מעצבת האופנה אניה פליט היא מהבודדות בשוק הישראלי שפועלות במתכונת של בית אופנה, על כל המשתמע מכך. הסטודיו לעיצוב שמלות הכלה ממוקם בבית ערבי ישן בשכונת עג'מי ביפו, מרחק ניגוב מהחומוסייה של עלי קרוואן (אבו חסן), כולל סטודיו לעיצוב, אולם קבלת קהל, משרדים, מתפרה וחלל מגורים בו חיה פליט, 38, עם בעלה מורן מקובסקי, שגם שותף חלקי בעסק, ושני ילדיהם בגילאי 5 ו-3 וחצי.
אמהּ הציירת שחיה בירושלים ודודתה מאוקראינה סורגות בעבודת יד את הסריגים המשולבים בקולקציה, וקולות הילדים ומכונות התפירה מתערבבים זה בזה, מאפשרים לפליט קיום הוליסטי בו אין הפרדה בין החיים, העבודה, המשפחה והתשוקות שלה כמעצבת. היא גם לא מכירה דרך אחרת. היא ואחיה, מעצב האביזרים איליה פליט, נולדו לתוך בית אמנותי עם זוג הורים שחיו ופעלו בחלל אחד בביתם אז בלבוב, אוקראינה. "אבא שלי, שנפטר לפני עשר שנים, היה פסל שיצר פרויקטים ומונומנטים מסיביים עבור הממשלה. כשחזרתי מהגן ובית הספר, תמיד היו תלמידים אצלו בסטודיו מהבוקר עד הערב. זה טבעי עבורי לחיות כך".
על הקולבים בסטודיו תלויה קולקציית הקז'ואל החדשה של פליט, ראשונה בהיקף גדול מזה תקופה ארוכה, שתוצג היום (שלישי) במסגרת שבוע האופנה בתל אביב. זו הפעם השנייה שמציגה פליט במסגרת של שבוע האופנה, לאחר שב-2012 השתתפה בשבוע האופנה שיזם אופיר לב במתחם התחנה.
מאז השקיעה את עיקר עבודתה בהקמת סלון לשמלות כלה, כשבשנה החולפת החלה לסלול את דרכה בשנית אל לקוחות שלא מחפשות בגד ללילה אחד, עם קו מצומצם של פריטי ערב לייט והשקה מחודשת של קו הקז'ואל השבוע עם 30 מערכות לבוש המזקקות את כתב ידה. הסגנון הרומנטי ושילובי בדי התחרה שמזוהים עם פליט מאז סיימה את לימודיה בשנקר בשנת 2006 עדיין כאן, כמו בשמלות קומבינזון סקסיות במספר צבעים, חליפות מכנסיים בגזרה רכה ומקטורן מחויט עם שרוולי תחרה דרמטיים.
"לאחרונה חזרתי לקז'ואל, דרך קולקציית קפסולה של שמלות ערב קלילות ונונשלנטיות", מסבירה פליט, "אני לא הולכת להרבה חתונות, אבל לצד נשים שלבושות טוב, אני רואה גם נשים שמתפשרות על פריט לבוש זול שקנו ביוקר, עשוי בד סינתטי עם גימורים לא איכותיים. הרגשתי שיש מחסור בתחום הזה".
בעידן שבו התיעוד התכוף באינסטגרם גורם לתחלופה גבוהה של שמלות לאירועים, האם לטעמה הייבוא הזול מאסיה והיכולת לרכוש שמלה סבירה ב-150 שקל בממוצע לא מספקים פתרון נוח? "יש נשים שזה מתאים להן, לרוב צעירות בנות 20, פחות ללקוחה שלי, שהיא בוגרת יותר ורוצה בגד שאינו סינתטי ושמותאם לגוף שלה", היא אומרת, "נכון, כאורח באירוע אתה לא בהכרח רוצה להוציא אלפי שקלים על בגד, אבל אני מוכרת שמלות ערב מבדים טבעיים שיהיו רלוונטיות גם בעוד כמה עונות במחיר של עד 1,500 שקל".
נושא המחירים לא חומק מעיניה של פליט. בעשור שעבר היו אלה מחירי הפריטים שהמריאו בגלל יוקר המחיה ועלויות הייצור שהביאו אותה לפנות לתחום שמלות הכלה, כעת היא פוזלת בחזרה לקז'ואל כשענף הכלות נהיה רווי בשחקנים שרוצים לנגוס נתח מהשוק המצליח. חלק מהוזלת העלויות נוצר בזכות ייצור מקומי לצד ייצור בעיר הולדתה לבוב באוקראינה. "מכרתי אז ז'קטים ב-3,500 שקל ב-12 תשלומים. אם הייתי מבקשת פחות, לא הייתי מרוויחה. לכן פניתי לשמלות כלה, שם אתה יכול לתת מעצמך השקעה ואיכות וגם לדרוש מחיר גבוה. אבל התחום נהיה רווי".
חשבת לפרוץ החוצה לחו"ל?
"אני סטודיו קטן, וכשאתה מסיט אנרגיה לחו"ל אתה לא יכול לתת את האנרגיה בארץ. הצגתי פעם בניו יורק וזה היה מאוד מרגש לקבל פידבקים חיוביים ממגזינים כמו הרפר'ס בזאר, אבל כדי לתחזק שואורום בחו"ל כמו מעצבים אחרים, צריך סכומים גרנדיוזיים. אנחנו מוכרים היום בבוטיקים בודדים בשוויץ, בארצות הברית ובסין, והפרנסה טובה. אין מדידות, אני שולחת את הדגם לפי ההזמנה וכולם מרוצים. כאן אחרי חמש מדידות, הלקוחה לא מסופקת".
את שותפה לדאגה של מעצבים ישראלים על מצבה של תעשיית האופנה?
"גדלתי באוקראינה, מקום שהמדינה לא תומכת בך. אומנם עליתי לישראל בגיל תשע, אבל גדלתי על קומוניזם. אין לי דרישות מהמדינה", היא מחייכת, "מטבעי אני סופר אופטימית ולא צופה עתיד שחור לענף האופנה הישראלי. אולי זה יביא רק לסינון טוב יותר: מצד אחד, עסקים נסגרים, ומצד שני, מעצבים חדשים פותחים חנויות ועסקים".
פליט היא לא היחידה במשפחתה שעוסקת באופנה. אחיה, איליה פליט, הוא מעצב אביזרי אופנה מוכר ומוערך בסגנון BDSM אמנותי הפועל בלונדון. הדוגמנית ג'יג'י חדיד אפילו הצטלמה במסכת ארנב שלו לשער מגזין האופנה LOVE.
"גדלנו בבית קריאטיבי שעודד ליצירה", אומרת פליט, "אני זוכרת שאחרי התיכון נרשמתי לפסיכומטרי ואמרתי לאבא שלי שאני רוצה להיות עורכת דין. הוא שאל 'למה?' ועניתי לו שזה מקצוע ייצוגי עם גב כלכלי. 'אבל מה יהיה עם כל כישרון הציור והמשחק שלך?' הוא תהה, 'ניחא היית רוצה להיות אנה קורניקובה הבאה' – כי הייתי מתעמלת בברית המועצות ופה טניסיאית בנבחרת ישראל – 'אבל מה שאת אומרת לי זה שאת רוצה לעצמך חיים אפורים'. אחרי הפסיכומטרי חשבתי ללמוד במרנגוני במילאנו, לבסוף החלטתי על שנקר".
בחרת להישאר ולפעול כאן. יכול להיות שאם היית נוסעת לעבוד בחו"ל כמו אחיך, היה לך פשוט יותר? או אולי היית פועלת בווליום גדול יותר?
"חשבתי על זה מספר פעמים, אבל החיים שלי בישראל נוחים ועל אף הקשיים אני מאוד אוהבת לחיות פה. יש לי סטודיו פעיל ושני ילדים, ואני לא רוצה לעקור איתם למדינה זרה ואל הלא נודע כמו שעשו לי. מה גם שאני לא מחפשת לכבוש את אירופה והעולם. אני אוהבת את האינטימיות של הסטודיו שלי, וגם מכאן, דרך רשתות חברתיות וקניינים, הבגדים יכולים להימכר בחו"ל".
את ואיליה פועלים בתחום האופנה, אבל הלכתם לשני כיוונים שונים: הוא לסקסיות מחוספסת, את לרומנטיות.
"יש בי גם צדדים מאוד סקסיים. בסך הכול, גדלנו בבית מאוד פתוח. היינו מגיעים והיתה בסטודיו דוגמנית עירום. חינכו אותו שאין מה להתבייש בגוף, לא ממקום פרוורטי אלא ממקום טבעי".
ואיך נראה מותג האופנה החדש של איש העסקים ליאור רייטבלט?