג באוניברסיטת תל אביב וגרו במעלה החורשה. "אחר כך התחתנו וגרנו במקומות אחרים", מספרת אם המשפחה, "אבל תמיד רצינו לשוב לפה".
ב-2004 רכשו את הבית, שהיה בן שתי קומות וארבעה חדרים. "היה נורא יפה וכיף פה, החצרות, האווירה, הכל", מספרת האם, "אבל עם הזמן היה חסר לנו חדר לבנות, משום שחדר אחד שימש כמשרד שעליו לא יכולנו לוותר".
תחילה חשבו לשפץ ולהרחיב, אך כשהבינו את הפוטנציאל הטמון במגרש ובסביבתו, החליטו להרוס את הבית הישן ולבנות חדש. במשך תקופת הבנייה, שארכה כשנתיים, התגוררו בדירה שכורה בקרבת מקום. לתכנון הבית החדש שכרו את שירותיו של האדריכל עדי וינברג. "כשהחלטנו לצאת לדרך, ראינו במעלה החורשה בית שכל פעם שהסתכלנו עליו אמרנו 'ואוו, איזה יופי'", מספרים בני הזוג. "אחר כך חברה שלנו קנתה דירה, ושוב אמרנו 'ואוו, איזה יופי'. שתי הפעמים הובילו לאותו אדריכל".
בני הזוג ביקשו מוינברג שהמטבח יהיה לב הבית ("אנחנו אוהבים לארח", אומרת האם, "אני אוהבת לבשל וזה ריטואל שמתנהל פה כל הזמן"); שיהיה קשר לחורשה ("רצינו לראות את החורשה מכל מקום"); שיהיו שתי חצרות - קדמית ואחורית; והרבה אפשרויות מפגש, בלי לאבד את הפרטיות. התוצאה היא בית בן שלוש קומות ומרתף, המשתרע על פני כ-245 מטרים רבועים (המגרש בן 209 מטרים רבועים). הוא תוכנן ועוצב בקווים נקיים ובסגנון מודרני, אבל זו הגדרה לא מספקת. בבית הזה יש משהו אחר.
"המטרה בתכנון - שתהיה תקשורת"
שביל ארוך וצר מאבנים משתלבות מוביל לכניסה אל הבית שבמבנה הרכבת. את פני הבאים מקבלים שער ברזל וארבע מדרגות, לצדם דק וגינה פורחת. קדמת הבית וגבו מזוגגים באלומיניום שחור, ומעוטרים בחלקם ברפפות אלומיניום לבנות. אבל מראה החזיתות והפתחים מטעה: מבחוץ ניתן לחשוב שמדובר בבית סטנדרטי, שמחולק לשלושה מפלסים מופרדים. הכניסה פנימה מגלה תמונה שונה לחלוטין.
דלת הכניסה מובילה ישירות למטבח, המתוכנן כקומת גלריה. במרכז המטבח אי ארוך ורחב. ולצדו, מתחתיו ומעליו, חלל פתוח בגובה 13 מטרים, המתחיל בקומת המרתף ומסתיים בגג. סביב האי מקומות ישיבה רבים. המטבח הוא מרכז הבית, נקודת המפגש המשפחתית.
גרמי מדרגות לבנים מברזל מרחפים במרחב הפתוח, מובלטים באמצעות קיר כחול כהה, הנמתח לכל גובה הבית. למרות שאין כאן יותר מדרגות מאשר בבית סטנדרטי בן שלוש קומות, נדמה שהן אינסופיות. "לפעמים", אומר האב, "זה מזכיר לי ציור של אֶשר (Escher)".
"המטרה בתכנון הייתה שתהיה תקשורת בין האנשים", מסביר וינברג, "שמישהו יישב בחוץ ומישהו יישב בקומה העליונה, ותהיה ביניהם תקשורת. זה הדבר החשוב בבית, במיוחד היום, כשהמפגשים הרבה יותר קצרים וכל אחד בטלפון. חשוב לספק את זה גם בחללים של הבין לבין".
התכנון הייחודי מאפשר מבטים פתוחים למפלסים השונים ופרטיות בחדרים הפרטיים. המרחבים הציבוריים (מטבח, סלון, משרד ומעברים) פתוחים כלפי חוץ וכלפי פנים. חדרי השינה והרחצה סגורים כלפי פנים, למעט מקומות נקודתיים. כמעט מכל כיוון בבית יש מבט החוצה.
"זה לא נראה כמו מרתף"
במרתף פינת הישיבה הסלונית במרחב פתוח; ממ"ד ושירותים. החלונות התחתונים כאן חלביים, כך שמה שמאחוריהם אינו נראה. "זה לא נראה כמו מרתף", אומרת בעלת הבית, "ביום יש פה הרבה אור, ואפשר לראות מפה את החורשה". התחושה במרתף היא של פתיחות גם משום שבחלקו אין תקרה, והוא פתוח לקומות העליונות, המזוגגות, שמכניסות אור ונוף.
מהמרתף ועד לתקרת הקומה הראשונה מטפסת ספרייה מעץ בגובה חמישה מטרים, שמדגישה את גובה החלל ופתיחותו. איך מגיעים לספרים במדפים העליונים? "הנכדים יטפסו", צוחקים בני הזוג, ומסבירים כי הסולם המצולם בתמונות אינו הסולם הנכון, וצריך להחליף אותו בסולם גבוה יותר. "כמות הספרים מטורפת", מנמק האדריכל, "ומה לעשות, כשיש המון ספרים, צריך מקום לספרים. כבר עשיתי ספריות גבוהות כאלה. אני חושב שזה ניצול טוב של המקום, וכבוד לאנשים שיש להם ספרים בבית. הדבר החשוב הוא לדעת להתמצא ולא לטפס סתם".
"יש לנו אחלה זולה"
עלייה בגרם המדרגות מהמרתף אל הקומה הראשונה והלאה, מגלה כי חלקו הפנימי שחור, והרום שבין המדרכים פתוח. כך, כשמטפסים ניתן להביט מבעד המדרגות אל הקומות התחתונות (לא מומלץ לבעלי פחד גבהים). המדרגות מובילות לגשר שמחבר בין שתי יחידות מרחפות במרחב, בגובה שתי קומות.
ביחידה אחת חדרי הבנות וחדר רחצה, ביחידה השנייה סוויטת ההורים, ומעליה המשרד הביתי. מהגשר ניתן להשקיף למטה, למטבח ולמרתף, ולמעלה אל חדר העבודה. "בשבת בבוקר אנחנו במטבח", מספר האב, "וכשהבנות קמות הן יוצאות לגשר ואומרות 'הי'. זה כזה כיף".
סוויטת ההורים פונה לחורשה ומחולקת לשניים. בצד אחד מיטה וארון, ובצד שני מקלחת. כדי לשמור על אינטימיות, רפפות אלומיניום רחבות מכסות את חזית החדר, השקופה ופתוחה אל הנוף. בדרך כלל, בימות החול, אין לבני הזוג זמן ליהנות מנוף החורשה, "אך בשישי ובשבת אחר הצהריים יש לנו מעין טקס", מספרים בני הזוג, "אנחנו פותחים אליה את הרפפות''.
חדרי הבנות פונים לחצר האחורית, ומחוברים ביניהם במרפסת. החדרים זהים ובנויים בשתי קומות. בחלק התחתון ספה, שולחן כתיבה וארון, ובחלק העליון מיטה, בגלריה המונחת על חדר הרחצה ונדמית כתלויה על כבלי נירוסטה דקים. "זה שונה מכל חדר שאני מכירה", אומרת הבת הבכורה, "יש לנו אחלה זולה למעלה. גם הרבה יותר סטרילי שלא כולם עולים על המיטה". חלקו העליון של הקיר הפנימי מזוגג. "מפה", היא מספרת, "אני אומרת לאמא לילה טוב כשהיא במשרד".
"בהתחלה יש סוג של פחד גבהים"
קומת המשרד בנויה משני חלקים, מחוברים בגשרון עם מעקה זכוכית. "זה המקום הכי מגניב בבית", אומרת הבכורה, "כשעומדים פה רואים את כל הקומות, את החדרים, את ההפרדה, את הכל".
לא פחדתם מהגובה?
"בטח", אומר האב, "בהתחלה היה סוג של פחד גבהים, אך אחרי כמה ימים מתרגלים".
אין בעיה של רעש בגלל המרחב הפתוח?
"כשהכל פתוח הקומות מתערבבות. כרגע אין לנו נקודות מפגש חופפות, אז זה לא מפריע. חשבנו על זה, ואמרנו שעם הזמן תמיד אפשר לבודד את הקומות".
ומה עם המדרגות, לא חששתם שבעוד כמה שנים יקשה עליכם לעלות ולרדת?
"דאגתי מנושא המדרגות", מודה האם, ''אך הופתעתי לטובה. הבית נוח ואני לא מטורטרת בין הקומות". "אני לא מאמין שבונים בית למה שיקרה כשתהיה בן 70", אומר האב. "בונים בית ל-10-15 שנים. עכשיו זה מה שנכון לנו. אבל יש תוכנית למעלית, ואפשר לגור רק בקומת המרתף. כשנהיה בני 70 נגור כנראה במקום אחר. הבית יישאר לילדות".
איך אנשים מגיבים לבית?
"אומרים 'וואו, לא ראינו דבר כזה'", אומר האב, "אך הרוב אומרים שזה לא בשבילם". "אני מעלה את חברות שלי עד המשרד", מוסיפה הבכורה, "הן ממש מתלהבות".
מאתגר מוסכמות
ביקור בבית מעורר רגשות מעורבים. בראש ובראשונה התפעלות. הבית פורץ את הגבולות המוכרים, מעלה שאלות ומחשבות על החיים בבית משפחתי, ומאתגר מוסכמות ותפיסות שהורגלנו אליהם מילדות. אנחנו מורגלים לחיות בקומות מופרדות, או כמעט מופרדות (לדוגמה, קומת גלריה או פתח מקומה ראשונה לקומת קרקע); איננו מורגלים לנקודות תצפית כמו אלה (שחלקן צרות וגבוהות) בתוך בית פרטי, בממדים מקובלים.
אך למרות הגובה וחשיפת המעברים אין בבית תחושה של מרחקים. קשרי המבט והחיבור בין החללים מוצלח, והרצון לאפשר קשר ומפגש בין החיים בבית קורה בפועל. יחד עם זאת, דווקא משום שכל המעברים פתוחים, יש תחושה שצריכה להיות בהם יותר התרחשות של יותר אנשים, כמו במבנה ציבור או במשרד גדול, שבהם מדרגות דומיננטיות ויש מבטים מלמעלה למטה ואחד אל השני.
"קשה להגיד שזה בית רגיל", מסכם האדריכל וינברג. "מצד שני, אני חושב שהוא הרבה יותר 'בית' מהרבה בתים שאני מכיר, כי ההתרחשות בו היא המשפחה, התכנון יוצר קשר ומפגשים. רוב הלקוחות באים עם מה שהם מכירים ולא פתוחים לשינוי. פה זה היה אחרת. זה דרש מהם המון אמון, ואומץ לשאול שאלות".
- ניהול פרויקט ופיקוח: אורן שדות
- מהנדסת: ורה נוישטיין
- חלונות: מ.ד. אלומיניום
- מטבח: סמל
- אביזרי מטבח: תותחני
- תאורה: אלי לגזיאל, טופלייט
- מנורה תלויה: קמחי תאורה
- וילונות: רוכב וילונות
- מיזוג: מיזוג פלוס
--------------------------------------
הכחול הגדול נכנס לבתים רבים. לחצו על התמונה לעוד דוגמאות:
