אנני אלברס הייתה בת 23 כשהחלה ללמוד בבית ספר "באוהאוס" בעיר ויימאר. השנה הייתה 1922. בשנת הלימודים הראשונה מצאה חיבור יצירתי עם האמנים-המורים בבית הספר הצעיר - פול קליי ויוזף אלברס - אך כשסיימה את שנת המבואות לא הורשתה להמשיך ללמוד במגמות המועדפות עליה. האמנית היהודיה הצעירה, שנולדה ב-1899 בברלין כאנליז פליישמן, נאלצה להתמחות בסדנת האריגה - הסדנה "הנשית", שניהלה גונטה שטנצל (האשה הראשונה שזכתה לעמוד בראש סדנה בבית הספר).
האפליה המגדרית הבוטה לא עצרה אותה. בזכות כישרונה הצליחה הצעירה, שנישאה בשנת הלימודים השלישית ליוזף אלברס (שהיה מבוגר ממנה ב-11 שנים), להפוך את האריגה לאמנות. "בהדרגה, החוטים תפסו אותי", אמרה בראיון, ואיתם ארגה את דרכה להיות אחת מהאמניות החשובות במאה ה-20.
אלברס יצקה למלאכת האריגה "הקדומה" רעיונות חדשים והרחיבה את אפשרויות הביטוי האמנותי בה - בחומר, צבע, טקסטורה וקופוזיציה. היא הצליחה למצוא חופש יצירתי בנוקשות של מתווה העיצוב (גריד) בנול האריגה ובאיסורים והמגבלות שהוטלו עליה, כאשה וכיהודיה בגרמניה של ראשית המאה ה-20.
השנה, במלאות100 שנה לבאוהאוס ו-25 שנים למותה, ניתן חותם נוסף לחשיבותה האמנותית בתערוכה מקיפה של עבודותיה שהוצגה במוזיאון "טייט מודרן" בלונדון: כ-350 אריגים, הדפסים וציורים שלה מילאו 11 חדרים במוזיאון החשוב. "אנני אלברס", נכתב באתר המוזיאון, "שילבה בין אריגת-יד קדומה לשפת האמנות המודרנית"; והתערוכה הציגה את מעורבותה בשדות האדריכלות, העיצוב והאמנות. אלברס גם היתה מעצבת הטקסטיל הראשונה שהציגה תערוכת יחיד במוזיאון לאמנות מודרנית (מומה) בניו יורק, כבר ב-1949.
פרויקט הגמר שלה בבית הספר - וילון למיסוך רעש עשוי כותנה וצלופן (חומר מעובד ותעשייתי) - מאפיין את מתיחת גבולות המדיום, מה שקנה לה את מקומה כפורצת דרך. כיום תלוי הווילון בבניין ADGB בברלין, שאותו תכנן הנס מאייר, המנהל השני של בית הספר באוהאוס. מאייר, שמאס בתלות הכלכלית של המוסד במימון ציבורי, הוביל לשיתוף פעולה עם התעשייה. לא מפתיע שהחומר התעשייתי שאלברס שילבה בעבודתה קסם לו כל כך.
בין אריגה לאמנות
לאחר סיום לימודיה נבחרה אלברס למלא את מקומה של שטנצל בראש סדנת האריגה. שטנצל, מתוך הערכה לתלמידה, שיחזרה שנים אחר כך חלק מעבודותיה שאבדו. גם שטנצל, אגב, מצאה אהבה בחיק הנול - היא נישאה לאריה שרון, שלמד בבאוהאוס, ולימים היה האדריכל של תוכנית האב הראשונה למדינת ישראל, "תוכנית שרון", ונחשב לאחד מנביאי הסגנון הבינלאומי בארץ.
עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933, וסגירת בית הספר, נמלטו בני הזוג אלברס מגרמניה לארצות הברית, בסיוע האדריכל הנודע פיליפ ג'ונסון. הם התיישבו בצפון קרוליינה והחלו ללמד בקולג' "בלאק מאונטיין". אלברס ייסדה במוסד הניסיוני סדנת אריגה. על נול שהביאה מאחד מטיוליה הרבים עם בעלה לדרום אמריקה, דחפה את התלמידים לחפש שיטות אריגה יחודיות ועודדה אותם להשתמש בחומרים יומיומיים.
היא עצמה עסקה, בין השאר, בהבדלים בין אריגים שימושיים לבין עבודות אריגה שאותן תיארה כ"ציוריות". "סיבת קיומה של היצירה שלי", הסבירה, "היא לא לשבת עליה, ללבוש אותה או ללכת עליה, אלא לאפשר לה למצוא צורה". האריגים שיצרה לא נועדו לריפוד או לביגוד, הם היו עבודות אומנות שנועדו לתלייה.
שתי העבודות שלה "התפתחות בוורוד" (1952) הן חלק מסדרת האריגים הציוריים האלה. הן נארגו בשיטת "לנו", שבה שני חוטי שתי מסובבים סביב חוט ערב אחד, כך נוצר אריג חזק במיוחד, אך גם מאוורר. העבודות עשויות פשתן שנצבע ביד, ומשום שנחשפו לתנאים שונים, אחת דהתה מאוד והשנייה שמרה על גוון עז.
בין אריגה לאדריכלות
במאמר שכתבה ב-1957 - The Pliable Plane (המשטח הגמיש, בתרגום חופשי) - עמדה אלברס על ההבדלים והדמיון בין אדריכלות ואריגה: שתיהן מלאכות קדומות, כתבה, אך אם חושבים על תהליך בנייה ותהליך אריגה ומשווים את העבודה עליהם, מוצאים הרבה קווי דמיון, למרות ההבדל העצום בגודל. שתי המלאכות יוצרות שלם מחיבור של חלקים נפרדים. אך בעוד שהאדריכלות שואפת להיות להיות הקיים, היציב, הקבוע, הטקסטיל הוא אנטיתזה לכך.
אלברס טוותה קשר בין טקסטיל לחלל, וביססה את הדרך שבה טקסטיל יכול וצריך להיות חלק אינטגרלי מתכנון אדריכלי. באותו מאמר היא מציעה רעיון של מוזיאון שבו המחיצות אינן בנויות, אלא עשויות בדים שנעים במנעד של צפיפות - מאטום לשקוף, כמו מחיצות הבד בבתים יפניים.
האדריכל ולטר גרופיוס, מייסד בית ספר באוהאוס, הזמין אותה לעצב את הטקסטיל לחדרי מעונות הסטודנטים שתכנן באוניברסיטת הרווארד בארה"ב; ופיליפ ג'ונסון הזמין ממנה עבודה שתעטר את בית האורחים "רוקפלר", ברחוב 52 במנהטן - בית שלימים חי בו עם בן זוגו (הבית, לאחר ששימש כגלריה-בת של מוזיאון MoMa, נמכר בתחילת המילניום ב- 11.6 מיליון דולר - שיא נדל"ני של דולר למטר רבוע באותם ימים).
הקשר היהודי
אף שהצהירה כי מעולם לא ביקרה בבית כנסת, אלברס יצרה ב-1956 פרוכת לבית הכנסת "עמנואל" בדאלאס, טקסס - פרויקט ראשון, מני רבים שלה, בעל אופי דתי-יהודי. 20 שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה היא הוזמנה ליצור עבודה למוזיאון היהודי בניו יורק, וארגה את "שש תפילות" - סדרה של שישה אריגים מאורכים, התלויים זה לצד זה, לזכר שישה מיליון היהודים שנספו בשואה. "השתמשתי בחוטים כפי שצייר משתמש במדיום שלו", הסבירה, "כדי ליצור אפקט סקריפטוראלי (של אותיות), כדי לאזכר את הטקסטים הקדושים".
אלברס עסקה רבות גם בקשר בין אריגה לשפה. ב-1936 יצרה את "כתיבה קדומה" מכותנה וריון (סיב מלאכותי). העבודות "הייקו" (1961) ו"קוד" (1962) עשויות מכותנה, צמר וחוטי מתכת וקנביס, ומדמות מעין רישום חרוט ובולט לסירוגין מעל פני שטח האריג. שיטת האריגה הזו נקראת "ערב מרחף", שבה חוט ערב שני "צף" על פני האריג ומתווה מעין רישום על פני השטח.
גם העבודה המאוחרת יותר, "אפיטף" (כתובת על מצבה) מ-1968, עשויה באותה שיטה: קו שחור וקו לבן משוטטים על פני האריג - זה לצד זה, זה מעל זה.
וחזרה לציור
לצד יצירתה הפורייה, אלברס גם כתבה שני ספרים חשובים בתחום: הראשון מ-1959 הוא אסופת המאמרים "על עיצוב" (On Design); והשני, מ-1965, נקרא "על אריגה" ( On Weaving ), שבו היא סוקרת את תולדות האריגה ושיטותיה ומציגה עבודות של אורגים מרחבי העולם. הספר הודפס לפני שנים אחדות במהדורה חדשה. במשך השנים עובדו חלק מדגמיה לבדי ריפוד שימושיים.
אלברס חיה כמעט מאה שלמה עד מותה ב-1994, בגיל 95, ופעלה כמעצבת, אורגת, אומנית, אמנית וכותבת. בשני העשורים האחרונים לחייה, אחרי שהתאלמנה, היא חזרה לעשות גם את מה שנמנע ממנה כתלמידה צעירה בבית הספר באוהאוס - לצייר.
אז מה זה בכלל באוהאוס? הסיפור המלא של בית הספר האגדי:
