מירב טלאור, בת 47, אמנית רדיקלית רב־תחומית, צלמת, משוררת ופרפורמרית, מתגוררת בבני־ברק:
גדלתי בבני־ברק למשפחה דתית־לאומית. כשהייתי בת חמש ושיחקתי בחצר עם ילדות מהבניין, הן אמרו: נראה אם יש לך אומץ לרקוד עירומה ברחוב. לא הבנתי מה האתגר בזה, התפשטתי, נעמדתי באמצע הכביש והתחלתי לרקוד. זה לא נגמר טוב, שכנה התקשרה לאמא שלי שקראה לי לעלות מיד למעלה. הבנתי שמה שעשיתי היה דבר שלא ייעשה. לקח לי שנים לגלות את החופש שלי מחדש.
הייתי ילדה ביישנית עד כיתה ט'. אז התחלתי לדבר, להתאפר ולהתלבש יפה, ופתאום התחילו איתי גברים. זה גרם לי להרגיש שרואים אותי אבל סיבך אותי באולפנית.
אחרי האולפנית יצאתי לשירות לאומי בעפולה, והתחלתי להתרחק מהדת. בגיל 19 אמרתי: זהו, אני לא דתייה יותר. הדבר הראשון שעשיתי היה לחתוך נייר טואלט בשבת. אחר כך כתבתי ביומן שלי: 'זו הפעם הראשונה שאני כותבת בשבת, איזה פחד'.
בגיל 29 טסתי להודו, וכששבתי חזרתי בתשובה לגמרי. התחברתי לברסלב ואחר כך לחב"ד. הייתי מכוסה כולי, חילקתי נרות שבת בכיכר דיזנגוף, הייתי ב־15 שידוכים מזעזעים אחד־אחד. זה החזיק מעמד שנתיים ואז, בגיל 33, שוב חזרתי בשאלה.
לפני כמה שנים חברה הראתה לי צילומי עירום אמנותי שעשתה וזה פתח בי משהו. התחלתי לחקור את זה ונמשכתי לצלם דווקא את החלקים בגוף שלא הייתי שלמה איתם: השומנים, הקפלים, הציצים הנופלים, הצלוליט - בתמונה זה נראה לי אמנותי ויפה, וזה שינה את תפיסת הגוף שלי. כשפרסמתי את זה ברשת, אנשים הגיבו בחיוב והבנתי שלא חייבים להיראות כמו דוגמניות כדי להיראות יפה. לפני כן הייתי עומדת מול המראה ומתכננת איפה לעשות ניתוחים פלסטיים אם יהיה לי כסף, ואחרי תקופה שצילמתי את עצמי שמתי לב שאני כבר לא רוצה את זה.
הצילום גם גרם לי להשתחרר מהפרעת אכילה שסבלתי ממנה שנים. מהילדות עד סוף שנות ה־20 אכלתי בצורה בולימית בלי הפסקה ושנאתי את עצמי. נוסף לתמונות עירום שהעליתי לרשתות החברתיות, פרסמתי גם שירים שמבטאים שיח חופשי על מיניות, כמו 'שיר מחתרתי נשי לעידוד ציץ חופשי' (או: 'להיות ציץ חופשי בארצנו') או 'דולק לי הדגדגן'. אני משחררת את עצמי מהעכבות ומהתכתיבים החברתיים בהדרגה. נפטרתי מהחזיות, מסכיני הגילוח ומהסרת שיער הגוף, ואם בא לי, אני רוקדת ברחוב. למה לא בעצם?
אני מאמינה בעירום כדרך חיים: בעד ללכת לסופר עירומים, לנסוע באוטובוס עירומים, להתלבש רק אם קר או כשמזיעים. אני רוצה שזו תהיה בחירה שלנו. הבגדים הם סוג של מחיצה, מסכה, והעירום מסיר מחיצות. העירום הפיזי הוא מטאפורה לעירום הנפשי שאני מחפשת. אני מספרת לאנשים דווקא את הדברים שאני מתביישת בהם, כמו שאני גרה אצל ההורים, ומרגע שאני מספרת הדברים מאבדים מהכוח שלהם.
מצער אותי כשלא מבינים אותי. שאומרים לי: 'איך את מחרמנת אותי'. זו לא הכוונה.
ב־2012 שברתי את שיא הצחוק הארוך באירוע שיזמתי – שלוש שעות ו־16 דקות של צחוק. התחלתי לתרגל יוגה צחוק. ארגנתי סדנאות צחוק, אבל ההתעסקות בקידום עצמי הייתה לי קשה. בניגוד לאמנות שלי, בסדנאות לא הרגשתי שאני יכולה לבטא את כל הצדדים שלי. לא יכולתי לפתוח סדנת צחוק ולספר שאני בדיכאון היום.
לאחרונה פיתחתי שיטה חדשה בשם 'הקול האורגזמי'. בדומה ליוגה צחוק, שבו צוחקים בצורה יזומה, ב'קול האורגזמי' צריך ליזום גניחות שלא קשורות דווקא לסקס. זה סוג של הבעת חיוּת. הכל התחיל כשהייתה לי מיגרנה נוראית ונאנחתי מרוב כאב. הרגשתי שיש משהו מרפא באנחות ובגניחות. בעקבות זה התחלתי לתרגל את זה כשאני לבד. יש כאן עבודה חזקה של קול, נשימה, הנעת האנרגיות. לפעמים אני אוכלת משהו טעים, בא לי לגנוח ולא נעים לי לעשות את זה ליד אנשים. אני לא מבינה למה מייחסים את זה רק לסקס, אלה קולות של חיים. צילמתי כמה תרגולים כאלה, העליתי ליוטיוב וקיבלתי תגובות מדהימות.
- בשורה התחתונה: עד מתי נגביל ונדכא את עצמנו בהתאם לתכתיבי החברה? נדרש הרבה אומץ להיות מי שאנחנו באמת ולאהוב את גופנו כפי שהוא".
