אמא של ורדית בקרקנוט, שנרצחה לפני 26 שנה: 'עכשיו היא שקטה'

ב-1993 נמצאה גופתה של ורדית, ולמשטרה לא היה קצה חוט. בראיון בלעדי לאחר שפוענח הרצח מספרת האם רעיה על השנים בהן הפכו עולמות כדי להבין מה קרה

שרון רופא אופיר

|

12.03.19 | 08:48

רעיה בקרקנוט, אמא של ורדית ז"ל, מדברת על פענוח הפרשה
רעיה בקרקנוט. "אחרי שנים של תקווה וייאוש כבר לא האמנתי שזה יקרה בעודי בחיים. חבל שבעלי לא זכה לזה" (צילום: אוהד צויגנברג)
רעיה בקרקנוט. "אחרי שנים של תקווה וייאוש כבר לא האמנתי שזה יקרה בעודי בחיים. חבל שבעלי לא זכה לזה" (צילום: אוהד צויגנברג)
ורדית בקרקנוט ז"ל. "היא יודעת שעשינו כל מה שרק אפשר" (צילום: אלבום פרטי)
ורדית בקרקנוט ז"ל. "היא יודעת שעשינו כל מה שרק אפשר" (צילום: אלבום פרטי)

לפני כמה שבועות קיבלה עינת בקרקנוט שיחת טלפון לא צפויה. על הקו: לשכת מפקד מחוז ירושלים של המשטרה, ניצב יורם הלוי, שמבקש לפגוש אותה ואת אמה רעיה בת ה־80. עינת ניסתה לדחות את המפגש. "יום לפני כן אמא נפלה בשביל והייתה חבולה וכואבת", מסבירה עינת. "אבל הוא התעקש להיפגש. לא ידעתי שאחרי 26 שנים הוא מבקש לסגור איתנו מעגל".

 

הלוי, המלווה את המשפחה כבר זמן רב, הגיע לביקור אצל רעיה, בקיבוץ קריית־ענבים. בסיום הביקור ביקש לשוחח עם עינת בפרטיות בחצר הבית, ורק אז הטיל את הפצצה. "יורם הסתכל עליי ואמר: 'יש פענוח של רצח אחותך. אני מרגיש שירדה לי אבן מהלב'. הוא הוסיף שאסור לי לספר על כך לאיש".

 

הלוי עדכן את עינת בכך שבזכות טכנולוגיה חדישה שניתחה את הדנ"א שנמצא בזירת הרצח של אחותה ורדית, נעצר חשוד ברצח ובמעשה סדום: ולרי סאקוביץ', גרוש ואב לשניים. "אנחנו יודעים שהוא לא היה 20 שנה בארץ", ציין.  בשבוע שעבר הוגש כתב אישום נגד סאקוביץ'.

 

עכשיו, אחרי שהדברים כבר פורסמו, רעיה עוד מתאוששת מהבשורה שקיבלה ומהחבלות שספגה כשנפלה. "אבל את החבלה שבלב הזמן אינו מרפא", היא אומרת, ומוסיפה: "אחרי שנים של תקווה וייאוש כבר לא האמנתי שזה יקרה בעודי בחיים. חבל שבעלי לא זכה לזה".

 

מה הרגשתן כשראיתן לראשונה את תמונת האיש שחשוד ברצח?

עינת: "להפתעתי לא הרגשתי כלום. מבחינתי הוא אוויר. שמחתי לשמוע שמדובר בהומלס שחי חיים עלובים, ולא במישהו עשיר שייקח עכשיו סוללת עורכי דין ויצא מזה".

רעיה: "אני לא אדם שמאחל רע לאף אחד, אבל אם הוא הרוצח אני מאחלת שיהיה לו הכי רע שאפשר. ועדיין זה לא יחזיר אותה".

 

1993: דיווח ב"ידיעות אחרונות" על הרצח
    1993: דיווח ב"ידיעות אחרונות" על הרצח

     

    מי מבקר בקבר?

    מותה של ורדית בקרקנוט, בתם הבכורה מתוך שלוש בנות של חיים ז"ל ורעיה, זעזע מדינה שלמה בנובמבר 1993. היא הייתה בת 27, סטודנטית לצילום במכללת קמרה אובסקורה בתל־אביב, בשנה האחרונה ללימודיה, שסיימה יום לימודים ומעולם לא שבה לביתה שבקיבוץ.

     

    אחותה עינת הייתה אז בת 22. "בבוקר היום שבו ורדית נעלמה נפגשנו במקרה באוטובוס לירושלים", משחזרת עינת. "ורדית עלתה על האוטובוס עם דייב, החבר שהיה לה, שחזר יומיים קודם לכן מביתו באנגליה. היא הייתה במצב רוח טוב. ברקע התנגן השיר של טיפקס, 'אנשים מגולגלים בתוך נייר עיתון' והיא, שאהבה מוסיקה מיוחדת, אמרה שהיא מאוד אוהבת את השיר".

    "ילד ראה את ורדית נכנסת לרכב. משהו עורר את חשדו, הוא רשם את מספר הרכב וכעבור שנים מסר אותו למשטרה. דיברו איתו עשר דקות וזהו. חיים הגיע למומחה לרענון זיכרון והם איתרו את הילד. הוא לא זכר את המספר וזרק כבר את הפתק"

     

    נפרדתן בתחנה המרכזית בירושלים?

    "כן. בערב אבא התקשר אליי וסיפר שוורדית לא חזרה מתל־אביב".

     

    רעיה: "דייב התקשר אלינו, וכשהבנו שוורדית לא שבה הביתה, חיים מיד התקשר למשטרה. אמרו לו שעד שלא חולפות 48 שעות הם לא יוצאים לחפש, והוסיפו שבטח ירדה לאילת. חיים כעס. התחלנו לחפש אחריה באופן עצמאי, חיים והאחיין שלו נסעו לתל־אביב, שאלו נהגי מוניות. אני חששתי מאוד, אני מומחית בלדאוג. תמיד ביקשתי משלוש הבנות שלי: אל תיסעו בטרמפים. אבל לא היה אז אוטובוס שעוצר סמוך לקיבוץ והתקציב מהקיבוץ לא אפשר לה לנסוע במוניות, לכן לא הייתה לה ברירה אלא לעלות על טרמפ".

     

    יומיים לאחר שנעלמה נמצאה גופתה של ורדית ביער אשתאול הסמוך לבית־שמש. "אנשים שעברו שם מצאו אותה. כשהגיעו אלינו להגיד שמצאו את הגופה של ורדית, אחד השוטרים רץ מהר לטלוויזיה. מתברר שחוץ מאיתנו כולם ראו את התמונה של הגופה בחדשות. כעסתי. לא אשכח את זה לתקשורת".

     

    מהפרטים שנאספו התברר כי ורדית עלתה על טרמפ בתל־אביב. היא נכנסה לרכב מסוג סובארו לגאסי ברחוב קיבוץ גלויות סמוך למחלף לה גוארדיה, ולאחר מכן נאנסה ונרצחה. "ברכב אחר, שחנה בצד הדרך, ישב ילד בן תשע, אבא שלו יצא לרגע והוא חיכה והסתכל החוצה", מספרת רעיה. "הילד ראה את ורדית נכנסת לרכב ומשהו עורר את חשדו ולכן הוא רשם את מספר הרכב. חלפו שנים, ובאחד הימים החליטו להציף את מקרה הרצח בתוכנית 'בשידור חוקר'. אותו ילד, שגדל בינתיים, חשב שאולי הרצח קשור לרכב שראה. כשהלך למשטרה ומסר להם את מספר הרכב דיברו איתו אולי עשר דקות וזהו. חיים, שהפך את העולם כדי לגלות מי רצח את ורדית, הגיע למומחה לרענון זיכרון. הילד, שהיה תושב אילת, אותר אבל לא זכר את המספר וזרק כבר את הפתק. אני מאמינה שאם היו מתייחסים לעדות שלו ולוקחים את מספר הרכב, היו מפענחים את הרצח כבר מזמן".

     

    ורדית ז"ל. "לא הייתה לה ברירה אלא לעלות על טרמפ" (צילום: אלבום פרטי)
      ורדית ז"ל. "לא הייתה לה ברירה אלא לעלות על טרמפ"(צילום: אלבום פרטי)

       

      לתחושתך היה פספוס בראשית החקירה?

      "חד־משמעית. לא ביררו מספיק בקמרה אובסקורה, גם בבית שלה לא בדקו הכל. אמרנו בעבר ואני אומרת גם כיום שאם צוות החקירה הראשון היה פועל נכון, הרצח היה מפוענח כבר מזמן. יער אשתאול לא כל כך רחוק מאיתנו, היא כבר כמעט הגיעה הביתה. אני יודעת שמהכביש גררו אותה 300 מטר, ואני מאמינה שהיא נרצחה בתוך האוטו. המזל הוא שכעבור שנים הוקם צוות חקירה נוסף".

      עינת: "בנוסף ליורם הלוי, שתמיד היה לצדנו, חשוב לי לציין את שחר אייס, שוטר קשוב ורגיש שליווה אותנו והתייחס לכל מידע שהעליתי בכובד ראש. לשניהם אנחנו חייבים היום תודה גדולה".

       

      בשנים הראשונות, מספרת רעיה, נהגו לפקוד את קברה של ורדית כמעט מדי יום. "היה לנו ברור שמישהו מגיע לשם בלילה. בבוקר, כשהיינו מגיעים לשם, תמיד היה משהו שעורר חשד. פעם הפרחים היו מחוץ לכד, שלוש פעמים גנבו ציפור ברונזה שאחי שלח והצבנו על הקבר. מישהו שם אבן במקום הציפור וביקשנו שינסו להוציא ממנה טביעות אצבעות, אבל במשטרה אמרו שיש טל וזה בלתי אפשרי. טענו שזה ונדליזם או בעלי חיים. לילה אחד חיים ואני ישבנו במארב בבית הקברות, ובאותו לילה אף אחד לא הגיע. בתחושתי, מה שהתרחש שם קשור לרוצח".

      "במשך השנים הייתי מיואשת, רציתי להבין מה קרה שם. בכל פעם אמרתי לחיים שכשאני נמצאת בבית הקברות אני מרגישה שוורדית לא שקטה בגלל שלא תפסו את מי שעשה לה את זה. התחושה הייתה קשה, גם איבדת את הילדה שלך וגם אין לך מענה"

       

      למה?

      "הרגשה של אמא שאין לה הסבר. במשך השנים הייתי מיואשת, רציתי להבין מה קרה שם. בכל פעם אמרתי לחיים שכשאני נמצאת בבית הקברות אני מרגישה שוורדית לא שקטה בגלל שלא תפסו את מי שעשה לה את זה. התחושה הייתה קשה, גם איבדת את הילדה שלך וגם אין לך מענה. חיים הפך את העולם, עם מי הוא לא נפגש: שרים לביטחון פנים שהתחלפו, עזר ויצמן שהיה אז נשיא, כל הפיקוד הבכיר של המשטרה. ורדית יודעת שעשינו כל מה שרק אפשר".

       

      רעיה נולדה וגדלה בעיר אואלו שבפינלנד, ובגיל 25 הגיעה לקיבוץ קריית־ענבים כמתנדבת. "זה היה אחרי שסיימתי לימודי רוקחות, שמעתי על ישראל והחלטתי להתנדב בה במשך שנה. עבדתי בחדר האוכל ובבית ההארחה, עשיתי תורנויות, זו הייתה תקופה יפה".

       

      איך הכרת את חיים?

      "חיים עלה לכאן לבד מארגנטינה בגיל 16 יחד עם תנועת צופי דרור. הכרנו בקיבוץ והפכנו לחברים. כשחזרתי לפינלנד חיים לא הניח לי, שלח מכתבים וביקש שאחזור ושנתחתן. בסוף הוא הגיע אליי, ובשנת 1965 חזרנו לכאן והתחתנו".

       

      מה ההורים שלך חשבו על זה?

      "אבא שלי נפטר כשהייתי בת 13. אמא שלי לא שמחה מזה, אבל כשביקרה כאן בפעם הראשונה אמרה שהיא שקטה כי הייתה בטוחה שכל הזמן יש כאן פצצות".

       

      "ורדית זה שם של ציפור קטנה, והיא באמת הייתה כמו ציפור, מאוד מיוחדת" (צילום: אלבום פרטי)
        "ורדית זה שם של ציפור קטנה, והיא באמת הייתה כמו ציפור, מאוד מיוחדת"(צילום: אלבום פרטי)

         

        ילדה רגישה

        במהלך ההיריון הראשון השלימה רעיה את תהליך הגיור. "כשטבלתי במקווה שינו לי את השם, בפינית קראו לי ראה ליסה – ובעברית רעיה ליזה. ממש זין בעין, זה מה שקיבלתי. אחרי הרצח של ורדית התחושה שלי הייתה שאני, אף על פי שלא הייתי יהודייה, הייתי ציונית יותר מרבים אחרים. בחרתי לבוא לכאן ולתרום, בחרתי להתגייר ובסוף שילמתי למדינה את המחיר הכי כבד שיכול להיות".

         

        במרוצת השנים עבדו חיים ורעיה בקיבוץ. "אני עבדתי בצרכנייה. לעשות השלמה ללימודי רוקחות עם העברית הדלה שהייתה לי באותה התקופה לא יכולתי, אז ויתרתי על החלום לטובת הקמת משפחה ולמען האהבה שהייתה לי לישראל. חיים עבד בפלחה, בנגרייה, בבנייה בקיבוץ. שלוש הבנות שלנו נולדו פה: ורדית הייתה צריכה להיות היום בת 53, עינת כיום בת 47 ואורנית בת 44. את השם ורדית חיים בחר, לאמו קראו ציפורה ואני סירבתי לתת לילדה שם מבוגר כל כך. ורדית זה שם של ציפור קטנה, והיא באמת הייתה כמו ציפור, מאוד מיוחדת".

         

        "הייתה לה נפש של אמן" (צילום: אלבום פרטי)
          "הייתה לה נפש של אמן"(צילום: אלבום פרטי)

           

          איזו ילדה היא הייתה?

          "היא כנראה לא כך כך רצתה לבוא לעולם הזה ונולדה ב־21 בספטמבר, כשלושה שבועות אחרי התאריך המיועד, בלידת ואקום. הייתי אמורה להשאיר אותה בלילות בבית הילדים, אבל בחרתי לקחת אותה משם. רציתי שתהיה לידי. ורדית הייתה ילדה רגישה, תמיד הייתה שונה. היה לה העולם שלה. הילדים היו מציקים לה, צחקו על שם המשפחה שלה ולעגו לה שהיא שמנה, כי היא הייתה מלאה.

          "פעם הלכתי לשיחה עם המחנכת והיא התחילה להגיד שוורדית לא מרוכזת ומפריעה. אמרתי למורה: את מציירת מפלצת ואומרת: 'זו הבת שלך'. למה שלא תתחילי את השיחה במשהו חיובי?

          "בצבא היא שירתה בחיל האוויר, וכשהשתחררה למדה גרפיקה במשך שנתיים, ולאחר מכן התחילה ללמוד צילום אמנותי בקמרה אובסקורה. צילומים שלה תלויים על הקיר בסלון, וגם ציור שציירה בגיל 18. הייתה לה נפש של אמן, ובמקום שהמערכת תבין את זה אמרו שהיא חולמנית ומפטפטת".

          עינת: "הייתה לנו ילדות יפה עם הורים נפלאים. כשהיינו ילדות קטנות חלקנו חדר. ורדית הייתה מאוד מצחיקה, היינו עושות שטויות יחד. הקשר שלנו היה קרוב".

           

          רעיה, דיברת עם הבנות פינית?

          "לא. דיברנו עברית. חיים לא מדבר פינית וכשרק אחד ההורים מדבר שפה שונה זה קשה".

          עינת: "היום זה שונה. בן הזוג שלי אפריקאי והבן שלנו, סול, מדבר גם אנגלית וקצת את השפה של אבא שלו".

           

          "הייתה לנו ילדות יפה עם הורים נפלאים" (צילום: אלבום פרטי)
            "הייתה לנו ילדות יפה עם הורים נפלאים"(צילום: אלבום פרטי)

             

            מה הוא שומע ממך על הדודה שלא זכה להכיר?

            "אני מראה לו תמונות ומספרת לו עליה. היא חלק מאיתנו, רק בצורה שונה.

            עינת, אחותה של ורדית: "לאבד אחות זה גם לאבד את ההורים שלך. הם פתאום לא אותם הורים, והחיים מקבלים גוון שונה. לקח הרבה שנים עד שיצרתי זוגיות. במשך שנים החיים היו על הולד"

            "עכשיו, כשיש לי ילד, אני יכולה להבין מה זה לאבד חלילה את הילד שלך, אבל לאבד אחות זה גם לאבד את ההורים שלך. הם פתאום לא אותם הורים, החיים שהיו לך עד לאותו הרגע מתרסקים ביום אחד ומקבלים גוון שונה. כילד יש לך תחושת אחריות כלפי ההורים: לא להעמיס עליהם, לא להעציב, לא להדאיג. לקח הרבה שנים עד שאני ואחותי יצרנו זוגיות. היום אני נשואה לאפריקאי והיא לאיטלקי, אבל במשך שנים החיים היו על הולד".

             

            איך ורדית הכירה את דייב וילסון, בן הזוג שלה?

            "דייב היה תייר מבריטניה. הוא חילק פליירים בתל־אביב לאכסניה שבה התגורר, ואז פגש את ורדית ונוצר קשר. הם יצאו יחד כמה חודשים לפני הרצח והוא עבר לגור איתה בקיבוץ".

             

            יש לך מושג מה קורה איתו היום?

            "אנחנו בקשר בפייסבוק. בשבוע שעבר, כשהוגש כתב אישום, התקשרתי אליו ועדכנתי אותו. הוא התרגש לשמוע את זה. אגב, הוא מעולם לא התחתן".

             

            להסתובב עם סוד

            אחרי הרצח, מספרת רעיה, שבה לשגרה, אבל רק לכאורה. "חזרתי לעבודה בצרכנייה, אבל הייתי לגמרי אאוט. לא תפקדתי. אמרו לי שהפכתי לאחרת. גם חיים חזר לעבוד, אבל הראש שלו היה טרוד בפענוח הרצח. רק פעם אחת ראיתי אותו נשבר ובוכה. אני בכיתי כל הזמן, והוא היה בוכה בסתר. שלוש שנים בכיתי כל בוקר כשקמתי, אמרתי: 'אני לא רוצה להתעורר יותר לעולם הזה'. אמרתי לחיים: 'אולי אני אתאבד', והוא כל הזמן אמר: 'רעיה, יש לנו עוד שתי בנות'. אחרת לא הייתי כאן".

            רעיה: "שלוש שנים בכיתי כל בוקר כשקמתי, אמרתי: 'אני לא רוצה להתעורר יותר לעולם הזה'. אמרתי לחיים: 'אולי אני אתאבד', והוא כל הזמן אמר: 'יש לנו עוד שתי בנות'"

             

            ב־1998, כשהוקם "ארגון משפחות נרצחים ונרצחות", עמדו בקשר עם משפחות נוספות שילדיהן נרצחו. "הכרנו את אורה ברז, שהקימה את הארגון אחרי שבתה תמר נרצחה ואת לרה צינמן. תסכל אותנו שבמקרה שלהן כבר מתנהל משפט, יש רוצח, בעוד שלנו לא הייתה תשובה".

             

            איך הרגשת כאשר לפני כמה שנים פענחו את רצח נועה אייל, 16 שנים אחרי שהתרחש?

            "חשבתי: תודה לאל שיהיה להם קצת שקט עכשיו. גם את הוריה של מאיה זינגר (נערה בת 17 שנמצאה שרופה ביער ירושלים ב־1983 וכעבור יומיים נפטרה, שר"א) נסענו לבקר. זה גם רצח שלא פוענח עד היום, והתחושה הייתה של שותפות גורל".

             

            חיים, שבמשך שנים לחם למען גילוי האמת, הלך לעולמו ב־2010, בגיל 75. "כשהוא נפטר, נראה לי טבעי לקחת את המושכות לידיים שלי", אומרת עינת. "במקרים כאלה, זה או לחיות את זה או לחיות ליד זה, כל אחד בוחר את השרירים שהוא יכול להפעיל בלב".

             

            "לפני שאמרו לי שמצאו אותו בדיוק חשבתי שאני רוצה להיות במקום שבו נרצחה, אף פעם לא הייתי שם. ואז הגיע הפענוח הזה" (צילום: אוהד צויגנברג)
              "לפני שאמרו לי שמצאו אותו בדיוק חשבתי שאני רוצה להיות במקום שבו נרצחה, אף פעם לא הייתי שם. ואז הגיע הפענוח הזה"(צילום: אוהד צויגנברג)

               

              ממה אביך נפטר?

              "מסיבוכים של סוכרת. עד הרגע האחרון הוא מעולם לא התלונן".

              רעיה: "מצב בריאותו הידרדר מאז הרצח של ורדית. זה הטריד והכעיס אותו, הוא לא הניח לזה. ורדית נחנקה למוות, ואני זוכרת שבכל פעם שהיינו מגיעים למשטרה, לצוות החקירה, ובכניסה היו שואלים את חיים אם יש לו נשק, הוא היה עונה: יש לי ידיים, לא צריך הרבה בשביל להרוג. הרצח שלה גמר אותו".

               

              אחד האנשים שעמם שמר חיים ז"ל על קשר רציף היה ניצב יורם הלוי. "הוא הפך לידיד קרוב שלנו. כשיורם נכנס לתפקיד מפקד מחוז ירושלים (ב־2016, שר"א) הוא שיתף אותנו בהחלטה שלו להקים צוות חקירה חדש".

              רעיה: "ורדית נחנקה למוות, ובכל פעם שהיינו מגיעים למשטרה והיו שואלים את אבא שלה אם יש לו נשק, הוא היה עונה: יש לי ידיים, לא צריך הרבה בשביל להרוג"

               

              מפרטים שהותרו לפרסום עולה כי צוות החקירה החדש ניתח את דגימת הדנ"א מזירת הרצח והשווה את הממצאים לפרופילים של בני לאומים שונים. הבדיקה העלתה שהדגימה מתאימה לפרופיל הגנטי האופייני לאזור גיאוגרפי מסוים, שרק כמה עשרות אנשים שהגיעו ממנו היו בישראל בשנת 1993 והיו עשויים לבצע את הרצח. לאחר מכן הוצלבה רשימת החשודים הפוטנציאליים עם מי שבאותה תקופה היו בעלי מכונית סובארו לגאסי, שעליה ורדית עלתה על פי עדי ראייה. תוצאות הבדיקה הן שהובילו אל הנאשם ברצח, שמוצאו מבלארוס ושבמשך 20 שנים לא היה בארץ וכיום מתגורר בהוסטל בירושלים. "יורם שיתף אותי בפרטים ובמשך יומיים הסתובבתי עם הסוד הזה בבטן", מספרת עינת. "הבנתי שאסור לי לחבל בחקירה אבל התחושה הייתה קשה. זה היה שוק, שנים שמתרגלים לחיות עם סימני השאלה ועכשיו זה כמו להיות בסרט".

               

              הנאשם. ואלרי סאקוביץ (צילום: אלכס קולומויסקי)
                הנאשם. ואלרי סאקוביץ(צילום: אלכס קולומויסקי)

                 

                מתי שיתפת את אמא?

                "יומיים אחרי הפגישה עם יורם הלוי התחילו לפנות אלינו עיתונאים, ולא רציתי שהיא תקרא על זה במקרה בעיתון. ידעתי עד כמה אמא רצתה את התשובה. לי תמיד הייתה תקווה, אני מתעסקת בעולם הרוחני ולאורך השנים תמיד שאלתי מתקשרות ואף פעם לא הייתה תשובה. בדצמבר האחרון אחת המתקשרות אמרה לי שבקרוב זה ייפתר ושהאיש שרצח אותה לא בארץ. ביום שבו הוסר צו איסור הפרסום, קיבלתי תקשור מוורדית, שהיא לא סבלה ושאין לה טראומה. עכשיו היא שקטה ומשוחררת. זה לא נתן לה שקט שלא תפסו אותו, וזה משחרר אותה ואותנו. הנאשם מכחיש, אבל לי ברור שזה הוא".

                רעיה: "לפני שאמרו לי שמצאו אותו בדיוק חשבתי שאני רוצה להיות במקום שבו נרצחה, אף פעם לא הייתי שם. ואז הגיע הפענוח הזה".

                 

                 

                "מעבירים את המשפחות מחוקר לחוקר"

                לרה צינמן, יו"ר ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, שאיבדה את בתה גנית ז"ל בשנת 1996, שמרה על קשר קרוב עם רעיה וחיים בקרקנוט לאורך השנים. "אני נרגשת לסגור מעגל עם רעיה", היא אומרת, "ומבקשת שייקבע נוהל שיחייב את המשטרה להיות בקשר עם המשפחות פעם בשנה, גם אם לא חלה התקדמות בתיק. שמעתי מלא מעט משפחות איך הם מתקשרים בידיים רועדות, ומעבירים אותם מחוקר לחוקר. המשפחות צריכות לדעת שיש להן כתובת.

                 

                רעיה עם לרה צינמן. "המשפחות צריכות לדעת שיש להן כתובת" (צילום: אלבום פרטי)
                  רעיה עם לרה צינמן. "המשפחות צריכות לדעת שיש להן כתובת"(צילום: אלבום פרטי)

                   

                  "לצערי, לבני משפחות של נפגעי עבירה אין השפעה על מקרי רצח לא מפוענחים", מסבירה צינמן. "יש מאות תיקים שטרם פוענחו. מאז שהקמנו את הארגון, ב־1998, הצלחנו להוביל להישגים רבים, בהם חוק סיוע לנפגעי עבירה, שמסדיר את מעמד המשפחות בהליך המשפטי ומחייב דיווח למשפחות בצמתים מרכזיים, לדוגמה, חתימה על הסדרי טיעון או ועדות שחרורים. כחלק מתוכנית סנ"ה (סיוע לנפגעי עבירות המתה) פועלים ברחבי הארץ שמונה מרכזים המציעים למשפחות עזרה בתחום הטיפולי והמשפטי. הסיוע ניתן רק למשפחות שנפגעו מאז שהתקבלה ההחלטה ב־2009, אך לאחרונה הצלחנו להביא לכך שגם משפחות שמקרי הרצח שלהן פוענחו היום יהיו זכאיות לאותו סיוע. אנחנו מקווים שבכנסת הקרובה תקודם הצעת חוק להענקת סיוע למשפחות נפגעי עבירות המתה".

                   

                  לפרויקט לא מרימות ידיים - מגיע לנו עולם ללא אלימות

                   

                   

                  הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים
                  הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים
                   
                  הצג:
                  אזהרה:
                  פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד