אורלי סולומון (41), זמרת, שחקנית ומרצה, גרושה ואם לילדה, מתגוררת בתל־אביב:
"נולדתי בנהריה להורים שעלו מצרפת, בת זקונים במשפחה בת שבעה ילדים. כשהייתי בת שנה עברנו לפריז. התחלתי לשיר אפילו לפני שדיברתי, ותמיד שרתי ורקדתי על שולחן הסלון. כשהייתי בת שבע חילקו בשוק השכונתי פלייר על תחרות שירה של ילדים. אמרתי לאמא שלי שאני רוצה ללכת לתחרות והיא הסכימה. עליתי לבמה עם הרבה ביטחון עצמי, שרתי ורקדתי כאילו עשיתי את זה כל החיים. זכיתי במקום הראשון.
בתום התחרות ניגשו אלינו הרבה אנשים, וביניהם מפיקים, שאמרו להוריי שאפשר לעשות דרכי המון כסף. הוריי אמרו 'לא', ואני התחלתי לבכות: 'אני רוצה לעשות תקליט! אני רוצה להיות זמרת!' בסופו של דבר אמא שלי הסכימה שנקליט סינגל באופן עצמאי. היא שלחה אותו לכל רשתות הטלוויזיה והרדיו, ואחרי כמה ימים התחילו טלפונים שהזמינו אותי להופעות בתוכניות טלוויזיה מקומיות ברחבי צרפת.
טסתי עם אמא שלי, שהפכה למנהלת שלי, לבורדו, ליון וערים נוספות. ואז הגיע טלפון מתוכנית הילדים האהובה עליי, Salut les Petits Loups, בערוץ הטלוויזיה הלאומי. אחרי ששרתי בתוכנית, הצופים שלחו מכתבים וביקשו לראות אותי שוב. המפיקה החליטה לתת לי פינה קבועה, ובסופו של דבר הפכתי לחלק מצוות התוכנית. הצטלמתי יום בשבוע במשך שלוש שעות בשידור חי, יחד עם מנחים מבוגרים ממני. כשהתברר שאני מנחת הטלוויזיה הכי צעירה בעולם, הכניסו אותי לספר השיאים של גינס. במקביל, עזבתי את בית הספר ועברתי ללמוד עם מורים פרטיים.
הוצאתי שבעה סינגלים ואלבום אחד, וטסתי להופעות בכל רחבי צרפת. גרתי רוב הזמן במלונות חמישה כוכבים. כילדה הייתי מכורה לריגושים: פתאום צריך לטוס לקאן, להנחות ערב; או לשיר בקרנבל של ניס מול מאה אלף איש. היו לי שומרי ראש, כי ילדים היו קופצים עליי בסוף ההופעה ומבקשים חתימות. הוזמנתי להופיע גם בספרד, לוקסמבורג, בלגיה - והשיא היה סיבוב הופעות ביפן.
בגיל 13 הוצאתי עוד תקליט. כרגיל, שלחנו לתקשורת, ולהפתעתנו כולם ענו לנו: 'לא תודה'. שאלנו: 'מה זאת אומרת? המוזיקה לא טובה?' וענו לנו: 'לא, פשוט נגמר הקסם של הילדה. את כבר נערה, הקול שלך התבגר, הציצי שלך צמח, זה כבר לא הולך ביחד, עכשיו אין בזה חן'. איך מרגישה ילדה בת 13 שפתאום אומרים לה שאין לה חן? חשבתי שהגיע הזמן להתרכז בלימודים ולחשוב על מקצוע אחר בחיים.
בינתיים פנו לאמא שלי מפיקים, שהבטיחו שיכניסו אותי לתקשורת תמורת כסף. אמא שלי לקחה הלוואות בבנק, וזה לא עזר. ההורים שלי פשטו רגל, אבא שלי סגר את העסק שלו, אנשים חיפשו אותנו והיינו חייבים לברוח מהבית ולעבור לגור במקום אחר.
יום אחד שמתי לב שאמא שלי לא יוצאת מחדר השינה, רק שוכבת בחושך כל הזמן ושהיא הפסיקה לדבר איתנו. הבנתי שהיא הגשימה דרכי את החלום שלה להיות אמנית - ושלקחה את הכישלון שלי ככישלון אישי שלה. הרגשתי אשמה: מה עשיתי ואיך אפשר לתקן את זה? אני הרי לא יכולה לחזור להיות ילדה. הייתי בוגרת כמו אישה בת 30 והחלטתי להיות חזקה. כעבור שנה ההורים סיימו לשלם את החובות ואמא שלי יצאה מהדיכאון.
בגיל 14 עברתי לגור עם אחותי, ובמשך שנתיים עבדתי בהדבקת כתובות על מעטפות. בהמשך עבדתי כמנחת קריוקי, ולאחר מכן כסוכנת אמנים ומפיקת אירועים. במשך עשר שנים כמעט ולא סיפרתי לאנשים שהייתי ילדת פלא. רציתי לשכוח מזה.
אודישן למחזמר "מלך האריות"
בגיל 26 היה לי חבר שחשבתי שאתחתן איתו. יום אחד הוא הציב לי אולטימטום: או שאת מוצאת עבודה רגילה, תשע עד חמש, או שנפרדים. כל מי שהתייעצתי איתו אמר לי שאני צריכה לקבל את זה שהייתי ילדת פלא וזה נגמר. הורידו לי את הביטחון לרצפה. הודעתי לחבר שלי שאני מוכרת את העסק של ההפקות ומקבלת את הצעת הנישואים - וכשאמרתי את זה, לא האמנתי לעצמי.
באותו לילה התחלתי להתפלל לאלוהים וביקשתי סימן. אחרי כמה ימים קיבלתי שיחה מסוכנות אמנים שהזמינה אותי לאודישן למחזמר 'מלך האריות'. אחרי כמה אודישנים הודיעו לי שהתקבלתי להפקה של המחזמר בגרמניה, בגרמנית! לקחתי מורה פרטי, ואחרי 15 יום עברתי אודישן סופי בגרמנית וקיבלתי חוזה לשלוש שנים. הודעתי לחבר שלי שלבקש ממני להפסיק לשיר זה כמו לבקש ממני להוריד יד או רגל – ונפרדנו.
עברתי להמבורג, ובמשך שלוש שנים הופענו שמונה פעמים בשבוע מול 2,400 איש. באחת החופשות טסתי לקובה, הכרתי גבר קובני והתאהבתי בו. החלטתי לעבור לקובה, התחתנו, נכנסתי להיריון ונולדה סלומֶה. בקובה הקלטתי שירים ישראליים בקצב הסלסה, והגעתי לטלוויזיה. הפכתי להיות מפורסמת מאוד, ברמה שעצרו אותי ברחוב כדי לדבר איתי. כל כך הרבה שנים חלמתי לחזור לטופ וכשהגעתי לזה שוב, קלטתי שזה לא באמת מה שאני רוצה בחיים. רציתי לשיר, אבל לא רציתי להיות מפורסמת. היה לי מספיק מזה בילדות.
החיבוקים מרפאים את הפצע
כשסלומה הייתה בת שלוש התגרשתי מבן זוגי. לראשונה בחיי, רציתי להגיע למקום שבו לא יגידו לי 'אל תגידי שאת יהודייה'. לפני שלוש שנים הגעתי לארץ עם ילדה בת ארבע, שתי מזוודות ו־3,000 דולר. הייתי צריכה להתחיל מאפס. אחרי כמה חודשים שכרתי אולם בסוזן דלל לערב אחד, והרמתי מופע בשם 'פאריס, הוואנה, תל־אביב'. פרסמתי ביוטיוב גרסה צרפתית לשיר 'כשהלב בוכה' של שרית חדד, מה שעזר לי למלא את האולם.
מאז אני מופיעה ברחבי הארץ במופע לטיני, צרפתי או משולב. באחת ההופעות ראה אותי המפיק של 'טד־אקס' בז'נבה, שהזמין אותי להרצות בז'נבה ולספר את סיפורי. התגובות היו נלהבות, ומאז אני מרצה היכן שמזמינים אותי. אנשים בוכים וצוחקים, ובסוף ההרצאה ניגשים אליי ומחבקים אותי. זה מרפא את הפצע שלי, של אותה ילדת פלא שהתרסקה בגיל 13.
רק מאז שהתחלתי לספר את סיפור חיי, הבנתי כמה עבר עליי. הופתעתי לגלות איך אנשים אחרים רואים את החיים המטורפים שעברתי. אומרים לי: 'כמה את חזקה! כמה אנרגיה יש לך!' ואני מסתכלת בפליאה ואומרת: 'אני? באמת?'. כשאני רואה סרטון שלי מפעם אני מתלהבת ואומרת: 'איזו חמודה!' אני יודעת שזו אני, אבל קשה לי לקשור ביני ובינה. כיום הילדה שלי בת שבע, הגיל שבו הפכתי לכוכבת ואיבדתי את הילדות. אני מרגישה שהיום אני ילדה, יחד איתה".
בשורה התחתונה:
"אל תיתנו משקל למילים של אחרים ואל תוותרו על החלומות שלכם. אם נפלתם, קחו את זה כשיעור - ולא ככישלון".
