פרס פריצקר, שנחשב לפרס הנובל של האדריכלות, מוענק השנה לאדריכל היפני אראטה איסוזקי (Arata Isozaki) בן ה-87, מגדולי האדריכלים ביפן, וככל הנראה הבכיר שבהם שעדיין חי ופעיל. המוניטין הבינלאומי שלו נרכש בעיקר בזכות מבני ציבור גדולים שתכנן, תחילה בארצו והחל משנות ה-80 גם במדינות אחרות. הם ייצגו ניסיון מוצלח למדי "להתעלות מעל למסגרת האדריכלית כדי להציף שאלות שהן מעבר לזמן ולמקום", כפי שנימקו שופטי ועדת הפרס.
איסוזקי נולד וגדל בעיר אואיטה (Ōita) באי הדרומי של יפן, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. בגיל צעיר חווה את החרבת העיר כמעט עד היסוד, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, על רקע הפצצתן של הירושימה ונגסאקי בפצצות אטום אמריקאיות. מראות החורבן הותירו חותם בנפשו הצעירה של איסוזקי, שבחר להיות אדריכל ולפעול לשיקומה של יפן.
אחרי שסיים את הלימודים ב-1954 הצטרף למשרדו של האדריכל קנזו טנגה (שגם הוא זכה לימים בפרס פריצקר) ועבד על פרויקטים עתידניים, בעיקר של בנייה עירונית. אחרי שעזב את המשרד, לא חדל איסוזקי לעסוק בפרויקטים רעיוניים, ובעיקר כאלה שהתייחסו להרס שחוללה מלחמת העולם השנייה בארצו. ב-1968 הציע, במסגרת פרויקט תיאורטי, לחזור אל חורבנה של הירושימה. בעבודה הזו, שהורכבה מקולאז'ים מצמררים, הוא מיקם בתוך תצלומי העיר ההרוסה מגה-סטרוקטורות, אותם מבני ענק רב-תכליתיים שהיו אופנתיים למדי באותו עשור.
כך הגעתי לאדריכלות. איסוזקי מספר:
הפרויקט הבנוי הראשון שהביא לו את פרסומו היה בניין הספרייה בעיר הולדתו (1966). מבנה הבטון החשוף מרובה הצורות והגושים קוטלג מיד כ"ברוטליזם מאוחר", אלא שגישתו של איסוזקי, שחשפה ניסיון לפרק את הקופסה המודרנית, יחד עם הציטוטים שהציג מתולדות האדריכלות היפנית, רמזו על גישה מתקדמת אף יותר, כזו שהוגדרה מאוחר יותר כפוסט-מודרנית. שפתו הייחודית המשיכה להתפתח ולהשתכלל במבני ציבור ובמשרדים שתכנן לאורך שנות ה-60 וה-70 ביפן, תוך התמקדות בולטת בצורניות ובגושניות, וגם בחומריות.
בשנות ה-80, במקביל להתבססותו של העידן הניאו-ליברלי, וכשהפוסט-מודרניזם מתקבע כסגנון האופנתי באדריכלות, הגיע איסוזקי לשיא שגשוגו. אז זכה משרדו לקבל הזמנות עבודה במדינות מערביות. בניין המוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג'לס (MOCA Grand Avenue, 1986) היה הפרויקט הראשון שהשלים בארה"ב. זמן קצר לאחר מכן השלים את בניין מטה "דיסני" באורלנדו, פלורידה, ובכך הצטרף לאדריכלים פוסט-מודרנים אחרים בני דורו – פרנק גרי ומייקל גרייבס - שתכננו במקביל לו את שני בנייני המטה האחרים של תאגיד הבידור בקליפורניה.
איסוזקי מספר על הפרויקט בלוס אנג'לס:
לקראת האולימפיאדה בברצלונה הוא תכנן אולם התעמלות (Palau Sant Jordi). האולם בעל החזות החגיגית והקלאסית תוכנן כמבנה רב-שימושי, והודות לכך לא הפך לפיל לבן כמו מבנים אולימפיים רבים מדי, אלא ממשיך לתפקד עד היום כאחד מאולמות המופעים הפופולריים בספרד.
בו בזמן התנסה איסוזקי בשנות ה-80, כמו אדריכלים אחרים, בעיצוב ובאופנה למותגי יוקרה. לבית האופנה "לואי ויטון" עיצב סדרה של צעיפים, ולבית העיצוב של קרלו מונארי האיטלקי עיצב תכשיטים. אך בשונה מעמיתיו, לא שקע יתר על המידה בתחום משני זה, ועד מהרה חזר למסלול המרכזי והתמקד במבנים.
המילניום החדש בישר על עידן הראווה, וברוח הזמן אימץ איסוזקי את המחשב עם טכנולוגיית הבנייה החדשות שהתפתחו, וזנח את הסגנון הפוסט-מודרני. לא פחות מכך, הוא נהנה לחגוג את החופש התקציבי המוגזם שלקוחותיו העשירים הרעיפו עליו. מרכז הקונגרסים הלאומי בדוחא, בירת קטר, הוא דוגמה לכך: חזיתות הבניין הורכבו ממסכי זכוכית עצומים, כשגוף עצום דמוי עץ עתיק צומח מהקרקע, שולח זרועות אל על ונושא את גג הבניין הדקיק והבולט מקו החזית.
עבודותיו המאוחרות של איסוזקי עוצבו אמנם באופן עדכני תוך שליטה מלאה בצורה ובחומר, אך נדמה כי איבדו במשהו את מגע ידו הייחודי. בעשור השני של המילניום, מתאפיינים הבניינים שלו בערב-רב של סגנונות ונושאים, החל משימור מבנים היסטוריים – כפי שהציג בחידוש מוזיאון האמנות של מיאמי – וכלה בבנייה לגובה, כפי שהציג במגדל המשרדים של חברת הביטוח "אליאנץ" במרכז מילאנו.
בשנים האחרונות שב איסוזקי להתעמק בנושאים שהעסיקו אותו בתחילת דרכו. ב-2013 חבר לאמן היהודי יליד הודו אניש קאפור, ויחד יצרו אולם מופעים נייד, שנועד לשרת את תושבי האזורים שנפגעו מרעידת אדמה וצונאמי ביפן. המבנה המעוגל דמוי הבלון הורכב מיריעות פלסטיק קשיח סגולות, כשהוא מאפשר הרכבה, פירוק ושינוע מהיר ופשוט, ובעיקר יצר מבנה מסקרן ומושך.
הפרויקט הישראלי שנכשל
בראשית העשור הנוכחי הגיש איסוזקי הצעה, שיזמו עו"ד אייבי נאמן והאדריכל ישראל גודוביץ לפיתוח השטחים הפתוחים של צפון תל אביב במפגש עם הרצליה. התוכנית הציעה לפנות את שדה דב ולהקים במקומו 200 מגדלים עם 40 אלף דירות. התוכנית לא יצאה לפועל. ההיכרות של גודוביץ עם איסוזקי החלה עשרות שנים קודם לכן, כאשר עבדו במשרדו של קנזו טנגה.
את העבודה הכי קרובה של איסוזקי לישראל אפשר למצוא בסלוניקי, שם השלים על חוף הים (בשנת 2000) קומפלקס תרבות ובו אולם קונצרטים, ספרייה, מוזיאון ומסעדה.
למה דווקא פריצקר
משפחת פריצקר, אחת העשירות בארה"ב, מעניקה מאז 1979 פרס שנתי לאדריכל שהציג ביצירתו שפה וגישה ייחודיות וקידם את התרבות האדריכלית. איכות השופטים ונימוקיהם, וכן סכום הזכייה (100 אלף דולר ומדליית ארד מרשימה), הפכו את הפריצקר לפסגת הוקרה שכל אדריכל שואף להעפיל אליה.
את דרך הניהול וקבלת ההחלטות של מארגני ושופטי פרס פריצקר, ראוי שמארגני פרס ישראל ילמדו. בשנים האחרונות ירדה קרנו של פרס ישראל לאדריכלות, המוענק מדי ארבע שנים, אחרי בחירות תמוהות בזוכים שתרומתם לתרבות האדריכלית - ובכלל לסביבת החיים, חדשנותם וייחודם - מוטלת בספק.
בין 46 האדריכלים שזכו בפרס פריצקר עד היום נמצאים שמות כמו פיליפ ג'ונסון, אוסקר נימאייר וזאהה חדיד, שזכו בתהילה בינלאומית עוד לפני שקטפו את הפרס הנחשק. אך לצדם נמצאים גם אנשים שהיו אלמונים יחסית עד רגע זכייתם, ובעיקר בשנים האחרונות, שבהן ניכר ניסיון של השופטים לאתר אנשים מעוררי השראה שעושים אדריכלות צנועה יותר, ולא רק כוכבי-על לעוסים וידועים מראש. פטר צומטור השוויצרי היה אחד מהם, וחשיפת יצירתו הצנועה והנחבאת העניקה תרומה בפני עצמה לתרבות האדריכלית.
לחצו לראות את עבודותיו של הזוכה הקודם: דושי ההודי, בן 90
הבחירה באיסוזקי מחזירה את מסורת הבחירה הצפויה מראש, לנוכח השתייכותו לקבוצת האדריכלים הגדולים והחדשניים של המאה ה-20, שאת יצירתם מכירים רוב האדריכלים ושוחרי התרבות.
השופטים התרשמו, לדבריהם, מהחיפוש המתמיד שמעסיק את איסוזקי לאורך דרכו המקצועית, גם כשהוא כבר בעיצומו של העשור התשיעי לחייו: "הוא אינו מפחד משינוי ומניסוי של רעיונות חדשים. האדריכלות שלו נשענת על הבנה מעמיקה, לא רק של אדריכלות אלא גם של פילוסופיה, היסטוריה, תיאוריה ותרבות. הוא חיבר יחד מזרח ומערב, לא באמצעות חיקוי או קולאז', אלא באמצעות יצירת נתיבים חדשים".
ואת נימוקיהם חתמו השופטים בנוהג ערכי נוסף, ונדיר יש לציין, שמאפיין את דרכו המקצועית של איסוזקי: "הוא הציב דוגמה לנדיבות, בתמיכתו באדריכלים אחרים ובעידודם בתחרויות או באמצעות עבודות משותפות".
