צילום: שי יחזקאל

מילי אביטל: "לא מעניין אותי יותר מה אומרים על איך שאני נראית"

השחקנית והדוגמנית בת ה-47 מספרת איך התקרבה לטבע ולעצמה והפסיקה לפחד מהגיל: "כולם מדברים כל הזמן על הזרקות ואיך להישאר צעירים. המציאות היא קמטים"

"בהתבגרות, בכל שנה שעוברת, צריך לעשות בחירה: או להיאבק, או לקבל את מה שיש. וזה קשה". מילי אביטל (צילום: שי יחזקאל, סגנון: לימור ריחאנה)
"בהתבגרות, בכל שנה שעוברת, צריך לעשות בחירה: או להיאבק, או לקבל את מה שיש. וזה קשה". מילי אביטל (צילום: שי יחזקאל, סגנון: לימור ריחאנה)
"לא שמתי את עצמי בשום מקום בסדר העדיפויות, לא דאגתי לבאלאנס שלי" (צילום: שי יחזקאל, סגנון: לימור ריחאנה)
"לא שמתי את עצמי בשום מקום בסדר העדיפויות, לא דאגתי לבאלאנס שלי" (צילום: שי יחזקאל, סגנון: לימור ריחאנה)
"אני מגדלת ילדים, עובדת על פרויקטים שלי, אני לא אמורה להסתכל במראה. יצאתי מזמן מהקטע של להתעסק במראה שלי" (צילום: שי יחזקאל, סגנון: לימור ריחאנה)
"אני מגדלת ילדים, עובדת על פרויקטים שלי, אני לא אמורה להסתכל במראה. יצאתי מזמן מהקטע של להתעסק במראה שלי" (צילום: שי יחזקאל, סגנון: לימור ריחאנה)

מילי אביטל, מתגוררת עם בעלה, התסריטאי זוכה האוסקר צ'רלס רנדולף,  ושני ילדיהם באפסטייט ניו יורק ("שזה כמו הגליל העליון") והגיעה לאחרונה לישראל לצורך צילומי הקמפיין החדש של רשת האופנה היוקרתית לנשים "סיליז". "בהתחלה לא רציתי, כי אני לא ממש עושה קמפיינים יותר, אבל הסוכנת שלי שיכנעה אותי לפגוש אותן. אז הלכתי ופגשתי קבוצה של נשים שמנהלות את העסק כבר שנים והן סיפרו לי  על כל התרומות שלהן למקלטים של נשים מוכות. הרגשתי שזה מהרגעים האלה שהכוכבים מסתדרים למשהו מאוד ברור. אני לא עושה את זה בשביל להתפרסם. הטור שכתבתי לפני כמה חודשים על התקיפה המינית שעברתי, בא בעקבות ההתנדבות שלי למרכז סיוע. קיבלתי שם המון ביטחון מנשים אחרות".

 

בגיל 47, מילי אביטל חושפת מודל נשיות שלא מפחד מגיל, קמטים, ואמהות מאוחרת. הנה כמה שיעורים שהיא למדה: 

 

הגוף משתנה, וזה בסדר

"אחרי גיל 45 הרגשתי שהגוף שלי קצת מתחיל לחרוק, שאין קשר בין איך שאני חושבת שהוא מגיב לאוכל לאיך שהוא מגיב באמת. עד אז היה לי מזל, אבל זה חוק שחל על כולם, מגיע השלב שבו אוכלים וזה פשוט נשאר ולא זז לשום מקום. הייתי קצת בהלם, כי עד אז הייתי בטוחה שאני פטורה ממס התזונה. תמיד אכלתי בריא אבל גם אכלתי מה שאני רוצה - המבורגר בלילה, קרואסון בבוקר.

 

"היום אני אוכלת חלבונים עד הצהריים, בצהריים מעט פחמימות והרבה חלבונים, ואחר הצהריים ובערב הרבה פחמימות. חוויתי שינוי של 180 מעלות, אני מרגישה פי מיליון יותר טוב"
"בביקור הקודם שלי בארץ הגעתי ליועץ התזונה שון פורטל והמאמן ניר גרינבאום. ניר, שמאמן הרבה שחקנים ויש לו כנראה סטנדרטים נורא גבוהים, היה נורא מצחיק. הוא אמר לי שאני במצב קטסטרופלי. 'את לא יכולה להסתובב ככה, את שחקנית, ואם את לא עושה את זה עכשיו, זה לא יקרה. זה משתנה ולא חוזר'. הוא צדק: לא הייתה לי סבולת לב־ריאה, לא הייתה לי מסת שריר. עשינו המון בדיקות יסודיות כדי לראות מה מתאים לגוף שלי, והיום אני אוכלת חלבונים עד הצהריים, בצהריים מעט פחמימות והרבה חלבונים, ואחר הצהריים ובערב הרבה פחמימות. היה לי דיטוקס של כמה ימים, אבל חוויתי שינוי של 180 מעלות, אני מרגישה פי מיליון יותר טוב. אני לא נוגעת בלחם וגם לא בא לי".

 

"בואו נודה שאנחנו לא מושלמות ואנחנו לא חייבות לעשות הכל ולהביא את עצמנו לקריסה" (צילום: שי יחזקאל, סגנון: לימור ריחאנה)
    "בואו נודה שאנחנו לא מושלמות ואנחנו לא חייבות לעשות הכל ולהביא את עצמנו לקריסה"(צילום: שי יחזקאל, סגנון: לימור ריחאנה)

     

    יש סדר עדיפויות, וגם את צריכה להיות בתוכו

    "עד אותה הנקודה לא שמתי את עצמי בשום מקום בסדר העדיפויות, לא דאגתי לבאלאנס שלי, העסקתי את עצמי באחרים, וכל עוד הייתי עסוקה בהם, לא היה לי זמן לעצמי, וזה מעגל שלא נגמר — כי כשאת לא דואגת לאיזון שלך, את גם מתפקדת פחות טוב בשביל מי שסובב אותך. הבנתי שעד שלא אתייצב ואתאזן ולא אתן לעצמי צ'אנס להגשים את מי שאני רוצה להיות, שום דבר לא ישתנה. ואז גם התחלתי לכתוב את ספר הילדים שאני עובדת עליו עכשיו. לקחתי נשימה ארוכה ופיניתי לעצמי מקום בתוך החיים העמוסים האלה".

     

    לקבל את מה שיש

    "יש איזו דרך שאת עוברת בקבלה של עצמך בהתבגרות. וזה קשה, זה לא דבר כיפי. אנחנו יודעים לאן כל זה מוביל, פיזית ובריאותית ונפשית, זה מפחיד. אבל בשלב מסוים אמרתי 'די, הגיע הזמן להתעורר. זה מה שיש ואני צריכה לעבוד עם זה'"

    "יש איזו דרך שאת עוברת בקבלה של עצמך, כי בהתבגרות, בכל שנה שעוברת, צריך לעשות בחירה: או להיאבק, או לקבל את מה שיש. וזה קשה, זה לא דבר כיפי. אנחנו יודעים לאן כל זה מוביל, פיזית ובריאותית ונפשית, זה מפחיד. אבל בשלב מסוים אמרתי 'די, הגיע הזמן להתעורר. זה מה שיש ואני צריכה לעבוד עם זה'. לא הייתי אוכלת סרטים על עצמי, אבל היה איזשהו מנגנון הדחקה. אנחנו חיות בחברה שמקדשת את הנעורים ואת השימור עליהם, אבל מה לעשות שאי אפשר לשמור עליהם? זה מה יש וזה לא סוף העולם.

     

    "אני מגדלת ילדים, עובדת על פרויקטים שלי, אני לא אמורה להסתכל במראה. יצאתי מזמן מהקטע של להתעסק במראה שלי, לא מעניין אותי יותר מה אומרים או מה חושבים על איך שאני נראית. צריך להתפשט ולקבל את המציאות: המציאות לא מושלמת. לנשים יש כל כך הרבה מורכבות ויכולת לקיים מורכבות, גם להיות אמהות וגם לנהל קריירות. עד גיל 35 מותר לך לחלום על האביר על הסוס הלבן, אבל מגיל 35 והלאה צריך לעשות החלטות. נורא קשה לקבל את זה. כולם מדברים כל הזמן על הזרקות ואיך להישאר צעירים. המציאות היא קמטים, נקודה. אפשר להתמודד עם זה בכל מיני צורות, אבל אין איך להתכחש לזה. וברגע שמקבלים את המציאות וחיים את האמת הפנימית, פשוט מקבלים איזו זריקת אושר. הפתרון לחרדה הוא פשוט לעשות החלטה".

     

    יש לך תוקף, תמיד

    "הפכתי להיות אמא בגיל 35 אחרי המון טיפולי פוריות. בגיל 39, כשלא הצלחתי להיכנס שוב להיריון, הרופא שלי אמר לי: 'טוב, זה לא הולך לקרות'. הרגשתי שהוא מפטר אותי. בסוף התברר שהייתה לי רגישות לבדיקה עצמה והמספרים לא היו נכונים, ואז נכנסתי להיריון. בתור נשים כל הזמן מפמפמים לנו את המסר שיש לנו תאריך תפוגה, שאנחנו חייבות למהר למצוא זוגיות ולהביא ילדים, אבל הנשים של היום משנות את ההיסטוריה, לגמרי לטובה. כשאת עושה בחירה למשל להביא ילד לבד או בהורות משותפת, את משנה את המין האנושי. זה מדהים. אין יותר פחד מהאמת, וחלק מהאמת היא שכנשים יש לנו כל מיני אופציות, לכאן ולכאן. אנחנו לא חייבות להיכנע לתכתיבים של אף אחד".

     

    לעשות מה שמרגיש נכון

    "כשנכנסתי להיריון והבן שלי נולד הפסקתי לעבוד לתקופה. אחרי כל השנים האלה, של הניסיונות להביא אותו, פשוט רציתי לחוות את הילד הזה. אבל הרגשתי לחץ עצום להמשיך לעבוד, פחדתי לאבד רלוונטיות. אני בת של פמיניסטית דגולה, ואני מבינה שקרה פה גם תהליך הפוך, שפתאום הבנתי שאנחנו, בתור הגל השלישי של הפמיניזם, עם הכוח העצום שלנו ותנועת המי טו, מותר לנו לבחור להיות מה אנחנו רוצות. הבנתי מה התפקיד שלי בחלק הזה. לא לשבור קירות אלא להגיד את האמת: בואו נודה שאנחנו לא מושלמות ואנחנו לא חייבות לעשות הכל ולהביא את עצמנו לקריסה. מותר לנו להיות מה שאנחנו רוצות. אנחנו נמצאות במסע אחר מהאמהות שלנו".

     

    ליהנות מהנשיות, וגם מהגבריות

    "אנחנו 14 שנים ביחד, וזה לא שאני אוהבת להרגיש 'האישה', כמו שאני אוהבת להרגיש שהוא 'הגבר'. למשל, יורד שלג בחוץ, תוציא אתה את הכלב. אני אוהבת שפותחים לי את הדלת, אבל זה בטוח כי אני מיושנת. הבת שלי בטח תיעלב אם מישהו יעשה לה את זה כשהיא תגדל"

    "הדור הקודם צעק 'אנחנו שוות!', הדור שלנו צועק 'אנחנו שונות, אבל מגיע לנו את אותו היחס'. אני רוצה שבן הזוג שלי יהיה גבר בהגדרה שלו. הוא מטרוסקסואל שאוהב אמנות, אבל אני אוהבת את הצד הגברי שלו. אנחנו 14 שנים ביחד, וזה לא שאני אוהבת להרגיש 'האישה', כמו שאני אוהבת להרגיש שהוא 'הגבר'. למשל, יורד שלג בחוץ, תוציא אתה את הכלב. אני אוהבת שפותחים לי את הדלת, אבל זה בטוח כי אני מיושנת. הבת שלי בטח תיעלב אם מישהו יעשה לה את זה כשהיא תגדל.

     

    "הנה, עכשיו אני פה בארץ, והוא נשאר איתם והוא מטפל בהם, וזה נראה לגמרי ברור, אבל עדיין יש אנשים שמתפלאים. הוא הורה שלהם בדיוק כמוני. החלוקה בינינו שוויונית. יש בינינו הסכם שאצלנו בבית שנינו עושים את המקסימום שלנו, כל הזמן. אני לא צריכה 'להזכיר' לו לשטוף כלים, והוא לא צריך לבקש ממני לזרוק את הזבל. שנינו עושים הכל כל הזמן, וככה זה צריך להיות".

     

    לשמוע את עצמי

    "היום אני גרה באפסטייט ניו יורק, שזה כמו הגליל העליון בערך. גרתי 25 שנה באותה השכונה במנהטן, בווסט ויליג', רק עברתי בין הבניינים. לפני שלוש שנים עברנו לטבע. עיירה שממש אין בה כלום חוץ מתחנת כיבוי של מכבי אש, אבל פשוט מהמם שם. אני קמה בבוקר ורואה את הזריחה, מתבוננת בטבע, וזה מדהים. כשגרתי בעיר הייתי לוקחת את הבת שלי לגן ושומעת מקדחות וצפירות, והבנתי שבתוך כל הכאוס הזה אני לא שומעת את עצמי. נראה לי שבמשך הרבה שנים פשוט התחמקתי מזה, אבל את לא יכולה לחיות בלי לשמוע את עצמך. היום אני שומעת, לפעמים גם יותר מדי".

     

    הראיון המלא עם מילי אביטל - החודש במגזין מנטה

     

    הגיליון החדש של מגזין מנטה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי יחזקאל)
    הגיליון החדש של מגזין מנטה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי יחזקאל)
     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד