









סיפורו של בית ברחוב ג'ורג' במלבורן, אוסטרליה, הוא סיפור התפתחותה של עיר ושל שכונה ששינתה את פניה. הבית המעוצב, עם בריכה קטנה במרכזו, הוא גלגול של מבנה תעשייתי, ששימש בעבר כמפעל לייצור חלקי משאיות.
מרכזה ההיסטורי של מלבורן, על בנייניו הוויקטוריאניים, נבנה באמצע המאה ה-19. אלה הם הבתים היקרים בעיר, ברחובות שהוכרזו לשימור. כעיר הנמל המרכזית של האזור, צמחו בה במהירות שכונות תעשייתיות, שבהן תמהיל של מפעלים ובנייני מגורים למעמד הפועלים. אחת מהן היא שכונת פיצרוי.
בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 עברה פיצרוי תהליך של ג'נטריפיקציה: אוכלוסייה מוחלשת נדחקה ממנה החוצה בידי תושבים עם יכולות כלכליות גדולות יותר, שרכשו ושיפצו בה מבנים, ביניהם מפעלים ומחסנים שהוסבו לדירות מגורים. היום פיצרוי היא אחת השכונות הפופולריות במלבורן, ידועה בזכות אמנות הרחוב שבה, סצנה של מוזיקת פרינג' – ושלל מקומות בילוי.

המבנה התעשייתי שאנחנו מציגים כאן הוסב למגורים לפני שנים, אך עבר באחרונה שיפוץ ועיצוב מחדש, בידי דייריו החדשים ומשרד האדריכלים האוסטרלי Hola Projects. האדריכלים הפכו בכישרון רב את המבנה הנוקשה והסגור לבית משפחתי שימושי ונעים, בעל אסתטיקה תעשייתית מעודנת.
הפרויקט הציב לא מעט אתגרים הנדסיים וטכנולוגיים, והתמודדות עם כללי השימור העירוניים. המבנה הוכרז ''ייחודי ומשמעותי מבחינה אדריכלית", בזכות החזית שנשתמרה מתחילת ימיו של המפעל, שהוקם בשנת 1920 עבור מר וויליאם תומאס, ומטרתו ייצור סרנים. במסמכי העיר פורטו הנימוקים להחלטה על שימור המבנה (בתרגום ובהפשטה): "מבנה תעשייתי חד קומתי צנוע, עשוי שלד לבנים עם חזית מטויחת פשוטה, המודגשת על ידי תוספת יוצאת דופן של עיטור לבנים היקפי, פסי מתכת רוחביים ושלט עשוי פסי מתכת דקים, עם שם המפעל".

בקומת הכניסה המקורית של המבנה תוכננו המרחבים המשפחתיים המשותפים, וחדרי השינה מוקמו בקומה שנייה, שנבנתה כתוספת מאוחרת. כדי להתמודד עם המחסור באור ובאוויר במבנה הסגור והנוקשה, תוכננו בו שלוש חצרות פנימיות ומזוגגות, שלכל אחת מהן ''תפקיד'': חצר הכניסה בחזית משמשת כאזור חיץ בין החוץ לפנים; בחצר שבמרכז הבית נבנתה בריכה קטנה, שסביבה נפרשת קומת המגורים; והחצר האחורית, הצמודה למטבח, מאפשרת חדירת אור שמש בחורף ורוח קרירה בקיץ.

רווח נוסף שנגזר מתוספת החצרות הוא קשר עין שנוצר בין חלקי הבית ושתי קומותיו, ומבט מעלה, אל השמיים, שמקנה תחושת רווחה ומרחב. בונוס חזותי של משחקי אור, צל והשתקפויות הנובעות מריבוי הזגוגיות, הוסיף נופך של צורות גיאומטריות מעניינות, משתנות לאורך היממה ועונות השנה.
מכיוון שהמבנה הוגדר לשימור, וגם מסיבות סנטימנטליות, נשמרה קליפת הלבנים ההיקפית שלו. הצורך לתמוך במעטפת עדינה זו ולשאת את משקל הקומה השנייה הביא לפתרון הנדסי של שלדת ברזל פנימית, מחזקת. את האתגרים התרמיים פתר בהצלחה צוות מומחים, שבודדו את הפנים באמצעי זיגוג ומערכות פאסיביות. בסופו של דבר ניתן לבית דירוג אנרגטי גבוה.
בעוד החזית מעוצבת בסגנון אר-דקו מאוחר - מבחינת חומרי הגמר וחלוקת המבנה הפנימית, ההקשר לסגנון האדריכלות הבינלאומית עולה כמעט מאליו. הצבע השולט בקירות הוא לבן, והשימוש בחומרים תעשייתיים בא כאן לידי ביטוי בשלד הברזל החשוף, שהודגש בצבע שחור. גם החלונות וקירות המסך מוסגרו בפרופילים שחורים, בגיאומטריות מלבנית אנכית. את הרמז הבולט ביותר להשראה שקיבלו מהסגנון הבינלאומי נותן גרם המדרגות הקונכייתי, שמזכיר את זה שעיצב לה קורבוזיה בווילה סבואה.
גרם המדרגות נמצא מיד בכניסה, ניצב לבדו כאלמנט משמעותי, פיסולי, במרחב, והוא בעל קווים זורמים ומעוגלים, חריגים בבית שבו שולטים הקווים הישרים והנוקשים.






המדרגות מובילות מהקומה התחתונה, שעוצבה בהלימה לייעודו המקורי של המבנה – עם רצפת אבן אפורה ומטבח נירוסטה – אל קומת חדרי השינה. הטיפוס הספירלי ומדרכי העץ שנבחרו למדרגות כמו מבשרים על התרגעות וריכוך האווירה. בקומה השנייה נעשה שימוש נרחב בעץ מלא (אשוח דאגלס, ממשפחת האורניים), ונוספו פריטי טקסטיל ותאורה רכה.


את המגע האחרון העניקו הדיירים, שעליהם מספרים האדריכלים שהם אספני עיצוב. כראוי למי שבחרו לגור במבנה לשימור, הם הביאו אתם רהיטים ושטיחי וינטג', עבודות אמנות וחפצי נוי, שמוסיפים לבית חלק גדול מהחמימות ומהחן שלו.



-----------------------------------
ובשיכון הקצינים בתל אביב, שופצה וילה משנות ה-50, עם מדרגות נזירים. לחצו על התמונה לכתבה המלאה: