"כשאני שואל את עצמי מה התשוקה שלי במקצוע, אז התשובה היא שאני רוצה להשפיע, ולא לתכנן וילות, תב"עות ועיצובי פנים", מספר האדריכל דניאל שטרסבורגר מה מניע. "לכן אני בוחר בתחרויות, שבהן אני יכול להביע את עצמי, וגם יכול באמצעותן לדלג ולזכות בפרויקטים משמעותיים. הרי מי ייתן היום לאדריכל צעיר לתכנן פרויקטים גדולים כמו מוזיאון או מרכז עירוני, מבלי שהוא זכה בתחרות?"
ההתמקדות, כפי שמוכיחים החודשים האחרונים, משתלמת. בגיל 38, הספיק שטרסבורגר לקטוף שני פרסים מרשימים בזה אחר זה: פרס רכטר לאדריכל צעיר ופרס ראשון (בשיתוף האדריכלים הוותיקים ברכה ומיכאל חיוטין ועמית שלוש) בתחרות לתכנון חידוש כיכר ספרא בירושלים.
הכישרון לא מספיק כאן: מדובר בעבודה סיזיפית. בעשור האחרון הספיק שטרסבורגר להשתתף בלא פחות מ-24 תחרויות אדריכלים, כשב-14 מהן קטף פרס כלשהו. "המציאות מאוד קשה בתחרויות פתוחות", הוא אומר בראיון לערוץ האדריכלות של Xnet, "אך ככה צריך להיות וככה זה בעולם. בשנות ה-50 וה-60 תחרויות היו נפוצות בארץ. אני רוצה שגם היום תחרויות יהיו על סדר היום שלנו, כי כך התחום יהיה הוגן יותר וישפר את איכות התכנון".
מה ששיכנע את שופטי פרס רכטר להעניק לו את הפרס היה "הנפח, המחויבות, המגוון והאיכות" של ההצעות שהגיש לתחרויות בעשור האחרון. ברוב המקרים הוא ניגש אליהן בשיתוף פעולה עם אדריכלים מנוסים וידועים. כך היה עם בני הזוג חיוטין בכיכר ספרא, עם אורלי שרם (שאיתה ועם האדריכל עודד וידר התמודד על מוזיאון חיל האוויר בחצרים וחידוש בריכת ממילא בירושלים, שם זכו במקום שלישי), ועם אדריכלי הנוף מוריה-סקלי ו-Topotek 1 הברלינאי בתחרות לתכנון פארק החוף בתל אביב (פרס שני). במקביל שיתף פעולה עם חברו ללימודים, מיכאל פלד, בתחרות לתכנון קונסרבטוריון במבשרת ציון (ציון לשבח) ובפרויקט שמתגשם: בהזמנת עיריית ירושלים תכננו השניים את "בית המחנכים" במושבה הגרמנית, שמצוי כעת בשלב תכנון מפורט לקראת ביצוע.
מהישיבה לטכניון
שיחה עם שטרסבורגר, בדירתו המטופחת ברחוב צדדי הסמוך לשדרות רוטשילד בתל אביב, חושפת טפח מעולמו המקצועי. יותר מכך, היא שופכת אור על המציאות שאיתה מתמודד דור אדריכלים צעיר בישראל. שטרסבורגר נמנע מלשוחח על נושאים חברתיים, פוליטיים או תרבותיים, גם כאשר הוא מתבקש להתייחס אליהם, בהנחה שיש לו כבר עמדה מגובשת כלפיהם כאדריכל מוערך. אם משום שאין לו עמדה משמעותית, ואם מתוך זהירות מופרזת, נדמה שהוא חדור מטרה אחת: לפרוץ קדימה כמתכנן ולשלוט בטכניקה. החיסרון בהצבת סדר יום חברתי, פוליטי ותרבותי בבסיס העשייה לא מונע אמנם מהפרויקטים שלו להיות מרהיבים, לא מעט הודות לטכניקה ולהדמיות המשוכללות, אך התוכן נשאר מוגבל.
הוא נולד וגדל ברמת גן, למד בישיבה התיכונית "נתיב מאיר" בירושלים, ופנה ללימודי אדריכלות לאחר שירותו הצבאי "מתוך אינטואיציה", כהגדרתו. הוא זוכר שבגיל הנעורים ביקר חבר שהתגורר בשכונת רחביה, וכאשר יצא אל מרפסת הבית נחשף למראה של מוזיאון ישראל. "מצאתי אותו יפה באופן מיוחד, והמבט הזה עיצב אצלי יצר סקרנות", הוא מספר. "בהזדמנות אחרת ביקרתי בהר הרצל, שהיה סמוך לישיבה התיכונית ושם מצאתי את אתר ההנצחה לחללי הצוללת 'דקר', שעשה לי משהו". עוד קודם לכן, בילדותו, הוא התרשם עמוקות מבית הכנסת המשפחתי בשכונת קרית קריניצי ברמת גן, שאותו תכנן משרדו של האדריכל ורנר יוסף ויטקובר.
אביו של דניאל חלם להיות אדריכל, אך אביו הזהיר אותו לבל יתקרב למקצוע (לאחר שנוכח לראות כיצד יזמים מתייחסים לאדריכלים), וכך הפך ליבואן של ציוד רפואי. הדור השלישי הגשים את לו החלום, כשסיים את לימודי האדריכלות בטכניון ב-2008. אחרי כמה שנים במשרדים תל אביביים, החליט לעזוב את הסביבה הנוחה והמוכרת, ושלח קורות חיים לשישה משרדים בברלין. ארבעה לא הגיבו, אחד דחה אותו, והשישי, משרד Grüntuch Ernst שבו ביקר קודם לכן, הזמין אותו לראיון שעבר בהצלחה. "המטרה הייתה לנסוע לחצי שנה", הוא אומר, "אבל בסוף נשארתי חמש שנים וחצי".
לפני שהצטרף לצוותי תכנון מפורט של פרויקטים ממשיים, הוא התבקש להשתלב בעבודה של המשרד על תחרויות - תכנון בית ספר גרמני במדריד, שגרירות בעומאן (פרס שני), מוזיאון לתרבות בפרנקפורט ומתחם מגורים על נהר הריין (פרס שני) – וכנראה ששם נדבק בחיידק התחרותי. הוא אפילו הצליח לשכנע את מעסיקיו להשתתף בתחרות לתכנון מוזיאון הטבע בירושלים (פרס רביעי). לאחר מכן עבד על פרויקטים ממשיים, כמו בית הספר היהודי לבנות ברובע Mitte בברלין, שהוסב למרכז תרבות מצליח, ובו הוא גאה במיוחד.
ההבדלים בין ישראל לגרמניה
מה הוא לוקח איתו מהשנים במשרד אדריכלים גרמני? התשובה הקצרה היא ש"העבודה בחו"ל הרחיבה לי את האופקים, אבל גם יצרה לי קשרים". באריכות, הוא מוכן לפרט כמה הבדלים ניכרים בין שתי המדינות. אפשר לסכם אותם כך:
שכר: דומה לשכר המשולם לשכירים בארץ, אך הוצאות המחיה נמוכות יותר ולכן מאפשרות איכות חיים גבוהה יותר.
צורת העבודה מושפעת מהתקציב: התשלום על התכנון גבוה יותר, ולכן "שם יעבדו שלושה אדריכלים על פרויקט, לעומת ישראל שבה עובד אדריכל אחד על שלושה פרויקטים".
חוק: בישראל הוא גמיש לשינויים, ויזמים מעדיפים אדריכלים שרכשו מוניטין כמי שיודעים למתוח את גבולות החוק ולהגדיל זכויות לטובת היזם; בגרמניה, החוק ברור ולא ניתן לשינוי, ולכן יזמים בוחרים לפי יכולותיהם ויצירתיותם. התוצאה: אדריכלות טובה יותר.
תחרויות: בגרמניה, החוק מחייב לקיים תחרות אדריכלים על כל פרויקט ציבורי; בישראל, כמעט ההיפך הוא הנכון.
לימודי אדריכלות: בבתי הספר בגרמניה מלמדים בכירי האדריכלים, שמצוידים בניסיון פרקטי ותיאורטי גם יחד.
סטאז': בגרמניה, סטודנטים מחויבים לעבוד חצי שנה במשרד אדריכלים כחלק מחובת הלימודים. הם נחשפים למקצוע, ובעלי המשרדים יכולים לבחון את דור העתיד ולקלוט אותו ביתר קלות.
לא להיות שכיר עוד לעולם
"הבנתי שהשהות בברלין כבר לא זמנית", אומר שטרסבורגר, "ושאלתי את עצמי איפה אני רוצה לחיות. הבנתי שבישראל, גם אם לא קל פה, וחזרתי". זה קרה ב-2015, לא לפני שהקרקע הוכשרה לכך. הוא הקים צוות בינלאומי של אדריכלים צעירים (יחד עם זוג הולנדים, פורטוגזי, איטלקייה וגרמני) שניגשו יחד לשתי תחרויות בישראל. האחרונה הייתה על פיתוח צפון הרצליה, בשטח שאמור להתפנות משדה התעופה הקטן שממוקם בה. הצעתם התייחדה בכך ששדה התעופה לא נמחק; מסלול הטיסה הוסב לפארק.
בתחרות שקדמה לה, על תכנון הכניסה להר הרצל, קטף הצוות הבינלאומי את הפרס הראשון כשהוא גובר על 50 מתמודדים. הפרויקט, שעלות הקמתו נאמדת בכ-40 מיליון שקל, הוקפא במשך חמש שנים. שטרסבורגר מעדכן שלאחרונה ניתן אור ירוק, והתכנון המיוחל יצא לדרך.
בהצעתם לרחבת הכניסה להר הרצל, הציגה הקבוצה פרשנות עכשווית לממלכתיות מקומית, כזו החוזרת לשפה הפשוטה והצנועה שאפיינה את האדריכלות הממלכתית בשנות ה-50. הם הציעו להצל על הרחבה באמצעות סככה המורכבת ממערך של גופים משולשים, כאלה שמרמזים על צורת המגן דוד ומשלבים בה משחקים של אור ומים.
"הרגשתי שלישראל אני חוזר בשל", אומר שטרסבורגר, "כדי ליישם את מה שהרגשתי שלמדתי בברלין, ועם דעה ברורה שאני יוצא לדרך עצמאית, כשהעבודה תתבצע בשיתופי פעולה". היתרון בשיתופי פעולה, לדבריו, טמון ביכולת להפרות אחד את השני ובהיחשפות ההדדית לגישות תכנון שונות. כדי להתפרנס עבד כפרילנסר, למשל בתכנון בניין מגורים ביפו לאורלי שרם. ההחלטה שלא להיות שוב שכיר נבעה מהרצון להימנע משקיעה בעבודה קבועה, שתופסת את כל שעות היום ואינה מותירה זמן לעבודה על תחרויות. סיבה נוספת, לדבריו, הייתה האפשרות לפתח "כיוונים חדשים ועצמאיים יותר. כשאני ניגש לעבודה על תחרות אני עושה אותה עד הסוף. מדובר בהשקעה של משאבים, מתוך מחשבה שהמהלך הוא התפתחות המקצועית ודרך לאתגר את המחשבה".
סדר יום שגרתי אין לו, על פי עדותו, אבל מדובר בימי עבודה ארוכים. יום העבודה מתחיל בסביבות שבע בבוקר ומסתיים בשעות הערב. ימים רבים מתארכים, כך שהוא מוצא את עצמו עובד 18 שעות ביממה. העבודה על התחרות היא ללא שכר ורק זכייה יכולה לכסות הוצאות.
אפשר לחיות מאדריכלות?
"כן. אני צריך לעבוד קשה כדי להתפרנס וגם לפתח את מה שאני רוצה. בהתחלה התאבדתי על המקצוע, אבל עם הזמן המצב התרכך. יש עניין של תשוקה, כי בלי חיידק - אין מה להיכנס למקצוע. לא הכרתי את הפרקטיקה עד שיצאתי מהלימודים בטכניון, אבל גם ככה גיליתי שאני אוהב כל צד של התחום, גם לרוץ בין משרדים ברשויות וגם לשרטט. אם הייתי משרטט כמו כולם באוטוקד, אני משער שהייתי מתאבד, אבל אני משרטט בתוכנת וקטורוורקס. אני לא יכול לדמיין את עצמי עוסק בדבר אחר".
בימים אלה הוא מחפש שטח למשרד. עד כה עבד מדירתו או במשרדיהם של שותפיו לתחרויות. "אני שוקל להקים משרד במרחק הליכה או רכיבה על אופניים, באחד מבנייני המשרדים הישנים בתל אביב", הוא אומר. "אם כבר לפתוח משרד, אז שיהיה מקום גמיש שבו חבר'ה צעירים יוכלו לעבוד כסטודיו ובחלק מהעבודות יוכלו גם לשתף פעולה".
