מירה צור בכלל לא חשבה שהיא דומה למלניה טראמפ, עד שצלם נשיאותי הסב את תשומת לבה לדמיון בינה ובין אשתו של נשיא ארצות־הברית. "כשדונלד טראמפ נבחר, הצלם הזה הציע לי להצטלם לסרטון שבו אני, בתפקיד מלניה, מכוונת את התנועה ברחוב. הוא העלה אותו לרשתות החברתיות וזה נהיה ויראלי בטירוף, התחילו מלא טלפונים מסוכנים. כולם שאלו מי האישה הזאת".
האישה הזאת היא רקדנית בעברה והיום שחקנית, דוגמנית ובעלת חברת הפקות, ישראלית לשעבר שמתגוררת בניו־יורק, עובדת במיאמי ומתרוצצת בין אירועים, מסיבות והשקות ככפילתה של מלניה, לרוב לצדו של ג'ון די דומניקו, כפיל של טראמפ, שהפך בעצמו לסלב־על.
צפו בסרטון של מירה צור וג'ון די דומניקו
תעשיית הכפילים בארצות־הברית מגלגלת מיליונים, וכמעט אין סלב – מהבית הלבן ועד הוליווד – שלא מתהדר בכפיל, אם לא בשניים. אלה מרוויחים עשרות אלפי דולרים בחודש רק בשל היותם דומים למישהו מפורסם. לפי "הראלד טריביון", צור גובה כ־3,000 דולר לאירוע שבו היא משמשת כפילה למלניה, ובחודשים הראשונים לבחירתו של טראמפ לנשיא הרוויחה עשרות אלפי דולרים בחודש.
בריאיון עם צור, שהתקיים על שפת הים בהרצליה בביקורה האחרון בארץ, היא לא מאשרת ולא מכחישה את הסכומים, אך מציינת שהמניע שלה הוא חיבתה לבני הזוג.
הצבעת בשבילם?
"לא הצבעתי בכלל, לא הייתי סגורה על אף אחד מהמועמדים אז ויתרתי. טראמפ הוא אישיות מורכבת, אבל עכשיו אני שמחה שהוא נבחר. הזמינו אותי לטקס ההשבעה לנשיאות, אבל לא יכולתי ללכת, לצערי".
מה היה כל כך חשוב שלא יכולת להגיע לטקס השבעת נשיא ארצות־הברית?
"הייתה לי עבודה עם ג'ון בתור מלניה. זה היה כסף טוב, היה חבל להפסיד".
קרה שהלכת ברחוב וחשבו שאת מלניה?
"ברור, אנשים מתבלבלים לפעמים. מסתכלים עליי ברחוב, לא בטוחים, לוקחים עוד מבט, מתלחששים. לא מזמן הייתי בדרך לשיעור יוגה, ונהג המונית התעקש לקחת אותי למגדל טראמפ. האמת היא שזה התחיל לעייף אותי. אני מקדישה המון זמן לשחזורים של הבגדים שלה, לעבודה על המבטא שלה, להיות היא לכל דבר ועניין. היא השתלטה לי על החיים לגמרי, אני חייבת להוריד הילוך".
אבל זה כסף טוב.
"כסף מצוין, אבל אני כבר לא נהנית מזה. היום אני כבר מסננת. בשבוע שעבר רצו לראיין אותי על זה, מה אני חושבת על מלניה, מה אני עושה בתור מלניה ואם אני מתלבשת כמו מלניה, וממש לא בא לי להשתתף. לג'ון יש כמה מלאניות, הוא לא בונה רק עליי, אבל אני הראשית".
מה מלניה האמיתית חושבת על הכפילה שלה?
"לא יצא לי לפגוש אותה, אבל אני יודעת שזה מקובל עליה. אני בחיים לא אעשה שום דבר שיבזה או יגחיך אותה".
קרה שהזמינו אותך לשמש כפילה באירוע רשמי שהיא לא יכלה או לא רצתה להשתתף בו?
"זו סתם אגדה, אין דבר כזה. אני מכירה את השמועות, אבל עד כמה שאני יודעת זה לא נכון. היא לא שולחת כפילות, יש גבול".
את לא חוששת שמישהו יחשוב שאת היא ויפגע בך?
"ברור, דיברתי על זה עם ג'ון, גם הוא קצת חושש כי כבר רצחו נשיאים בארצות־הברית. הוא אמר לי פעם: 'מירה, יכולים לירות בי ואני לא אדע מאיפה זה בא'".
קשה לעקוב אחר סיפור חייה של צור. היא אסוציאטיבית, עוברת במהירות מעברית לאנגלית, ואז מתרגמת, מתנצלת ("אני יותר שנים שם, מאשר שהייתי פה"), ואומרת: "בבקשה תצנזרי את השגיאות שלי, זה ממש בושה, פורגיב מי".
היא אמריקאית עד כדי כך, שהיא המומה כשאני שואלת אותה לגילה, ומסבירה שבארצות־הברית שאלה כזאת נחשבת לגסות רוח. "אבל אני ישראלית, אין לי בעיה עם זה", היא מחייכת ומספרת שהיא בת 45. ואז לוחשת: "בעצם 47".
יש לך בעיה עם הגיל?
"אני לא רוצה להחמיא לעצמי, אבל אני לא נראית בגילי וגם לא מתנהגת בגילי, אז למה להגיד?"
איך את מצליחה להיראות כך בגילך?
"אולי גנים? תודה לאל, יש לי יותר מזל משכל, זה בטוח. המוטו שלי בחיים הוא טו בי כל הזמן מוכנה לאודישן, אז אני תמיד מתוקתקת. אפשר להקפיץ אותי מהרגע להרגע, אני לא נלחצת. זה טוב גם לחיים עצמם, לא רק לעבודה. אני לא נשואה, כל הזמן מכירה אנשים חדשים ותמיד צריכה להיראות דה בסט. אני לא יכולה לנוח, אני בתחזוקה מתמדת, כשאני נחה לרגע זה עולה לי ביוקר".
כושר? בוטוקס? ניתוחים?
"אני בקושי בג'ים, אין לי סבלנות לזה. בוטוקס ברור, זה חובה ולעתים תכופות, אבל לא הרבה, כי אני לא רוצה לשנות את ההבעה שלי. בתור שחקנית ודוגמנית עדיף להישאר טבעית. ניתוחים עוד לא, אבל אני לא שוללת".
"כל הזמן משדכים לי"
היא נולדה וגדלה בהרצליה, בת צעירה מבין שתיים, התחילה לרקוד בלט בגיל שמונה ולמדה בתלמה ילין במגמת מחול. בצבא הוכרה כרקדנית מצטיינת, רקדה בלהקת בת שבע ועם שחרורה ב־1991 החליטה לנסות את מזלה כרקדנית בניו־יורק. היא הגיעה לשם עם מלגת לימודים, ומאז, כבר יותר מ־25 שנה, היא שם.
"הגעתי לשם כסטודנטית לריקוד עם 5,000 דולר שנגמרו במהירות, וידעתי שאני רוצה להופיע על הבמות של ברודוויי", היא מספרת. "הלכתי ללמוד ב'ברודוויי דאנס סנטר', ואחרי חצי שנה, המורה שלי, שהיה הכוריאוגרף של 'קברט', לקח אותי להפקה. הופענו ב־32 מדינות ברחבי ארצות־הברית, כל יומיים בתיאטרון אחר, ומשם דבר הוביל לדבר".
בגיל 26 התחתנה עם ישראלי שהכירה בשידוך של חברים, והתגרשה ממנו אחרי שנה וחצי. בנם המשותף, אלון (20), סטודנט בקולג' ושחקן פוטבול מקצועי, היה רק בן שנה. "לא הייתי צריכה להתחתן", היא אומרת. "הייתי בשיא הקריירה, אבל ההורים לחצו ורציתי לרצות אותם. בואי נגיד שהנישואים לא היו מוצלחים".
אחרי נישואיה הפסיקה לרקוד והמציאה את עצמה מחדש כגורו תזונה וכושר. במקביל התחילה לעבוד כדוגמנית לפרסומות, עבודה שממנה היא מתפרנסת עד היום. "בארצות־הברית זאת נישה שאפשר לעבוד בה גם בגיל מבוגר ולהתפרנס מזה בכבוד, כי בפרסומות לא צריך רק את ג'יג'י חדיד, צריך גם אנשים רגילים: צעירים ומבוגרים, רזים ושמנים. במשך השנים פרסמתי בנקים, קזינו, ספא, בתי מלון ומה לא, יש בזה כסף טוב".
בגיל 32 הכירה את בעלה השני, שהיה אז גרוש ואב לשתי בנות. הם אפילו השתתפו יחד בתוכנית ריאליטי לזוגות, אך התגרשו לפני שש שנים, אחרי שמונה שנות נישואים. מאז ניהלה מערכת יחסים נוספת שנמשכה שלוש שנים, אבל עכשיו היא פנויה ומוכנה להיכרות חדשה.
"ההורים שלי היו נשואים 57 שנה עד שאמא שלי נפטרה, ואני חושבת שזה לא נורמלי", היא אומרת. "טבעי שלבן אדם יהיו כמה מערכות יחסים, ואני כבר מוכנה להיכרות הבאה שלי. כל הזמן משדכים לי, אבל עוד לא מצאתי. אני רוצה מאוד, אבל הוא יהיה חייב להיות אדם חזק מאוד, כי אני חזקה מאוד ואני לא רוצה להיות עם מישהו שאני שולטת בו".
ברזומה שלה יש השתתפות בסרטים כמו "השטן לובשת פראדה" ו"נשים מושלמות", בסדרות טלוויזיה כמו "רוק 30" עם אלק בולדווין, "פרינג'" של רשת פוקס ו"קומדי סנטרל" עם בן סטילר. לפני כשנתיים הקימה את חברת ההפקות One Circle, ובהמשך הוסיפה מחלקות לייצוג אמנים וייעוץ עסקי.
אחד הפרויקטים הראשונים שלה במסגרת חברת ההפקות היה הפקת המחזה "מניין נשים", על פי ספרה של נעמי רגן. "המחזה מדבר על ניכור הורי – אמא שאיבדה את המשמורת על הילדים שלה בגלל הסתה של האב. הפקתי אותו מהמקום האישי שלי. לא רוצה להרחיב יותר מדי, כי הבן שלי לא מרשה לי, אבל נלחמתי עליו כמה שנים טובות", היא מספרת.
כיום, כשיש לה חברת הפקות, נכסי נדל"ן בניו־יורק ובמיאמי וקשרים, היא משקיעה בפעילות פילנתרופית. בשנים האחרונות היא משמשת שגרירת העמותה האמריקאית BURN לילדים נפגעי כוויות, שמטעמה הגיעה לאחרונה לארץ, להשתתף בערב התרמה להקמת מרכז לייזר לנפגעי כוויות במרכז הרפואי תל־השומר.
הנפש נשארת פצועה
היא החלה לעסוק בפילנתרופיה עוד כשהייתה נשואה לבעלה השני, שפעל למען ילדים רעבים בבאלי, אינדונזיה. כשהצטרפה אליו סייעה בהקמת תשעה בתי ספר לילדים נזקקים. "את באלי ירשתי מהאקס שלי", היא משחזרת. "היה צריך למצוא ספונסרים, וזה כבר הצד החזק שלי. כדי להחזיק ילד שנה שלמה בבית ספר בבאלי צריך בסך הכל 300 דולר בשנה, זה אבסורד שיש עשרות אלפי ילדים שלא לומדים בגלל 300 דולר. אחר כך התחלתי לעזור בעמותה של הכוויות, ואחרי שהפקתי את 'מניין נשים' באוף ברודוויי, החלטתי לסייע גם לנשים מוכות ולתרום אחוז מסוים מההכנסות של ההצגה".
איך הגעת לעמותת BURN?
"בעקבות היכרות עם היו"ר שלהם, סם דיוויס, שסיפר על המון מקרים של ילדים עם כוויות. הוא אמר לי שלמרות שהצלקות נרפאות, הנפש נשארת פצועה וזה נגע ללבי. סם הוא ציוני אדוק, ולכן הוא החליט לעשות לילדים נפגעי כוויות קייטנות בישראל. הוא רתם אותי לעניין כי הוא ידע שאני ישראלית. כבר עשר שנים אני עוזרת לו פה, ולפני שלוש שנים התחלנו לדבר על הקמת מרכז לייזר, שאמור להפחית משמעותית את מספר הניתוחים שכל מי שסובל מכוויות צריך לעבור. בכל שנה נפגעים בישראל כ־900 ילדים ותינוקות עד גיל חמש מכוויות ונזקקים לאשפוז. הכוויות גורמות סבל רב ומצריכות אשפוז ממושך וטיפול נפשי משלים. המטרה היא להקים מרכז לייזר לנפגעי כוויות בתל־השומר, אבל צריך בשביל זה יותר ממיליון דולר. הפקתי סרטון הסברה וגיוס הכספים בעיצומו".
אם את כבר פה, את מנסה לפתח קריירה כשחקנית בישראל?
"ניסיתי בעבר, ולא פעם אחת, אבל כנראה זה לא הגורל שלי. יש לי כאן סוכנת, אבל זה לא בשבילי לבוא לאודישנים מבלי שמכירים אותי ולהיות אחת מני רבות. אני לא אעמוד היום בשורה עם שחקניות אלמוניות. אני כבר מעבר לזה".
בארצות־הברית מזהים אותך ברחוב?
"לפעמים, כי אני מופיעה בהרבה פרסומות. הרבה ישראלים שואלים אותי אם אני מפורסמת בארצות־הברית ולכולם אני אומרת שאני 'מפורסמת לא ידועה'. ככה אני קוראת גם לספר שלי, שאני מקווה שיצא בקרוב. בארצות־הברית יש הרבה שחקנים פעילים שלא מזהים אותם ברחוב. את יודעת כמה פעמים הציעו לי להשתתף בריאליטי? אני תמיד מסרבת, אני מפחדת מהפה הגדול שלי. שנים ניסיתי להשתנות, כי שם החוצפה הישראלית לא כל כך מקובלת, אבל היום אני חושבת שזה הדבר הכי טוב שיש בי. הכנות שלי היא נכס, ומי שזה יותר מדי בשבילו, אז לא נורא. יש מספיק אנשים בעולם".
