הדרך למעלה: התחילו בתפקיד הכי זוטר והגיעו לראש הפירמידה

מצ'קרית בחדר אוכל למנכ"לית הרשת

אביה מזרחי-מגן, מנכ"לית רשת מלונות פתאל

אביה מזרחי-מגן. "מבחינתי, תקרת הזכוכית שקופה. אני לא נחסמת בה אלא רואה דרכה ומתקדמת"(צילום: יובל חן)

לפני כשנתיים, בתום פגישת עבודה שגרתית במשרדי ההנהלה של רשת מלונות פתאל בתל־אביב, פנה דוד פתאל, הבעלים ויו"ר הרשת, לאביה מזרחי־מגן, שהייתה אז מנהלת מלונות הרשת באילת, והציע לה את תפקיד מנכ"לית הרשת כולה.

הופתעת?

"התרגשתי מאוד, ובעיקר התמלאתי גאווה גדולה".

בגיל 39 הופקדו תחת ידיה 40 מלונות בישראל וכ־8,000 עובדים. "אני עובדת עם דוד כבר 18 שנה, במגוון תפקידים, מאז שהרשת כללה בסך הכל שני בתי מלון באילת. מבחינתי הוא המודל להאמין שאין תקרה בדרך, אלא יש חלום, חזון ושיאים שבאים בעקבותיהם".

איך הכל התחיל?

"דווקא באכזבה כשלא קיבלו אותי לצוות בידור במלון אילתי. אחרי הצבא התחלתי לעבוד כצ'קרית ("זו שעומדת בכניסה לחדר האוכל ואומרת: 'ערב טוב, מה מספר החדר?'"). גם בתפקיד הזה הרגשתי שיש לי אחריות גדולה. אמא שלי אמרה לי תמיד, שלא חשוב מה אבחר לעשות בחיים, העיקר שאעשה זאת הכי טוב שאפשר".

כעבור שנתיים מונתה לפקידת הזמנות. "התפקיד הרשמי הוא למכור חדרים, אבל בנוסף, לקחתי על עצמי אחריות שהאורחים יקבלו תמורה משתלמת ומהנה לכספם. התאהבתי במלונאות".

הראש הגדול שהפגינה לא נעלם מעיני מעסיקיה בשני מלונות Four Points שהיו בניהול רשת שרתון, והיא מונתה לאחראית משמרת במרכז ההזמנות. כשנה לאחר מכן, לקחה על עצמה רשת פתאל את ניהול שני המלונות האלה. היא הפכה למנהלת קבוצות אורחים ולאחר מכן למנהלת הקבלה בשניהם. בהמשך, מונתה למנהלת התפעולית שאחראית על כל המחלקות: החדרים, המשק, הקבלה, הביטחון, האחזקה, מזון ומשקאות ועוד.

בגיל 24 נישאה לראשונה וילדה את בר, בכורתה. בתום חופשת הלידה חזרה לרשת פתאל כסמנכ"לית במלון "מרידיאן", ובגיל 27 מונתה למנכ"לית מלון "קלאב מד" (היום, מלון יו־קוראל ביץ' קלאב), שניהם באילת. "הייתי המנכ"לית הצעירה ביותר ברשת ובמלונות הישראליים בכלל. כתבו עליי בעיתונים", היא צוחקת.

בהמשך מונתה למנהלת שלישיית בתי המלון היוקרתיים "הרודס אילת", "הרודס בוטיק" והרודס פאלאס", תפקיד שביצעה במשך שלוש שנים. בשנת 2012 מונתה למנכ"לית של עשרת המלונות של רשת פתאל באילת וכיהנה בתפקיד חמש שנים.

שלי, שלו, שלנו

בשנת 2008 התגרשה מבעלה הראשון ולפני שמונה שנים הכירה את בעלה הנוכחי, שמוליק מזרחי־מגן, מושבניק מגבע־כרמל, בעל עסק לשירותי אבטחה וניקיון בכל הארץ, שהיה אז גרוש ואב לשלושה. הוא עבר אליה לאילת ובהמשך הגיעו לשם גם ילדיו.

כיום אביה (41) ושמוליק מגדלים שישה ילדים: נועה (17 וחצי), בר (17), אלעד (15), מאיה (14), נדב (13) ועומר (ארבע), בנם המשותף.

כשקיבלה את תפקיד מנכ"לית הרשת, ידעה שהצעד יחייב את משפחתה לשינוי גדול. "היה לי ברור שהתפקיד גדול ונרחב, ויצריך יותר שעות ואחריות רבה מאוד - מה שיחייב תמיכה מסיבית של בעלי, כמובן; ושנצטרך לעבור מאילת למרכז הארץ, עניין לא פשוט בכלל, כשמדובר בשישה ילדים, שחמישה מהם מתבגרים. בנוסף, כל חיי חייתי באילת, שהיא כמו קיבוץ, והכרתי בה הכל. ידעתי שהתפקיד יחייב אותי להסתובב בכל הארץ, כי בתי המלון שלנו פרושים מטבריה ועד אילת, וקצת חששתי מזה", היא מודה.

אבל לא שקלת לוותר על התפקיד.

"תמיד היה בי רצון להתקדם, והנה נקרתה לפתחי הזדמנות כזו - לא אקח? הבאתי בחשבון שלא יהיה קל, אבל אני בדעה שאם את רוצה באמת - תדעי להתמודד".

איך את עושה את זה?

"בעזרת תכנון נכון, עם המון רצון לעשות הכל הכי טוב והחלטה לא להתפשר על האמהוּת ולא על הקריירה. הכל ניתן לפתרון עם תכנון זמן נכון ובלי נקיפות מצפון. הנה, אני עושה את התפקיד הנוכחי עם שישה ילדים, וככל שהם גדולים יותר זה מורכב יותר.

"אני מדמה את החיים לג'אגלינג. יש לך שני כדורים, מתווסף עוד אחד ואחריו עוד, ואת חייבת להמשיך לג'נגל ולדאוג שאף כדור לא ייפול. אנחנו צריכים להתאים את עצמנו לעולם המשתנה ולהתמודד. הפלוס הגדול הוא שהילדים שלנו בקשר טבעי ונהדר. הם אחים לכל דבר".

ג'אגלינג הוא דימוי מוצלח, אבל רובנו הרי לא מצליחים להניף יותר משני כדורים באוויר.

"קודם כל, את חייבת פרטנר. בעלי והבית הם עוגן בשבילי. כשאת יוצאת בבוקר ליום מתוכנן מראש, בידיעה שלפעמים קורים דברים לא צפויים, חשוב לחזור לבית חם שלא שופט אותך על שעות מאוחרות. לפעמים, כשאני מגיעה הביתה, אני צריכה לפתוח מחשב ולהמשיך בעבודה. לכן, החיים חייבים להתנהל מתוך שותפות, קבלה, תמיכה וקודם כל אהבה. מצד שני, אין מצב שאני כאמא איעדר מחגיגות של הילדים. לוח המבחנים שיוצא בווטסאפ לכל ילד נכנס ליומן שלי וגם מטלות כמו 'ביום שישי צריך להביא פומפייה לגן'. אסור לי לשכוח שאני אמא פעילה, ולא חשוב כמה מטלות, עומס או נסיעות יש לי. אין לי כוחות־על, אבל אני אדם מסודר ומאורגן שמתכנן היטב את הזמן".

לאחר שמונתה למנהלת רשת המלונות באילת נרשמה מזרחי־מגן ללימודי משפטים בקריה האקדמית אונו. "ההחלטה לא הייתה פשוטה. הייתי בת 35 ובהיריון והלימודים חייבו אותי לטוס פעמיים בשבוע מאילת למרכז. אבל לא ויתרתי וסיימתי את הלימודים במקביל לעבודה האינטנסיבית וניהול המשפחה. עם זאת, אני חייבת להדגיש, שכדי לעשות את כל הדברים האלה צריך הרבה מנהלים ועובדים נפלאים, שלא הייתי יכולה בלעדיהם".

בדרך לצמרת נתקלת אי פעם בתקרת זכוכית?

"מבחינתי, תקרת הזכוכית שקופה. אני לא נחסמת בה אלא רואה דרכה ומתקדמת".

העצה הכי טובה שקיבלתי: "אל תגידי 'לא' לתפקיד חייך. גם אם זה נראה בהתחלה בלתי אפשרי, הגידי 'כן' ותגרמי לזה להיות אפשרי".

העצה הכי גרועה שקיבלתי: ‭'"‬הקשיבי רק לעצמך'. עצה שלא הסכמתי לקבל, כי אני מאמינה בערך ההיוועצות, שנותנת לנו יכולת ראייה רחבה יותר ומביאה להחלטה מושכלת יותר".

מאשת מכירות למנכ"לית

חגית פינטו, מנכ"לית אחוזת צהלה, דיור מוגן

חגית פינטו. "תגובתי הראשונה הייתה תדהמה וחשש. לא חשבתי שאני מוכנה לתפקיד כל כך גדול"(צילום: יובל חן)

חגית פינטו הגיעה לעולם הדיור המוגן לפני 15 שנה, בכלל בטעות. היא ענתה למודעת דרושים ולא הבינה כלל שמדובר בעבודה עם הגיל השלישי. אבל הטעות הזו השתלמה. היום היא מנכ"לית אחוזת צהלה, אחת מארבע אחוזות לדיור מוגן של רשת רובינשטיין, שמנהלת 100 עובדים ואחראית על 240 דיירים.

פינטו (47), נשואה ואם לשלוש בנות, מתגוררת בצור־יגאל. היא ילידת פתח־תקווה, ששירתה בצבא כמד"נית וכקצינת גדנ"ע ולמדה מדעי ההתנהגות במכללה למינהל. במשך שנים השתלבה בחברות כוח אדם והשמה לחברות וארגונים, ואף ניהלה סניף של חברה כזו. בגיל 32, אחרי לידת בתה השנייה, חיפשה שינוי וכאמור, בעקבות פנייתה למודעה בעיתון, הוזמנה לאחוזת פולג. "הגעתי למקום שנראה כמו כפר נופש וגיליתי קונספט חדש למה שנקרא דיור מוגן", היא אומרת.

היא התחילה כאשת מכירות. "נפגשתי עם אנשים בגיל המתאים, הצגתי בפניהם את דרך החיים שנותנת להם שקט נפשי וביטחון. אחרי שנה קודמתי לנהל את המכירות של אחוזת צהלה, תפקיד שעדיין לא היה מאויש. גייסתי צוות, בנינו מערך שיווק, עברנו לאתר הבנייה של האחוזה והתחלנו למכור. חמש שנים אחרי כן, כשהמנכ"לית הקודמת המשיכה לתפקיד אחר ברשת, מוניתי למנכ"לית".

הגשת מועמדות?

"ממש לא. בחרו אותי והחליטו בשבילי. האמת היא שתגובתי הראשונה הייתה תדהמה וחשש. לא חשבתי שאני מוכנה לתפקיד כל כך גדול. לא ידעתי להעריך את יכולותיי. הייתי אז אם לשלוש בנות קטנות ולא ידעתי אם אצליח לשלב. אבל קיבלתי על עצמי את התפקיד, ועם תמיכה רבה של בעלי וחמותי, יצאתי לדרך".

במה כרוך התפקיד?

"זה תפקיד סביב השעון. שעות העבודה הרשמיות שלי מסתיימות אחר הצהריים, לבד מאירועים שמחייבים אותי גם בשעות הערב. עם זאת, צריך לגדל צוות שיֵדע שיש לו תמיכה מלאה לקבל החלטות. אני סומכת על הצוות ועל מנהלי המחלקות - כל אחד בתחומו - שיֵדעו לפתור את הבעיות. אם באמצע הלילה יש תקלה, תמיד יימצא צוות שיודע לתת מענה ראשוני. אני מוזעקת רק במצב חירום".

את מכירה את כל הדיירים?

"אני מכירה את כולם ולרוב גם את בני משפחתם. בראש השנה ובפסח אני נמצאת באחוזה עם המשפחה המורחבת שלי כדי לחגוג עם כולם".

איזו מנהלת את?

"אני כמעט לא יושבת במשרד. אני מסתובבת כל הזמן בשטח, לראות את העובדים, לדבר עם הדיירים והדלת שלי תמיד פתוחה לכולם. אני מאמינה בהקשבה ובפתירת בעיות באופן מיידי".

טיפ לאישה שרוצה להגיע הכי גבוה שאפשר?

"לעבוד בגובה העיניים, הן עם הקולגות והן עם העובדים, לראות את האנשים השקופים, לתת יחס אישי לכל אחד ולפרגן. מילה טובה תמיד עוזרת".

העצה הכי טובה שקיבלתי: "לא להגיד ישר 'לא', אלא תמיד לנסות לפני שמרימים ידיים".

העצה הכי גרועה שקיבלתי: "לקבל החלטות לבד. למדתי עם השנים שחשוב לשאול, לחקור, לבדוק ולהיעזר". 

מפקידה בלשכה למנכ"לית 

אורלי עדס, מנכ"לית ועדת הבחירות המרכזית

אורלי עדס. "לא מאמינה בקיצורי דרך"(צילום: אוהד צויגנברג)

מערכת הבחירות של 2003, בעיצומו של הליך שעסק בבקשות לפסילת מועמדים לכנסת ה־16, גלשה עבודתה של אורלי עדס, אז עוזרת בכירה למנכ"לית ועדת הבחירות המרכזית, אל תוך הלילה. בארבע בבוקר צלצל הטלפון במשרד. השופט מישאל חשין ז"ל, אז יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, התקשר כדי לבדוק פרט כלשהו. פתאום, במהלך השיחה, תהה: "רגע, מה את עושה שם כל כך מוקדם?" "'פשוט לא הלכתי הביתה. נשארתי כאן כל הלילה'", עניתי לו. "מבחינתי זה היה טבעי לחלוטין, שבימים שלפני הבחירות אני עובדת ימים ולילות וזה נכון גם כיום", אומרת עו"ד אורלי עדס, המכהנת זה תשע שנים כמנכ"לית ועדת הבחירות המרכזית.

היא בת 52, ילידת ירושלים, בוגרת התיכון המקצועי "סליגסברג". "רציתי ללמוד עיצוב אופנה, אבל אמא שלי, שהייתה תופרת ידועה בירושלים, אמרה שזה לא מקצוע, אז התחלתי במגמת מזכירות ומינהל ושנה אחר כך עברתי למסלול של בגרות עיונית", היא נזכרת. בצה"ל שירתה במזכירות הפיקוד העליון בלשכת הרמטכ"ל משה לוי וקצת עם דן שומרון. "כשהשתחררתי לא ויתרתי על לימודי עיצוב אופנה והתחלתי להכין תיק עבודות לשנקר. ואז סיפרה לי חברה, שבוועדת הבחירות המרכזית בכנסת מחפשים מישהי לעבודה זמנית".

לפני 31 שנים החלה לעבוד בוועדה כמנהלת לשכה, ומאז היא שם. "מההתחלה הצבתי רף גבוה, ואמרתי לעצמי שאשאף להגיע יום אחד לראשות הוועדה", היא אומרת. "ידעתי שאצטרך לעבוד קשה, אבל זה ממש התאים לי. אני לא מאמינה בקיצורי דרך ומרגישה שכל יום עליי להוכיח את עצמי מחדש".

על מה אחראית ועדת הבחירות המרכזית?

"ועדת הבחירות היא גוף קבוע שאחראי על ארגון וביצוע הבחירות לכנסת ושעובד כל ימות השנה. בראשה עומד שופט עליון מכהן (בבחירות הנוכחיות: השופט העליון חנן מלצר, צ"ר). יש בוועדה נציגות פוליטית - 34 חברי כנסת מסיעות שונות ונציגות מנהלית - שבשגרה מתכונתה קטנה: 30 עובדים, חלקם במשרה חלקית. זה הצוות שבונה את התשתית לכך שביום הבחירות הכל יתנהל כשורה. למעשה, אף פעם איננו יודעים מראש מתי יוכרז על בחירות ועלינו להיות דרוכים ומוכנים לכך שהן יוקדמו, כמו שקרה גם הפעם. מדובר במבצע האזרחי הכי גדול בהיקפו ובתהליך הדמוקרטי הכי חשוב במדינה".

מערכת הבחירות של 2019  היא המערכת ה־11 שעדס עובדת בה, והשלישית שהיא משמשת בה מנכ"לית הוועדה. בדרך עברה כאמור כמה תפקידים: מנהלת לשכה, עוזרת ראשית, עוזרת בכירה למנכ"לית וסמנכ"לית. במקביל לתפקידיה בוועדה עשתה בכנסת תפקידים נוספים, בין השאר שימשה מזכירה ובהמשך מנהלת של קרן פרס יו"ר הכנסת לאיכות החיים. כשהודיעה מנכ"לית הוועדה הקודמת, תמר אדרי ז"ל, על פרישתה, פורסם מכרז פומבי לתפקיד מנכ"ל ועדת הבחירות המרכזית. "היו 30 מועמדים חיצוניים, למיטב ידיעתי - רובם גברים", אומרת עדס, שלפני תשע שנים נבחרה לתפקיד.

איך שכנעת את הוועדה שאת המתאימה מכולם?

"אני מניחה שמה שעמד לנגד עיני הוועדה היה הדרך שעשיתי והקבלות המקצועיות שהבאתי. בדיעבד אני יודעת שבוועדה שמחו על כך שלא נדרשו להעדפה מתקנת שלי כאישה. לי היה חשוב ביותר שאבחר על פי כישוריי ולא על בסיס המגדר שלי".

את עצמך מקדמת נשים?

"מאוד. קיבלתי החלטה מודעת שבלשכה שלי יעבדו רק נשים. אני קוראת להן 'הכוח הנשי שלי' ומאמינה שכוח נשי מאוחד זו עוצמה".

הצלחת לנהל במקביל בית וקריירה?

"בחלק הזה דווקא פחות הוכחתי את עצמי. אני גרושה ללא ילדים. אולי שילמתי מחיר קטן על הקריירה. התחתנתי בגיל 21 והתגרשתי כעבור שלוש שנים וחצי. מאז לא נישאתי. היו לי כמה פרקים של זוגיות, אבל כנראה יש בי משהו מאוד טוטאלי. כשהיו משברים, לא היה לי זמן להתמסר כדי לפתור אותם. אני בהחלט לא דוגמה. אפשר לקיים משפחה וקריירה. עם זאת, אני מאוד משפחתית. אחייניי הם כמו ילדיי לכל דבר".

מי תמך בך כל הדרך למעלה?

"תמר אדרי ז"ל, שתמיד אמרה לי: 'תלמדי טוב הכל, כי יבוא יום ותחליפי אותי'. אבל מי שהכי האמין בי היה השופט מישה חשין ז"ל, שהיה לי מורה דרך רוחני ומקצועי. יום אחד הוא שאל אותי אם התואר האקדמי שלי הוא במשפטים. כשאמרתי לו שאין לי תואר, כי התחלתי לעבוד בוועדה בגיל 20, הוא אמר לתמר: 'מיד אחרי הבחירות, שאורלי תלך ללמוד ולעשות תואר במשפטים'. זה היה ב־2003. הייתי כבר בת 35 וסמנכ"לית הוועדה ודי חששתי. אבל נרשמתי ללימודי משפטים בקריה האקדמית אונו, מה שאפשר לי להמשיך לעבוד ואפילו עברתי מערכת בחירות אחת תוך כדי לימודים. סיימתי ב־2006 בממוצע 89.

"לפני שהתחלתי התמחות היה עליי להחליט אם אסתפק בתואר משפטנית, או שאתמחה כדי לקבל הסמכה כעורכת דין. החלטתי לא לעצור באמצע הדרך. יצאתי לחופשה ללא תשלום, התקבלתי להתמחות אצל נורית אלשטיין, אז היועצת המשפטית של הכנסת. עבדתי שנה כמתמחה מן השורה, שילמתי מחיר כלכלי לא פשוט, ואחרי שעמדתי בבחינות הלשכה בציון גבוה, חזרתי לוועדה. לא הייתה מאושרת ממני".

העצה הכי טובה שקיבלתי: "כשמוניתי למנכ"לית, אמא שלי אמרה לי: 'הישארי בדיוק כפי שאת. אל תשתני לי'".

העצה הכי גרועה שקיבלתי: "ראי רק את המטרה. הדרך לשם לא ממש משנה"