לעולם לא יחסר לה כוח: האמא של נינת-אלתרמן ניצחה את הנורמטיבי

חייה של היוצרת אסנת זיביל גדושים סמלים ישראלים - מנפילת אביה במלחמת יוה"כ, דרך ההורות המשותפת עם נכדו של המשורר הלאומי ועד המחווה לתיקי דיין בת ה-70

אסנת זיביל. "החיים שלי מתחילים עם מותו של אבא. אני לא זוכרת את השנים שקדמו לזה" (צילום: אביגיל עוזי)
אסנת זיביל. "החיים שלי מתחילים עם מותו של אבא. אני לא זוכרת את השנים שקדמו לזה" (צילום: אביגיל עוזי)

זה היה בדרך לאילת. אסנת זיביל ונתן סלור טסו יחד להופיע ב"פגישה לאין קץ" – המופע שלהם, המורכב מסיפורים על אודות נתן אלתרמן ושירים שלו. "בטיסה דיברנו לראשונה ברצינות על האפשרות לעשות ילד בהורות משותפת", מספרת אסנת – שחקנית, במאית ועורכת מופעים ספרותיים ומוזיקליים. "לא פעם, במהלך שנות היכרותנו, נתן ואני השתעשענו בינינו שאנחנו טובים כל כך ביחד על הבמה, שכדאי שנעשה יחד אח או אחות לטל, בני. האופציה הזו הייתה שם כל הזמן, אבל באותו זמן, כשחוויתי את משבר ה-40, הבנתי שזה עכשיו או לעולם לא".

"במהלך שנות היכרותנו, נתן ואני השתעשענו בינינו שאנחנו טובים כל כך ביחד על הבמה, שכדאי שנעשה יחד אח או אחות לטל, בני. כשחוויתי את משבר ה־40, הבנתי שזה עכשיו או לעולם לא"

 

סלור, נכדו של המשורר נתן אלתרמן ובנה של המשוררת תרצה אתר, היה הנחרץ מביניהם, מספרת אסנת (53), שהייתה אז אם חד־הורית לבנה, טל. "רציתי ופחדתי. טל היה אז כבן חמש, והוא ואני היינו כבר משפחה, והיה לי ברור שהבאלנס ישתנה אם נתן יצטרף. בנוסף, חששתי מה זה יעשה לחברות ביני ובין נתן".

 

אחד הדברים החכמים שעשו היה, לדבריה, ללכת יחד למטפלת זוגית. "היום אנחנו מהווים השראה בנושא. זו העצה הראשונה שאנחנו נותנים למי ששוקל הורות משותפת. זה היה בעצם ללמוד שפה חדשה, להעלות את החברות שלנו לרמה אחרת. כמו שהמטפלת המדהימה שלנו אמרה, שנינו זכינו בפיס. בעצם, ארבעתנו: גם טל וגם בתנו המשותפת רונה זיביל־סלור, שנולדה ב-2007 ותהיה בת 12 במאי הקרוב".

 

צפו בקטע מההצגת היחיד של אסנת זיביל "יציאת מצרים"

 

קשר שתיקה מטורף

 

אסנת היא ילידת קיבוץ גבעת־ברנר, בת שנייה מתוך ארבעת ילדיהם של חוה, ניצולת שואה מהונגריה ויחיאל זיביל ז"ל, שעלה ארצה מטורקיה כתינוק. כשהייתה בת שנה, עברה המשפחה למושב השיתופי רגבה, שם נולדו שני אחיה.

 

כשהייתה בת שמונה, נהרג אביה במלחמת יום הכיפורים. "אני לא זוכרת את שמונה השנים שקדמו לזה. החיים שלי מתחילים עם מותו של אבא, מוות שצבע לי את החיים בצבע מסוים: שחור משחור". כשהיא מנסה בכל זאת להיזכר בתקופה שקדמה לאסון, היא מספרת במשורה על בית שמח ועל אבא שעבד במפעל הרהיטים של המושב, עמד להתחיל ללמוד בטכניון והשתתף בהצגות של המושב.

 

"אבא גויס כמה ימים אחרי תחילת המלחמה. הוא היה בסיירת צנחנים. חלק ניכר מהדברים שאני יודעת היום שמעתי מאנשים שצפו בהצגה שלי ושל אחותי, חגית בודנקין, מחזאית ותסריטאית, שהייתה בת עשר וחצי כשאבא נהרג. ב-2010 יצרנו יחד את ההצגה 'יציאת מצרים', שמובאת מנקודת מבטה של ילדה בת עשר, ומתארת את הכאוס סביב האובדן של אבא, ובעצם גם קצת של אמא – מהיום שבו פרצה המלחמה, דרך התקופה שבה היה נעדר ועד ליום שבו הודיעו על מותו. ההצגה זיכתה אותי בציון לשבח בתיאטרונטו של אותה שנה".

"החוויה שלי היא שאמא שוכבת מפורקת במיטה, בוכה ואומרת שאבא נהרג. אז התחילה מלחמת ההישרדות שלי, שמפרנסת פסיכולוגים עד היום"

 

כמה זמן נחשב אביך לנעדר?

"בדיעבד, אנחנו יודעים שהוא נהרג בקרב בחווה הסינית, אבל היה בלגן כל כך גדול, שהודיעו לנו רק אחרי חודשים. אז התברר גם שהיה קשר שתיקה מטורף סביב מותו. היום, במרחק שנים, בעקבות ההצגה, אני מבינה שהסביבה הקרובה ידעה שהוא נהרג, אבל אסור היה להם להגיד לנו עד שאין אסמכתא רשמית. בסופו של דבר נאמר לנו שהוא זוהה לפי המספר על הבגדים, שהיו ממוספרים כי כובסו במכבסה המשותפת".

 

מה את זוכרת מאותן שנים?

"החוויה שלי היא שאמא שוכבת מפורקת במיטה, בוכה ואומרת שאבא נהרג. מהנקודה הזאת התחילה מלחמת ההישרדות שלי, שמפרנסת הרבה פסיכולוגים עד עצם היום הזה. היה שוני גדול בין ההתייחסות של אמא, של חגית ושלי לאובדן של אבא. אמא וחגית לקחו את הגישה של 'ובחרת בחיים', שאומרת שצריך להתגבר ולחוות חיים מלאים. אני כעסתי על הבחירה הזאת. מבחינתי, אין לי זכות לחיות אם אבא שלי מת! הייתי הילדה של אבא. הברכיים שלו היו מקומי הטבעי, ופתאום לקחו לי אותו. הייתי נורא מסכנה. כל השנים הרגשתי שאני נושאת שק של יגון ושק של כעס: על העולם, על האנשים השמחים, על אמא שהמשיכה לחיות, למדה נהיגה, יצאה למפגשי פנויים־פנויות ויצרה זוגיות חדשה".

 

"הייתי הילדה של אבא, ופתאום לקחו לי אותו. הרגשתי שאני נושאת שק של כעס: על העולם, על האנשים השמחים, על אמא שיצרה זוגיות חדשה" (צילום: אביגיל עוזי)
    "הייתי הילדה של אבא, ופתאום לקחו לי אותו. הרגשתי שאני נושאת שק של כעס: על העולם, על האנשים השמחים, על אמא שיצרה זוגיות חדשה"(צילום: אביגיל עוזי)

     

    הרגשתי קורבן

     

    שנתיים אחרי מות בעלה, עברה אמה של אסנת עם ארבעת ילדיה לרחובות, קרוב יחסית לגבעת־ברנר, שם התגוררו הוריו של יחיאל. "היה לה קשה עם הזכוכית המגדלת שבה בחנו אותה ברגבה", אומרת בתה. שנתיים אחר כך עקרה איתם לאשקלון, לביתו של בן זוגה. "אחרי שנה חגית ואני עזבנו את הבית ועברנו להיות ילדות חוץ בגבעת־ברנר. אני הייתי בת 14 ועליתי לכיתה ט'. כילדת חוץ הייתי צריכה לפלס את מקומי בחברה, וזה לא היה פשוט, אבל קיבלתי שם המון מבחינה תרבותית".

    "היה לי רומן קצר ושמח עם גבר אמריקאי, ולפני שהוא חזר לחו"ל ביקשתי ממנו שיעשה לי ילד. הבטחתי שלא אבקש ממנו שום דבר שהוא לא רוצה לתת"

     

    אחרי שהשתחררה מהצבא עברה לתל־אביב, שם היא מתגוררת עד היום. בעקבות קורס משחק אצל יורם לוינשטיין החליטה ללמוד משחק בסמינר הקיבוצים ובסיום הלימודים התקבלה לקבוצת התיאטרון של רנה ירושלמי, "אנסמבל עתים", שם נשארה שבע שנים (שבמהלכן שיחקה גם בתיאטרון אורנה פורת ובהפקות מגוונות).

     

    בגיל 35 החליטה להיות אם. "כל השנים הייתי גרועה מאוד בזוגיות. בחרתי את האנשים הכי לא מתאימים להתחייב, ואולי בעצם גם אני לא מתאימה להתחייב. גיליתי את זה בשנים האחרונות והופתעתי, כי תמיד הרגשתי שאני הקורבן. בדיעבד אני מבינה שהבחירות הגרועות שלי לא היו מקריות".

     

    ואז הכירה את מי שהפך לאבי בנה הבכור, טל (היום בן 17 וחצי), "גבר אמריקאי שהיה לי איתו רומן קצר ושמח. לפני שהוא חזר לחו"ל, ביקשתי ממנו שיעשה לי ילד והבטחתי שלא אבקש ממנו שום דבר שהוא לא רוצה לתת. אחרי שהוא נסע, גיליתי שאכן אני בהיריון".

     

    "ספר השירים של אמו, תרצה אתר, היה התנ"ך שלי". נתן סלור, שותף של אסנת להורות וגם על הבמה (צילום: אריאל שרוסטר)
      "ספר השירים של אמו, תרצה אתר, היה התנ"ך שלי". נתן סלור, שותף של אסנת להורות וגם על הבמה(צילום: אריאל שרוסטר)

       

      עדכנת אותו שעומד להיוולד לו ילד?

      "כן, בהחלט, וגם אחרי שטל נולד. הוא בחר לא להיות בקשר איתנו".

       

      עשית מהלך אמיץ: שחקנית עצמאית, בלי ביטחון כלכלי, בלי משפחה באזור מגורייך, מחליטה להיות אם יחידנית.

      "אני לא רואה בזה אומץ. לחיות בזוגיות דורש יותר אומץ מאשר לעשות ילד לבד. עד שהבן שלי נולד לא היה לי בית. הייתי תלושה בעולם. ברגע שנכנסתי להיריון וטל נולד, הרגשתי שאני בונה לי את הבית שלי. זה היה, כמובן, מלווה בדאגות קיומיות וכלכליות, אבל מצד שני הייתה בי תחושת ניצחון. ניצחתי את הנורמטיביות! בברית שלו, כשהמוהל אמר: טל בן אסנת, הרגשתי שיצרתי לי ולילד שלי מקום בעולם".

       

      איך, בכל זאת, הסתדרת כאם יחידנית בלי בסיס כלכלי?

      "באופן תמוה ביותר, כשהריתי, התפטרתי מכל המקומות שעבדתי בהם. אחרי תקופת פאניקה קצרה פניתי לנתן סלור בהצעה להעלות יחד מופע משותף, מעין 'שעת סיפור' למבוגרים, שבו אני אגיש סיפורים ומונולוגים והוא ישיר. נתן ואני הכרנו על במת צוותא בערב שירי משוררים עם עוד משתתפים, שבו אני הקראתי שירה והוא שר. הרעיון מצא חן בעיניו ולפני 18 שנה יצרנו פורמט שאנחנו מופיעים איתו עד היום. נוסף למשחק ולבימוי, אני גם המפיקה והמשווקת של המופע".

       

      בשנת 2000 יצאו השניים במופע "פגישה לאין קץ", על נתן אלתרמן, סבא של נתן סלור, שרץ ברחבי הארץ וגם בחו"ל. "נתן הכיר את בני טל עוד מההיריון, וטל גם הצטרף אלינו להופעות", היא אומרת. בהמשך יצרו השניים את המופע "בלדה לאשה" על תרצה אתר, אמו של סלור, שנפלה אל מותה מחלון ביתה ב־1977, כשנתן היה בן חמש.

       

      מתוך המופע "בלדה לאשה" על תרצה אתר

       

      "החיבור שלי כיוצרת לתרצה אתר התחיל הרבה לפני שהכרתי את נתן", היא מספרת. "'עיר הירח', אסופת שיריה הראשונים, היה התנ"ך שלי כבר מהתיכון, זה ספר שהיה כל הזמן ליד מיטתי".

      "אמרתי לגינקולוג שאני מסרבת לקחת הורמונים. הוא הישיר אליי מבט ואמר: 'הביציות שלך כבר עבשות. לא תצליחי'. יצאתי ממנו בוכה, אבל לא לקחתי הורמונים"

       

      כשיצאו שניהם במופעים המשותפים, התחילה אסנת לביים הצגות לנוער ומתבגרים בשיתוף עם אחותה, חגית. בשנת 2000 העלו פרויקט משותף ראשון, שחגית כתבה ואסנת ביימה, "מקל המכשפות שלי", אשר זכה בארבעה פרסים בפסטיבל חיפה להצגות ילדים ונוער. בהמשך, חגית כתבה שתי הצגות יחיד שאסנת משחקת בהן, שתיהן מבוססות על חייהן: האחת היא "יציאת מצרים" הנזכרת (שעליה קיבלה אסנת ב־2015 ציון לשבח בפסטיבל להצגות יחיד בגרמניה) והשנייה, "החיוך של אלון", נושאת את שמו של אלון, בנה המנוח של חגית, ילד עם צרכים מיוחדים שנפטר בגיל 13. "בנוסף, אנחנו יוצרות יחד במסגרת 'תיאטרון הנפש', שמפיק הצגות נוער עם אג'נדה חברתית".

       

      לתוך הפעילות האינטנסיבית הזו, נכנס ההיריון עם רונה. "כשנתן ואני החלטנו ללכת על הורות משותפת, מאחר שאנחנו לא זוג, פניתי לגינקולוג כדי שינהל את מבצע ההפריה. כשהודיע שרשם לי הורמונים, אמרתי לו שאני מסרבת לקחת הורמונים. הוא הפסיק לכתוב במחשב, הישיר אליי מבט ואמר: 'הביציות שלך כבר עבשות. לא תצליחי'. יצאתי ממנו בוכה, אבל לא לקחתי הורמונים. עשינו כמה ניסיונות ונכנסתי להיריון. אחרי שרונה נולדה, חזרתי לפרופסור ואמרתי לו: 'יש לי ילדה. אמרת לי שלא אצליח'. הוא שוב הישיר אליי מבט ואמר: 'אז טעיתי'".

       

      נתן היה בלידה?

      "בהחלט. יחד עם חגית, אחותי. הוא אבא נהדר. היה ברור מהתחלה שנתן יהיה לא רק אבא לרונה, אלא גם לטל, במובן מסוים. היחסים בין טל לנתן מצוינים. אפילו שיש בינינו חלוקה מתי רונה אצלו ומתי אצלי, אנחנו בעצם כל הזמן ביחד".

       

      סלור הוא אחד המשתתפים ב"שלכם לשעה קלה – תיקי דיין וחברים", מופע הסיום של "פסטיבל אשה" (שיתקיים בתיאטרון חולון ב־6—9 במרץ). מדובר במופע לכבוד דיין, שחגגה בקיץ האחרון יום הולדת 70. אסנת ערכה וביימה, המנהל המוזיקלי הוא עדי רנרט (שגם ינגן), ויופיעו מיקי קם, אורנה בנאי, דרור קרן, קרן מור, טלי אורן, ארז בן הרוש ואחרים ("כולם שמחו לשתף פעולה", אומרת אסנת), וגם תיקי דיין עצמה.

       

      עם תיקי דיין. "הבחירות המקצועיות שלה הן כמו מסע בזהות התרבותית של כולנו" (צילום: אביגיל עוזי)
        עם תיקי דיין. "הבחירות המקצועיות שלה הן כמו מסע בזהות התרבותית של כולנו"(צילום: אביגיל עוזי)

         

        "אני מעריצה את תיקי דיין כבר שנים", אומרת אסנת. "הבחירות המקצועיות שלה הן כמו מסע בזהות התרבותית של כולנו, מימי הלהקה הצבאית עם 'מי שחלם', דרך 'מלכת אמבטיה'; המערכונים שיוסי בנאי כתב והיא שיחקה בהם עם אורי זהר; התוכנית 'שלכם לשעה קלה' ברשת ב', עם 'זרובבל' הבלתי נשכח; 'קרובים קרובים' בטלוויזיה ועד המחזות של חנוך לוין, 'אמא קוראז' ועוד. יש בנוכחות שלה אותנטיות, אמת ושלמות".

        "התקשרתי לתיקי דיין והצעתי לה לקחת חלק במופע. היא אמרה 'לא'. שכנעתי אותה להיפגש בבית קפה ולדבר, נפגשנו לפגישה נעימה, שבסופה היא שוב אמרה לי 'לא'"

        .

        מי יזם את הערב הזה?

        "אני. היא לא התמסרה לזה בקלות. לא הכרתי אותה, אבל המון זמן השתעשעתי ברעיון להעלות את החומרים שלה על הבמה. לקראת פסטיבל אשה הנוכחי הגשתי הצעה. חזרו אליי מהר ואמרו שאם תיקי תשתף פעולה, נעשה מופע גדול. התקשרתי אליה בהתרגשות, סיפרתי לה על הרעיון והצעתי לה להשתתף. היא אמרה 'לא'. שכנעתי אותה להיפגש בבית קפה ולדבר, נפגשנו לפגישה חמה ונעימה, שבסופה היא שוב אמרה לי 'לא'. אבל יומיים אחר כך היא התקשרה אליי ואמרה שהתייעצה עם בנותיה, רוני וגילי, והחליטה להשיב בחיוב. אני מרגישה בת מזל. אחרי כמה מפגשים בביתה קיבלתי ממנה דיסק אוסף של שירים ומערכונים והיא כתבה לי: 'לאסנת, חברתי החדשה'".

         

        איך עובדים מאפס על מופע גדול כזה?

        "זה לא מאפס. את החומרים שלה אני מכירה. עם השיר 'אני חיה לי מיום ליום' אני מזדהה מאוד (דיין ביצעה את שירו של חנוך לוין לפי לחן של רפי קדישזון, עוד לפני הגרסה המוכרת בביצוע ריטה, צ"ר). 'מי ראה את באני' (שכתב אהוד מנור, צ"ר), שתיקי ביצעה ב־1974, מספר על געגועים לכלבה שנעלמה, אבל הרגשתי שזה מדובב את המקום של הגעגוע לאבא שלי. החומרים האלה מעוררים זיכרונות וגעגועים לעולם התרבותי של פעם".

         

        בתוך כל העשייה הזו, את מוצאת פנאי לזוגיות?

        "כשרונה היתה בת שנתיים, הייתה לי זוגיות עם אב חד־הורי. היינו יחד ארבע שנים וחצי נהדרות ומאתגרות כאחד, וזה הסתיים. עכשיו אני משתעשעת במחשבה על זוגיות חדשה".

         

        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי פרנקו, סגנון: נופר אריאלי)
        הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי פרנקו, סגנון: נופר אריאלי)
         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד