סארה אבו כף גדלה בכפר בלי חשמל וביוב וסיימה פוסט דוקטורט בהרוורד

הפסיכולוגית הקלינית הראשונה במגזר הבדואי גדלה בכפר אום־בטין. שם היא מגדלת את ששת ילדיה, ומשם היא יוצאת לעבודתה כמרצה בכירה באוניברסיטת בן־גוריון

ד"ר סארה אבו כף. "ההורים שלי עודדו את כולנו להצטיין וללמוד" (צילום: חיים הורנשטיין)
ד"ר סארה אבו כף. "ההורים שלי עודדו את כולנו להצטיין וללמוד" (צילום: חיים הורנשטיין)
ד"ר סארה אבו כף (42), הפסיכולוגית הקלינית הראשונה במגזר הבדואי, לא עוצרת. ואמנם קשה למנות את רשימת הישגיה. היא מרצה בכירה בתוכנית לניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן־גוריון, נכללה ב"היכל התהילה" של נשים במדע במזרח התיכון (בחירה של שגרירות ארצות־הברית בעמאן), נמנתה עם רשימת הנשים המשפיעות בישראל של המגזין "פורבס" וזכתה בשלל מלגות יוקרתיות. לדרך הארוכה הזו יצאה מנקודת הפתיחה הצחיחה ביותר שאפשר לתאר - כבתו של אב שאינו יודע קרוא וכתוב ואם עקרת בית, בת לחברה הבדואית הפטריארכלית, שגדלה וחיה באום־בטין, כפר בנגב שהוזנח על ידי המדינה, מעולם לא חובר לתשתיות בסיסיות ולא הוכר רשמית עד לשנת 2005.

 

האזינו לכתבה המלאה (הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה – המרכז לתרבות מונגשת) 

האזינו לכתבה המלאה על ד"ר אבו כף

האזינו לכתבה המלאה על ד"ר אבו כף

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

 

"אני תוצר של מזל, נסיבות ותנאים: המשפחה שבה נולדתי, בן הזוג שאיתו התחתנתי והתכונות והאיכויות שיש לי", היא מסבירה, "אבל מעל הכל אני יודעת, שגם כשהנסיבות לא נתנו לי שום תקווה או כיוון ברור, תמיד השקעתי בעבודה קשה, אינטנסיבית ומתמשכת".

 

לא הייתי חנונית

כבר בבית הספר היסודי הייתה תלמידה מצטיינת ובולטת. בתיכון בתל-שבע נודבה לסייע למורים לחשב ממוצעי ציונים. את הממוצע שלה היה קל לחשב, כי הוא כלל רק מאיות, "אבל אף פעם לא הייתי חנונית. מגיל צעיר הייתה לי אינטליגנציה רגשית גבוהה. רציתי להשתלב חברתית, אז דאגתי לא להתבלט, הצנעתי את עצמי".

"בחרתי ללמוד מדעי ההתנהגות למרות שאפילו לא שמעתי על פסיכולוגיה לפני כן. הגעתי למקצוע הזה כי חשבתי שאוכל לקבל כלים לעזור לאנשים שנקלעו למצוקה"

 

בגיל 18 היא חותנה עם ג'אזי, קרוב משפחה המבוגר ממנה בתריסר שנים שנחשב לבחור הכי משכיל בכפר, כיום מנהל התוכנית "שער לאקדמיה" במכללת אחווה ויועץ ב"מערכת המפעמים" בשיתוף משרד הפנים והרשויות המקומיות. הוא זיהה את הפוטנציאל האקדמי של אשתו המבריקה, את רגישותה ודאגתה לסביבתה, וסייע לה לבחור נתיב אקדמי. "בחרתי במדעי ההתנהגות למרות שאפילו לא שמעתי על פסיכולוגיה לפני כן. הגעתי למקצוע הזה כי חשבתי שאוכל לקבל ממנו כלים לעזור לאנשים שנקלעו למצוקה מול השינויים שעוברים על החברה שלנו".

 

בשנת 1995 היא הייתה הבדואית היחידה מבין 300 סטודנטים בשנה א' והתמודדה עם פערים אקדמיים וקשיי שפה. את השנה ההיא התחילה כאם לתינוקת בת חודשיים וסיימה בהצלחה כאם לשתיים. היום יש לה שישה ילדים: הוידא 23.5, מאיס 22.5, וליד 19.5, ג׳סאן ומרואן 16, מועאד 10.

 

בשנת 2000 התקבלה למסלול הלימודים היוקרתי והבררני לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת בן־גוריון. עבודת המאסטר שלה "פוליגמיה והסתגלות: ייצוגי הורים אצל ילדים ערבים־בדואים", הושפעה מסיפור חייה הפרטי - כשהייתה בת 16 נשא אביה אישה נוספת והקים עוד משפחה, והמהלך הזה זעזע את עולמה. בריאיון לצפורה רומן ב"לאשה" לפני שמונה שנים, הודתה שהרגישה רע מאוד ואמרה: "עד היום אני לא משתתפת באירוסים ובחתונות של נשים שניות, כי יש באירוע הזה אנשים שמחים אבל גם עצובים, ואני מזדהה עם אלו, כי אני יודעת כמה קשה לאישה שנישאו על פניה".

 

מאז עבודת הדוקטורט שלה היא חוקרת עוד נושא הקרוב ללבה - רכישת השכלה בקרב החברה הבדואית, בהקשר הבריאות הנפשית של הסטודנטים.

 

"כשהנסיבות לא נתנו לי שום תקווה או כיוון ברור, תמיד השקעתי בעבודה קשה, אינטנסיבית ומתמשכת" (צילום: חיים הורנשטיין)
    "כשהנסיבות לא נתנו לי שום תקווה או כיוון ברור, תמיד השקעתי בעבודה קשה, אינטנסיבית ומתמשכת"(צילום: חיים הורנשטיין)

     

    בכפר הבדואי אום־בטין שבו נולדה, מתגוררים קרוב ל־3,500 תושבים, מרביתם בני משפחתה. עד היום הכפר אינו מחובר לתשתיות כמו חשמל, טלפון, כבישים מסודרים או תחבורה ציבורית. בביתה היא מסתמכת על חיבור עצמאי למערכת המים, ויש לה מערכת אנרגיה סולרית שמגובה בגנרטורים אך לא מאפשרת להתקין בבית מכונת כביסה או מזגן. הכפר כולו אינו מחובר לביוב, ובמחקר שנערך בו לפני שנתיים התגלו תנאי סניטציה קשים, שמסכנים חיי אדם, מזהמים מי תהום וצמחייה וכוללים מי שפכים עומדים שבהם מתרבים יתושים בימות הקיץ. בחורף, איכות החיים נפגמת כשיש פחות שעות אור, אז האנרגיה הסולרית מצטמצמת והמקרר עובד לסירוגין.
    "בחברה הבדואית יש ערכים של אחריות חברתית, כבוד למבוגרים והתחשבות.איך נסתכל להורים בעיניים, אחרי שהם תרמו לנו כל כך הרבה, ונגיד להם שאנחנו עוברים למקום עם תשתיות טובות יותר? מה יהיה עליהם?"

     

    איך חיים בתנאים כאלה?

    "בגלל שאין חשמל, אני לוקחת את הכביסה מהבית ומכבסת אותה במכבסות באזור האוניברסיטה, ואת הלפטופים אני מטעינה במשרד. אבל למרות כל החסכים, אנחנו מחוברים מאוד לסביבה שלנו, כי היא מעניקה לנו שייכות ואיכות חיים. אין כמו לבלות במטע הזיתים שלך ולאכול מהגינה ששתלת. כאן הכי טוב לי".

     

    לא חשבתם אף פעם לצאת למקום אחר, קל יותר?

    "בחברה שלנו יש ערכים של אחריות חברתית וכבוד למבוגרים. איך נסתכל להורים בעיניים, אחרי שהם תרמו לנו כל כך הרבה, ונגיד להם שאנחנו עוברים למקום עם תשתיות טובות יותר? מה יהיה עליהם? ההורים שלי עודדו את כולנו להצטיין וללמוד, ולארבעה מחמשת ילדיהם שלהם יש השכלה גבוהה. אחותי היבה, למשל, היא גסטרואנטרולוגית בסורוקה".

     

    גדלת סמוך ליישוב המבוסס עומר. חשבת לפעמים מה היה קורה לך אילו התבגרת בתנאים שיש שם?

    "בטח לא הייתי אותה סארה, שהבדואיוּת כל כך נוכחת בה, בתכונות האופי שלה ובאורח החיים. אולי לא היה לי אותו כוח רצון, שהתחסן והתחזק מול האתגרים והקשיים, ואני לא יודעת אם הייתה לי אותה מידה של מעורבות חברתית. אני יודעת כמה קשה להצליח במקום שבו גדלתי, ולכן ג'אזי ואני לא נחים בתחום החברתי ובהנגשת ההשכלה הגבוהה בחברה שלנו. גם הבנות שלנו מעורבות חברתית. הן מעבירות חוגים לשפות, מתגברות תיכוניסטיות ותורמות.

    "החברה הבדואית סובלת מייצוג יתר בתקשורת בתחומים כמו פשיעה, בעוד שההצלחות לא מקבלות אותו נפח. כשאני מרצה על החברה הבדואית, אני מנסה לתת לשומעים נקודת מבט מעמיקה על התהליכים שעוברים עליה. חשוב לדעת שהנשים בחברה הבדואית עושות מהפכה - 80 אחוז מהסטודנטים הבדואים הן נשים, והנשירה שהייתה בעבר בקרב נשים, הפכה לתופעה גברית בעיקרה. נשים גם יוצאות לשוק העבודה בשיעורים גדולים יותר מגברים".

     

    כפר אום־בטין. "בגלל שאין חשמל, אני לוקחת את הכביסה למכבסות באזור האוניברסיטה ואת הלפטופ מטעינה במשרד" (צילום: מיכאל יעקובסון)
      כפר אום־בטין. "בגלל שאין חשמל, אני לוקחת את הכביסה למכבסות באזור האוניברסיטה ואת הלפטופ מטעינה במשרד"(צילום: מיכאל יעקובסון)

       

      אמריקה, מדיח ומכונת כביסה

      לפני שבע שנים התקבלה אבו כף ללימודי פוסט־דוקטורט בהרווארד בהנחיית פרופ' ארתור קליימן, ולשם כך עשתה קפיצה נחשונית. "נסענו כולנו, בעלי, אני ושישה ילדים, והייתה לנו הרפתקה צבעונית ומאתגרת. בשבועיים הראשונים היינו כולנו בבית מלון, אבל בכפר אנחנו רגילים למרחבים, ומהר מאד התברר לי שאנחנו צריכים לצאת מהעיר ולחיות בבית גדול. שכרנו בארלינגטון בית דו־קומתי עם כל הנוחיות שבו, במרחק 20 דקות נסיעה באוטובוס מהאוניברסיטה, והילדים השתלבו בבתי הספר. הבן הקטן שלנו, שהיה אז בן שנתיים, נשאר בבית איתי או עם ג'אזי, והתאומים שלנו, שהיו בכיתה ג', למדו אנגלית בתוך חודשיים ושלטו בשפה ברמה כזאת שביקשתי מהם לדבר לאט כדי שאבין.

      "זו הייתה שנה שכללה המון למידה והמון התמודדות מול המשפחה, מול האקדמיה ומול עצמי. לאחרונה התחלנו לדבר על שנת השבתון שאקח בעוד שנתיים, והילדים, שיש להם זיכרונות טובים, מאוד מעודדים אותי".

      "בזמנים מכריעים, כמו לקראת הנסיעה להרווארד, היו שאמרו לי שבמגבלות הזמן ובמורכבות התהליך אני לא אצליח. אבל בתחושת בטן חזקה מאוד הרגשתי שאני בדרך הנכונה והצלחתי"

       

      אפשר להשוות בין הרווארד ובין התנאים באוניברסיטת בן־גוריון?

      "האמת היא שאני מעדיפה את התרבות האקדמית פה, שבמסגרתה החיים האישיים שזורים בחיים האקדמיים. כאן, למשל, אין מצב שהמנחה שלי לא תברך אותי כשאני יולדת. בהרווארד הופתעתי לגלות שלא עניין אף אחד אם אני זקוקה לזמן הסתגלות או אם אני אמא וזקוקה למשאבים נוספים. כל זה נותר מחוץ לשיח האקדמי".

       

      ואיך הייתה החזרה, מבית אמריקאי דו־קומתי לתנאים בכפר?

      "האמת היא ששמחנו לחזור. רק התאומים התאכזבו לגלות שיש כל כך הרבה תלמידים בכיתה שלהם. הם התרגלו ליחס האישי בכיתות של עד 20 ילדים, ואת זה אין במערכת החינוך פה, וחבל. באמת גרנו שם בבית יפה עם דשא וחצר והיו שם גם דברים שקל להתרגל אליהם. כל הזמן אמרתי לבעלי שאני אשמח לקחת איתנו את המדיח ומכונת הכביסה הביתה".

       

      האם חלו שינויים בחלוקת התפקידים המסורתית אצלך בבית ככל שהקריירה שלך התקדמה?

      "אני עדיין המטפלת העיקרית בענייני הבית, אבל תפקידי הבית כבר לא שייכים אך ורק לי. השינויים מתרחשים בכל המבנה המשפחתי. אני לוקחת תפקידים שפעם היו שייכים יותר לג'אזי והוא לוקח תפקידים שפעם היו יותר שלי, ולכל אחד מהילדים הבוגרים יש תפקידים משלהם בבית.

      "דברים זזים. הילדים שלנו הם דור שני להשכלה גבוהה ומבינים שזה הערוץ העיקרי להצלחה ולחיים מכובדים. אנחנו מפתחים את הכיוון שהם מתעניינים בו ונותנים להם את כל המשאבים להצליח. שלושת הגדולים כבר באקדמיה. הבת הבכורה הוידא לומדת מדעי המחשב; מאיס לומדת פסיכולוגיה ואמנות; וואליד הולך לכיוון של הנדסה".

       

      לפני שנתיים נוסף לה תואר נוסף: יזמת. היא וארבעה שותפים נוספים מהאקדמיה והתעשייה, יהודים ובדואים, הקימו את בית התוכנה סיראג' בבאר־שבע - ארגון ללא מטרות רווח שנועד לקדם את תחום ההייטק בקרב החברה הבדואית, שכבר קוצר הצלחות.

       

      איך נראה היומיום שלך?

      "בערב אני מכינה רשימת מטלות וקובעת מה הם שלושת הנושאים שארצה לקדם למחרת. בבוקר אני קמה בשעה שש ומכינה מאכלים שיכסו את כל קשת ההעדפות בבית: חומוס ביתי ופול, חביתה לילד שאוהב רק חביתה, ודואגת לשניים שרק שותים משהו חם. אני מוודאה שהבן הצעיר מתארגן בזמן לבית הספר, מכינה לילדים סנדוויצ'ים, מתארגנת בעצמי ויוצאת לעבוד באוניברסיטה.

      "היום שלי נפתח בפגישות מחקריות ואחר כך יש הנחיית מאסטרנטים, הרצאות, כתיבת מאמרים ועבודה על מלגות, והזמן טס. אני משתדלת לחזור הביתה בין ארבע לשש ואז עוברת מיד לתפקיד השני שלי, מחליפה בגדים ונכנסת למטבח. תוך כדי בישול אני מדברת עם הילדים ועוזרת להם בשיעורי הבית ואחרי ארוחת הערב אני מתיישבת לסיים עוד עבודה על המחשב".

       

      ומה את עושה כדי להירגע?

      "בלילות הקיץ אני נהנית מהליכות ליד הבית, באזור בטוח להליכה. אני אוהבת ללכת לבד מול הירח ולנקות את הראש. זה משחרר אותי מכל הלחצים של היום".

       

      בחזרה לפרויקט אם אני הצלחתי גם את יכולה

       

       

      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדו לביא, סגנון: אייל אזרזד)
      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: עדו לביא, סגנון: אייל אזרזד)
       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד