הזמרת עמית בן דוד על הסֵפֶר ששינה את חייה: "היו שנים שפשוט שתקתי"

נטע ברזילי הבאה? עם קול גדול, יחסים קרובים עם המפיק של ג'יי לו, ריאליטי ברזומה וסינגל חדש ומרים, עמית בן דוד מספרת איך התגברה על החרם בבי"ס ומה גרם לשינוי

אולי הזמרת הכי מבטיחה שנראתה פה מאז נטע ברזילי. עמית בן דוד (צילום: קובי יחיה)
אולי הזמרת הכי מבטיחה שנראתה פה מאז נטע ברזילי. עמית בן דוד (צילום: קובי יחיה)
כשהזמרת עמית בן דוד ניסתה ליצור קשר עם אחד ממפיקי המוזיקה האהובים עליה דרך האינסטגרם, היא ודאי לא שיערה בדמיונה שמי שבגיל 20 כבר הספיק לשתף פעולה עם ג'ניפר לופז, הזמרת הדנית מוּ והמפיקים דיפלו וסקרילקס, בכלל יענה להודעה שלה. אבל די־ג'יי DalePlay, המפיק הנחשב ממיאמי, ענה לה. ולא סתם ענה: השניים החלו לשוחח, לשתף זה את זו בחייהם המקצועיים והאישיים, להחמיא, להתאהב, ולפני כמה חודשים, כאשר ישו הררה (שמו האמיתי) הגיע לישראל, הם אפילו נפגשו ופיזרו ניצוצות.

 

"אני תמיד עוקבת אחרי אנשים משפיענים, שעובדים עם גורמים גדולים ומשמעותיים", היא אומרת, "גם כדי ללמוד מהעשייה שלהם וממה שהם משתפים וגם כדי ליצור קשרים. אז פניתי אליו, ולהפתעתי, נוצר דיבור. בהתחלה זה היה דיבור מקצועי. השמעתי לו קצת דברים שלי והוא שלח לי דברים שלו. הוא מאוד אוהב את השירה שלי ואומר שיש לי קול גדול. לפני חודשיים הוא הגיע לארץ, ואז כבר בכלל היה לנו חיבור מטורף. מיד הרגשנו כמו חברים טובים והתחושה הייתה מדהימה".

 

אז את יוצאת עם המפיק של ג'יי לו בעצם?

"הקשר נמשך ואנחנו מדברים כל יום. מן הסתם זה בעייתי להמשיך את זה בקטע רומנטי, כי המרחק והפוזיציות שלנו בחיים לא מאפשרים את זה, אבל אנחנו חברים טובים. אני בן אדם כזה שמי שנכנס לו ללב - נשאר שם. אני מאוד טוטאלית בקטע הזה".

 

עם די־ג'יי DalePlay בירושלים:

 

אבל לא רק בן דוד מתאהבת באנשים. מארינה מקסימיליאן התאהבה בה באודישנים לתוכנית הריאליטי המוזיקלית The Four, שם ביצעה את השיר And I Am Telling You I'm Not Going של ג'ניפר האדסון. "מארינה העבירה אותי וממש נלחמה עליי, אבל מוקי, דקלה וגלעד כהנא פחות התחברו".

 

התאכזבת?

"הייתי במקום מספיק בשל עם עצמי והבנתי שאין לי על מה להתאכזב. הייתי שלמה עם האודישן. הוא היה מעולה לדעתי. זה פשוט ז'אנר שאין אליו הרבה הערכה בארץ".

 

האודישן של בן דוד:

 

הסגנון של בן דוד באמת מרגיש לא לגמרי מפה. עובדה – מפיקים בינלאומיים מכירים אותה, אבל המאזינים בישראל עדיין לא. כעת, עם סינגל הבכורה שלה, Ocean of Love (בהפקת ליאור אברמוב וניב שטובי), היא מקווה להיחשף גם בפני הקהל המקומי.

 

Ocean of Love, פתחו רמקולים:

 

מה שבטוח הוא שעמית בן דוד היא זמרת, במלוא מובן המילה. לא עוד הפקת פופ מהונדסת של כוכבת רשת שלקחה שיעורי פיתוח קול, לא "וואן טריק פוני" של מישהי שעלתה על הגל אבל אין לה מושג איך ממשיכים לגלוש עליו. בן דוד היא אצנית שרצה למרחקים ארוכים, והקול שלה כל כך גדול ומרשים, שבקלות אפשר לדמיין שאנחנו מאזינים בכלל לזמרת גוספל שחורה מהכנסייה, דיווה אפרו־אמריקאית מרשימה שהסול וה־R&B זורמים לה בעורקים.

 

היא מודה שתמיד הרגישה קצת שונה, כאילו משהו בלִבה ובמהות שלה הוא הרבה יותר אפרו־אמריקאי מישראלי. "תמיד הרגשתי תלושה מהמקום שאני נמצאת בו, וזה כך עד היום", היא אומרת. "אמנם במוצא שלי אני מרוקאית, טריפוליטאית ותימנייה, כלומר קיבוץ גלויות, ואני מגיעה מבית מסורתי בנתניה, אבל עדיין החיבור שלי הוא למוזיקה שחורה. יש לי הרבה חברים אפרו־אמריקאים וחברים מקהילת העבריים, והיום אני מבינה שהחיבור הזה התחיל כבר בגיל שבע, כשהייתי צופה בערוץ BET - Black Entertainment Television והתמכרתי לתרבות הזאת. אבל אני בחורה ישראלית בסוף, ואם יתמזל מזלי לעשות מוזיקה בינלאומית, אז יש לי את היכולת לייצג את המזרח התיכון בכבוד. דרך הסול ודרך הפופ אני מקווה להוציא את מי שאני ולהשאיר את החותם הברור של המקום שממנו אני באה".

 

לא ידעו איך לאכול אותי

בן דוד, בת 23, נולדה וגדלה בנתניה כבת בכורה לאמא מעצבת פנים ואבא שעובד בבורסה. יש לה שלושה אחים קטנים: דיוויד, בן 21, שעובד כיוצר מוזיקלי ולאחרונה החל לשתף עִמה פעולה, דנה, בת 16, ואחות קטנה בשם רומי. כילדה מחוננת בן דוד מודה שהחלה לכתוב שירים עוד לפני שעלתה לכיתה א': "תמיד אהבתי לשיר", היא מספרת. "ההורים שלי מאוד אוהבים מוזיקה וזה משהו שגדלנו עליו. אבא שלי ניגן ושר בהרכבים ובמקהלות, ובשלב מסוים התחלתי לחבר שירים בעצמי, שירים מקסימים כאלו על פירות ועל פיות. אמא שלי שמרה את כל השירים האלה ומצאנו אותם אחרי כמה שנים. זה היה מדהים לעבור עליהם, כי בסך הכל הייתי אז בגן".

 

שרה אופרה בכיתה ד' (צילום: קובי יחיה)
    שרה אופרה בכיתה ד'(צילום: קובי יחיה)

     

    בגיל שבע, זמרת שערכה לה מבחן בשמיעה מוזיקלית אמרה להוריה שיש לבִתם שמיעה אבסולוטית ויכולות מוזיקליות גבוהות ששווה לטפח. "שמיעה אבסולוטית זה אומר שאם לדוגמה מנגנים לי אקורד, אני אדע לפרק את האקורד הזה לתווים", היא מסבירה. הוריה שיתפו פעולה עם ההמלצה ורשמו אותה לחוג ששילב משחק ושירה, וגילו שהבת שלהם מוקפצת היישר לכיתת התיאטרון של התיכוניסטים. "הם אמרו להורים שלי: 'היא לא יכולה לשבת עם הצעירים. אין לה עניין פה'".

     

    מטורף. ומה את זוכרת מהתקופה הזאת?

    "אני זוכרת ארבע שעות של חזרות כל יום. זה היה מאוד אינטנסיבי. שנה אחרי כן, בכיתה ד', כבר רשמו אותי למקהלת 'מורן', שהייתה עוד יותר אינטנסיבית מזה. מקהלת 'מורן' נחשבה אז למקהלה השלישית הכי טובה בעולם למוזיקה קלאסית לילדים. היו מטיסים אותנו לחו"ל לנגן עם להקות אחרות, ערכנו שיתופי פעולה עם מקהלות מקנדה וגרמניה. הייתי שרה אופרה ועשיתי רסיטל קלאסי".

     

    כשהגיעה לכיתה ה', נבחרה בן דוד להיות אחת הזמרות ב"מופע שיר נולד" של ערוץ הילדים, שבדיעבד התגלה כחממה לגידול כישרונות מוזיקליים מרשימים. כך, נכחו יחד במופע הילדים־זמרים רוני דלומי, חן אהרוני ואפילו עומר אדם. "היו אלפי ילדים באודישנים, ונבחרו מתוכם 24 בלבד אחרי סינונים מאוד קפדניים", היא מגלה.

     

    איך הגעת לזה?

    "ראיתי פרסומת בערוץ הילדים, אז הלכתי למחשב, הדפסתי את הפרטים, שמתי להורים שלי על השולחן ואמרתי להם: 'אתם לוקחים אותי'. לא הייתה להם ברירה".

     

    שנתיים אחרי כן עמית הגיעה לחטיבה וחייה התפצלו לשני קצוות מנוגדים: מצד אחד, היא התחילה לצבור הצלחות בתחום המוזיקלי, ניגנה, הופיעה וזכתה להכרה והערכה. מנגד, היא חוותה חרם נוראי בבית הספר מילדים שהתעללו בה, זרקו עליה שקיות מים, קשרו אותה לעץ ובעטו לה בתיק. "ביסודי למדתי בבית ספר דתי, והכל שם היה שונה. כל השיח היה הרבה יותר תמים, בועתי. תמיד הייתי ילדה חסרת ביטחון, אבל בחטיבה ממש לא ידעו איך לאכול אותי, לא ידעו להכיל את האישיות שלי. הייתי נטע זר. אני זוכרת שנכנסתי בפעם הראשונה לחטיבה ושקיות מים עפו מעליי, ומסביבי אנשים מקללים. תקשיבי, קיבלתי הלם תרבות".

     

    נשמע שזכית להמון טיפוח מההורים, שהלכו ועזרו לך לפתח את היכולות המוזיקליות שלך. בכל זאת הרגשת חסרת ביטחון?

    "תויגתי אוטומטית בתור חנונית. אני זוכרת שהיו שני נציגים מהשכבה שתפסו אותי איזה יום ואמרו לי: 'אם את רוצה להשתלב חברתית, יש דברים שאת צריכה לשנות בעצמך' והביאו לי רשימה. חזרתי הביתה שטופת דמעות"

    "כן, כי פתאום הגעתי למסגרת חדשה ואף אחד לא פנה אליי בכלל. הייתי ילדה מאוד מלאה. לא הייתה לזה חשיבות ביסודי, כי לא ייחסו חשיבות למראה החיצוני, ופתאום בחטיבה הייתי שקופה. עזבי שלא ידעתי איך לפנות לאנשים – גם כשכבר הייתי אוזרת אומץ לפנות למישהו, לא היו מקשיבים לי בכלל, כי ישר שפטו אותי לפי המראה, או שבגלל שהייתי בטלוויזיה, אנשים פירשו את זה כהתנשאות. הייתי כל כך חסרת ביטחון שלא דיברתי בכלל, ואנשים הניחו שאני סנובית. במשך הזמן שמנתי, כי השינויים האלה גרמו להמון אכילה רגשית".

     

    מה לדעתך גרם לכך?

    "כילדה שנמצאה בכל המסגרות של המחוננים, תויגתי אוטומטית בתור חנונית. בנוסף שרתי מוזיקה קלאסית, והילדים לא הבינו מה שרתי בכלל. אני זוכרת שהיו שני נציגים מהשכבה שתפסו אותי איזה יום ואמרו לי: 'אם את רוצה להשתלב חברתית, יש דברים שאת צריכה לשנות בעצמך' והביאו לי רשימה. חזרתי הביתה שטופת דמעות".

     

    מאוד אכזרי. מה הם רשמו שם?

    "שאני מדברת יותר מדי – אז כמובן שזה גרם לי להפסיק לדבר. היו שנים שפשוט שתקתי, נהייתי שתקנית, ואת רואה אותי, אני הכי לא".

     

    הסוד שלה

    בגיל 16 אירע השינוי. "אמא שלי ממש הכריחה אותי לקרוא את הספר 'הסוד'. היא ידעה שהוא ידבר אליי. בהתחלה ממש צחקתי על מה שכתוב שם והפכתי כל דבר לבדיחה. אמרתי לה: 'אמא, נו באמת. אני חושבת עכשיו על פנקייק. הוא יבוא?', אבל במשך הזמן זה חלחל, ובמקום להקשיב בשיעורים התחלתי לקרוא מאמרים בטלפון, מתחת לשולחן. התחלתי להסתכל על עצמי מחדש, לדבר לעצמי ולהגיד לעצמי שאני יפה. עד אותו זמן התרגלתי לשנוא את עצמי, להדחיק את מי שאני. פתאום התחלתי להאמין בי, ולאט לאט השינוי קרה. זה התחיל מבפנים וזה עבר לרבדים החיצוניים. לפני כן התלבשתי כל הזמן כמו בן, עם טרנינגים זרוקים וקפוצ'ונים, ותחשבי שהייתי מלאה מאוד".

     

    "היום אני לגמרי מפגינה את מי שאני, בשיא הפומפוזיות והדיוואיות" (צילום: קובי יחיה)
      "היום אני לגמרי מפגינה את מי שאני, בשיא הפומפוזיות והדיוואיות"(צילום: קובי יחיה)

       

      ניסית לבלוט כמה שפחות.

      "בדיוק! ופתאום התחלתי לפזר את השיער... זה התחיל מהדברים הקטנים, וזה העמיק לרמה שאני קמה בחמש בבוקר כדי לעשות מדיטציה ולדבר לעצמי. זה גם בא לידי ביטוי בכתיבה ובשירים שלי. חלק ממה שלוקח אותי היום קדימה זה שאני רוצה, דרך השירים שלי ודרך מי שאני, לתת את הכוח לאנשים כדי שהם יוכלו להיות מי שהם, בזרות שלהם, בשונות שלהם. היום אני לגמרי מפגינה את מי שאני, בשיא הפומפוזיות והדיוואיות.

       

      "יש גם את החיבור לשמחה", היא מוסיפה, "כי במשך שנים, בבית הספר, הייתי בדיכאון והתחברתי למקום של שפל ושל לצבוע הכל בשחור, ופתאום הבנתי שמה שמוביל אותי בחיים זו השמחה. הספר היה הניצוץ שהדליק את ההמשך, שהפך אותי למי שאני היום. אני עדיין הולכת להרצאות של קואוצ'רים ומובילי דרך של החשיבה החדשה. אני מרגישה בעוצמות שלי. אני לא יודעת אם זה צורך, אבל אני מרגישה שבאתי לעולם במטרה מסוימת, שיש לי משהו לתת".

       

      הראיון המלא עם עמית בן דוד במגזין "גו סטייל"

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד