בחזרה לוורוד: האמנית ששכלה את בנה החייל חוזרת לחיות בצבע

אחרי שבנה ליאור נהרג, הפסיקה מימי זיו לאייר והחליפה את המלתחה לשחור. היום היא מציגה תערוכה צבעונית ולא תתפסו אותה בלי פריט בוורוד פוקסיה

"רואים את המעבר שלי משחור־לבן, לאט לאט, לצבעים". זיו על רקע התערוכה (צילום: תומריקו)
"רואים את המעבר שלי משחור־לבן, לאט לאט, לצבעים". זיו על רקע התערוכה (צילום: תומריקו)
"הפכנו לחרדתיים יותר. כולנו השתנינו. הבנו שהחיים יכולים להתהפך בשנייה". מימי זיו (צילום: תומריקו)
"הפכנו לחרדתיים יותר. כולנו השתנינו. הבנו שהחיים יכולים להתהפך בשנייה". מימי זיו (צילום: תומריקו)

למימי זיו, המורה האהובה לאיור בשנקר, יש מאפיין חיצוני קבוע - תמיד חלק מההופעה שלה יזהר בצבע ורוד פוקסיה: מטפחת הצוואר או המכנסיים, התכשיטים או הנעליים – סממן חיצוני עם מסר חיובי ואוהב חיים. גם מי שיגיע לתערוכת איורי האופנה החדשה שלה MYARTJOURNAL# בגלריית המשכן "בית מאירוב" בחולון, יתמגנט מיד לחדר צבעוני מאוד, עם קירות בוורוד וכתום, שמימי תלתה בו איורי ענק צבעוניים שיצרה.

 

כשמבינים שרק לאחרונה היא חזרה לצבעוניות, אחרי כעשר שנים של הימנעות כמעט מוחלטת משימוש בצבע, הסיפור שלה מתברר כחזק ומלא השראה במיוחד.

 

זיו (61) סיימה ללמוד בשנקר בשנת 1980 והתחילה לעבוד כמעצבת במפעלי אופנה ("דורינא סריגים" ובהמשך ב"אורפז־גלפז" בגדי ילדים). כשהפכה לאמא לשניים, לגילי וליאור, היא עשתה הסבה והחלה ללמד איור אופנה בתיכון התל אביבי לאמנויות ויצ"ו צרפת ובהמשך בשנקר. שמות מוכרים של דמויות מתחום האופנה למדו אצלה: המעצבים יניב פרסי ויוסי קצב, הסטייליסט מרק אורן, האוצרת יערה קידר וגם שירה ברזילי, מאיירת האופנה המוכשרת שמעצבת את מגזין Gostyle.

 

במשך השנים התווסף אח צעיר למשפחה, דניאל, והחלוקה בבית הלכה והתבהרה: הבת הבכורה והבן הצעיר כנראה דומים יותר לאבא, בעלה של מימי, דוד, סמנכ"ל כספים ובהמשך מנכ"ל בחברות פרטיות, והם מאורגנים, סבלנים ושיטתיים. הבן האמצעי ירש נפש של אמן, מאמא.

 

"בכיתה י', ליאור, הבן האמצעי שלנו, החליט שהוא רוצה לעזוב את מגמת הכימיה וללמוד בתיכון יותר יחידות בצילום ובתולדות האמנות", זיו משחזרת. "קנינו לו מצלמה טובה והוא התאהב בתחום. אפשר לומר שמהיום שבו הייתה לו מצלמה, הוא עבר לגור במעבדת הצילום בבית הספר. הוא נלחם כדי לשרת כצלם בדובר צה"ל וניסינו לעזור לו להגיע לשם ולהגשים את החלום. הוא הצליח, לשמחתו, להשתלב ביחידה והכיר הרבה צלמי עיתונות ששירתו בדובר צה"ל כמילואימניקים".

 

סגנון החיים של צלמי העיתונות קסם לו?

"מאוד. מילדות הוא אהב אקשן. הוא גם היה מתופף מוכשר. משהו בו תמיד חיפש את העוצמות ואת האקסטרים. ההוויה של צלמי העיתונות שדוהרים עם האופנוע והביפר למקומות הכי חמים, כשהם כביכול מוגנים מסכנה, כי הם רק הגורם המתעד, קסמה לו".

 

זיו לא ידעה שבאותה שנה שבה ליאור החל לשרת ביחידת דובר צה"ל הוא ביקש ממפקדיו להצטרף כצלם לפעולות מבצעיות. הבקשה התאפשרה כי באותם ימים עדיין לא הוקמה יחידה מיוחדת לתיעוד מבצעי – דבר שקרה רק אחרי מותו. מאוחר מדי.

 

"אני חשבתי שאני צריכה לדאוג כשליאור עולה על הכביש ונוהג", אומרת זיו, "הוא היה שם מוזיקה בפול ווליום ודוהר ואני תמיד ישבתי מכווצת לידו. לא ידעתי שהטרגדיה תבוא מכיוון אחר".

 

מה פתאום נהרג בפעולה מבצעית?

ב־20 באפריל 2003 ליאור הודיע לאמא שלו שהוא יורד למשימה בבאר שבע, אבל הסתיר ממנה שהוא בעצם מצטרף כצלם לפעולה מבצעית של יחידה קרבית בעזה. בשלוש בבוקר, כשנציגים רשמיים של צה"ל דפקו על דלת בית המשפחה, כדי לבשר שליאור נהרג מפגיעה ישירה, מימי סירבה להאמין. "המוח שלי לא קלט", היא משחזרת בלחש, "מבחינתי הרי ליאור בבאר שבע ובכלל משרת רוב בזמן ברחוב אבן גבירול בתל אביב, ליד הסינמטק. מה פתאום עזה? מה פתאום נהרג בפעולה מבצעית? אבל התברר שכדי לא להדאיג, ליאור גם הסתיר מאיתנו דברים".

 

מה הוא הסתיר למשל?

"למשל, רישיון לאופנוע שגילינו שהוא מימן והוציא בעזרת אחותו. הוא תמיד השיג את מה שהוא רצה. לצערי גם את היציאה הזו לעזה. אני לא חושבת שהוא קלט כמה מסוכן שם, עד שהוא הגיע לרפיח. מדובר בבחור שטוף אדרנלין, בן 19 וחצי. הוא אפילו לא הספיק לחגוג 20".

 

מימי וליאור. "הוא תמיד השיג מה שהוא רצה" (צילום: אלבום פרטי)
    מימי וליאור. "הוא תמיד השיג מה שהוא רצה"(צילום: אלבום פרטי)

     

    את כועסת?

    "כעסתי על עצמי הרבה: איך לא ידעתי שהוא יוצא לפעולות מבצעיות? אבל ככל שעבר הזמן, הבנתי שגם אם הייתי יודעת, לא בטוח שהייתי מצליחה לעצור את זה. אז הייתי מבקשת שהוא לא ייסע ומטילה וטו. לא בטוח שזה היה עוזר. ליאור נולד אחרי הריון בסיכון גבוה. עוד כשהוא היה בבטן הוא היה במצב סכנה. החל מהחודש השישי הייתי בשמירת הריון, ובחודש התשיעי הוא נכנס למצוקה עוברית ויילדו אותי בהליך חירום. האדג' היה נוכח בחיים שלו עוד מהבטן".

     

    "מרחתי את כל הכאב, התסכול והגעגוע שלי על הבדים" (צילום: תומריקו)
      "מרחתי את כל הכאב, התסכול והגעגוע שלי על הבדים"(צילום: תומריקו)

       

      ניכר שיש בך כיום משהו שמקבל את המציאות ומצליח לחיות איתה. אילו תהליכים עברת בשנים שחלפו?

      "נסעתי להודו עם קבוצת נשים, התחלתי ללמוד טרילותרפיה עם ניסים אמון והמשכתי להירשם לסדנאות ולחוגי ציור. המפנה היה ב'סדנת אמני הקיבוץ' - נרשמתי ואז חשבתי לוותר, כי הייתי בתקופה ירודה מאוד ולא חשבתי שאוכל להוציא משהו מעצמי. המנחה, בחור צעיר, רץ אחריי כשהוא ראה שאני בוכה ועוזבת. דיברנו, וכשהוא הבין מה אני סוחבת, הוא שאל עם מה ציירתי עד היום. עניתי שעם טושים ועפרונות צבעוניים. הוא הביא לי דפי ענק, שפכטלים, סכינים ומברשות גדולות ואמר לי: 'תוציאי'.

       

      "מול הנייר הגדול יצאו ממני דברים לא ברורים. ציורי ענק מופשטים בשחור-לבן והרבה אדום. טיפטפתי צבע עם האצבעות. מרחתי את כל הכאב, התסכול והגעגוע שלי על הבדים"

      "מול הנייר הגדול יצאו ממני דברים לא ברורים. ציורי ענק מופשטים בשחור-לבן והרבה אדום. טיפטפתי צבע עם האצבעות. מרחתי את כל הכאב, התסכול והגעגוע שלי על הבדים. ציירתי בענק. הוצאתי בענק. הפסיכולוגית של משרד הביטחון שהצמידו לי ביקשה לראות את הציורים ואמרה שאני עוברת בציור תהליך יותר עמוק מאשר אצלה. כשפרשֹתי את הציורים בבית, הבת שלי גילי הסתכלה ואמרה: 'אמא, יש פה המון דם. הכל מדמם'".

       

      מה המקרה עשה לכם כמשפחה?

      "הפכנו לחרדתיים יותר. כולנו השתנינו. הבנו שהחיים יכולים להתהפך בשנייה. גילי (39) הקימה עם בעלה אורי את 'בית ליאור', מקום שמכשיר מטפלים לילדים עם בעיות בתקשורת, בעיקר אוטיסטים. יש לה תואר שני בלקויות למידה וכיום היא עושה תואר שלישי - דוקטורט. יש לה שלושה ילדים. דניאל, היום בן 28, הוא פרודקט מנג'ר בחברת הייטק. בעלי הפך ליועץ פרישה".

       

      יש לך הרבה דברים להיאחז בהם בחייך.

      "נכון. יש לי בעל, שני ילדים, שלושה נכדים. יש את העבודה שלי שמרימה אותי ומתחדשת כל הזמן, אני נמצאת בתחום שכל הזמן מתפתח ומשתנה. ויש לי את עצמי ואני רוצה לחיות טוב. אבל עדיין, הייתה תקופה שבה לא רציתי לחיות".

       

      הכאב היה קשה מדי.

      "החלטתי להפסיק להגיע לבית הקברות בימי שישי ולהשקיע יותר בחיים במקום במתים. הילדים שלי ובעלי איבדו אח ובן – אני לא אתן להם לאבד גם רעיה ואמא"

      "כן. בהתחלה זה היה כאב תמידי ברחם ובלב. זה היה כאילו מישהו מוציא לי את הלב לפעמים, בלי הרדמה. אני זוכרת שראיתי בבית קברות אם שכולה שאני מכירה, והיא הייתה שנתיים אחרי האובדן. שאלתי אותה איך חיים עם זה? והיא ענתה שזאת מלחמה יומיומית. אין מרשם מנצח. במשך חמש שנים הייתי הולכת בכל יום שישי לבית הקברות, יושבת ליד הקבר של ליאור, מנקה, חושבת, מרגישה. אבל זכרתי גם את מה שסיפר לי אח שכול שביקר אותי בשבעה. כשאמא שלו הייתה על ערש דווי היא אמרה משפט שהוא לא שוכח: 'אני מצטערת שכל החיים הצטערתי'. אני החלטתי שלי זה לא יקרה. החלטתי להפסיק להגיע לבית הקברות בימי שישי ולהשקיע יותר בחיים במקום במתים. הילדים שלי ובעלי איבדו אח ובן – אני לא אתן להם לאבד גם רעיה ואמא".

       

      "הילדים שלי ובעלי איבדו אח ובן – אני לא אתן להם לאבד גם רעיה ואמא" (צילום: תומריקו)
        "הילדים שלי ובעלי איבדו אח ובן – אני לא אתן להם לאבד גם רעיה ואמא"(צילום: תומריקו)

         

        היומן שלה

        בשנים האחרונות זיו הציגה את התערוכה "נשברת לרסיסים" בגלריית המגדלור ביפו, ואחריה, באביב 2016, את התערוכה NAYA בשנקר שאצרה לאה פרץ־רקנטי, ראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר.

         

        התערוכה הנוכחית של מימי, שמוצגת עד ל־9.3 וגם אותה אצרה לאה פרץ־רקנטי, מבוססת בין השאר על יומן משרדי גדול שמימי קנתה לפני שנה והחלה לתעד בו את החיים שלה. "אני מציירת וכותבת בכל יום", היא אומרת, "ובתערוכה, כששמים זה לצד זה את העמודים שתלשתי והצגתי מהיומן, רואים תהליכים".

          

        עמודים מהיומן (צילום: רני יחזקאל)
          עמודים מהיומן(צילום: רני יחזקאל)

          "רואים שהחיים חזקים מהכל ותמיד קורה משהו שמעורר בי פעולה, תגובה וחיים" (צילום: רני יחזקאל)
            "רואים שהחיים חזקים מהכל ותמיד קורה משהו שמעורר בי פעולה, תגובה וחיים"(צילום: רני יחזקאל)

             

             

            אילו תהליכים?

            "רואים שהחיים חזקים מהכל ותמיד קורה משהו שמעורר בי פעולה, תגובה וחיים: נולד לי נכד, יש לי הזדמנות לנסיעה, אני מקבלת תרופה חדשה. זה מעסיק אותי. אני רואה הצגה ומשלבת ביומן את הכרטיסים אליה, כי היא שווה מחשבה; או שאני מזדהה עם משפט בודהיסטי ומכניסה אותו ליומן עם אימג' מתאים. רואים שהחיים הם עשירים ומלאים בגוונים. רואים את המעבר שלי משחור־לבן, לאט לאט, לצבעים. איך מרישומים מאיימים ואפלים אני עוברת יותר לקונקרטי ולחיים. ריכזתי את רוב צילומי העמודים מהיומן תחת ההאשטאג myartjournal# באינסטגרם".

             

            הראיון המלא עם מימי זיו גיליון פברואר של Gostyle

             

            Must Have -  מגזין Gostyle עכשיו בדוכנים (צילום: שי פרנקו)
            Must Have - מגזין Gostyle עכשיו בדוכנים (צילום: שי פרנקו)
             
            הצג:
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד