בחורף שעבר יצא צלם האופנה אסף עיני לטיול Workaway בן שלושה חודשים ביוון, איטליה וספרד. בטיולים מסוג זה, המטייל עובד בכל מקום שאליו הוא מגיע, כמו עבודה בחווה, ב-bed and breakfast ובתפירת טקסטיל, שבהם התנסה עיני בן ה-32. מישראל הוא יצא עם מצלמה דיגיטלית ומצלמה אנלוגית מגובה בשני סרטי פילם, ואליה חזר עם 30 סרטים, חלקם צולמו בעיר קטניה שבצדה המזרחי של סיציליה.
השווקים הצבעונים והנערים שזופי העור הלבושים מותגי ספורט מזויפים, העסיקו אותו בקיץ האחרון לחודש שלם. הוא שהה בקטניה ובנאפולי שבדרום איטליה, ומדי בוקר יצא לחרוש את העיר בחיפוש אחר מצולמים – רוטינה יומיומית שתוצאותיה הם ספר האמן 10pm Sunset, שיצא בהוצאה עצמית של עיני ויושק ב-28 בפברואר ב"אתר" שביפו העתיקה.
כריכת הספר מזקקת את עשייתו האמנותית של עיני בשנים האחרונות: גבריות מתעצבת של מתבגרים מחוץ למיינסטרים. על הכריכה מופיעים שלושה צעירים, כשעל ידו של הבחור הימני ובהיר השיער מקועקע הכיתוב Trust no One. נער מזוקן כהה עור במרכז הצילום עוטה שרשרת צלב בהירה וקעקוע בדוגמת פרחים על ידו הימנית, כשחברו משמאל מניח עליו את ידו ברפיון, מביט אל סמארטפון צבעוני. בתצלום המקורי בתוך הספר מצטרף אל השלושה צעיר נוסף, שתנוך אוזנו מעוטר עגיל נוצץ. יחד הם מפגינים רוח נעורים משובבת, שמעוררת בצופה המבוגר ערגה.
בתצלום אחר מתוך הספר, שוכב נינוח גופו המפוסל של רוברטו בן ה-21 על כיסוי מיטה בהיר מעוטר פרחים בצבע תכלת, לבוש בגדי מתעמל הדוקים שמתוכם בולט איבר מינו. "מצאתי אותו באינסטגרם, ולמזלי הוא דיבר אנגלית", מספר עיני בראיון בלעדי ל-Xnet, "האופן שבו הוא נכנס לסיטואציה של הצילום והתנהל בשלווה ורוגע היה מרשים. אלו דברים שלפעמים אני מחפש בעצמי וקשה לי לדוג אותם".
כבר 11 שנים שעיני פועל בזירת האופנה הישראלית, ומתחילת דרכו התקבל בה בזרועות פתוחות. עבודותיו התפרסמו במגזינים ובאתרי אופנה מקומיים ובינלאומיים, כמו Xnet, Fucking Young, סגנון, As Promised ואחרים, לצד עבודה מתמשכת עם מעצבי אופנה כמו רוני בר, מוסלין בראדרס ודורין פרנקפורט.
"התחלתי לעבוד עם אסף על קולקציית מלכות הלילה ב-2011. הוא היה מאוד צעיר, וכבר אז היה משהו בצילום שלו שתפס אותי", נזכרת פרנקפורט, שעובדת מאז בצמוד עם עיני. "הצילום שלו אלגנטי, אבל היתה בו תחושה שנשאר משהו מעט פרום, ושזה לא מעובד בדומה למגמה שהיתה בצילום באותן שנים. אנשים ממש נראו אז כמו הולוגרמות. אני מרגישה שהצילום שלו, גם היום, הוא לא טרנדי, אלא צילום אמנותי עם שפה אישית וייחודית".
"התחלנו לעבוד עם אסף אחרי פלרטוט ארוך של כמה שנים והערכה הדדית ממרחק, שבסופה החלטנו שיהיה מרתק לחבור", מוסיפים יען לוי ותמר לוית מהמותג מוסלין בראדרס. "העבודה עם אסף היא התמסרות טוטאלית ליצירת שכבות על גבי שכבות של דיאלוגים ברמת התכנים, ושל כל שאר האספקטים של הצילומים: קסטינג, סט, ובימוי השותפים השונים בתהליך; כאשר ביום הצילומים עצמו כל אלו נרקמו על ידי אסף לניקיון, שקט ודיוק שמייצר תוצאה שחוצה ברגישות עצומה מכלול שלם של הגדרות בינאריות כמו 'רגיל', 'איקוני', 'חזק' ו'שביר'".
"הליבידו חשוב בעבודה, גם אם הוא לא מיני"
ספר האמן הראשון של עיני מחדד את עבודתו על קו התפר בין אופנה לאמנות, מפגש שהוא בוחן באופן מוגבר מאז סיים את לימודיו במחלקה לאמנות בבצלאל בשנת 2016. "בעוד אופנה מתרחשת במהירות ומבחינה כמותית הייצור שלה גדל, באמנות תהליך המחשבה והעשייה ארוך יותר", הוא אומר, "ברגע שאני מגדיר דברים מראש, אני נכנס לקופסה וקשה לי למתוח בה גבולות. לדוגמה, כשהגעתי לסיציליה הסתובבתי מדי יום עם מצלמה. בניתי לעצמי לו"ז יומי, מהשווקים לחוף הים וחוזר חלילה. חיפשתי טרף, בחנתי, הסתכלתי, בהיתי באנשים, ואז ביקשתי לצלם אותם. האנשים שם הבינו שאני מצלם לא כתייר ממוצע. לחלק כבר לא היה כוח אליי, אחרים זרמו איתי".
הגברים והנערים שמצלם עיני מפגישים את הצופה עם גבריות אחרת, שברירית. רובם אינם לבנים, חלקם מהשוליים החברתיים והפוליטיים: מנערים פליטים מסודן המתגוררים בדרום תל אביב, דרך אותם צעירים מנאפולי שגופם מכוסה קעקועים. גוף העבודה הזה הגיע לשיאו באחד הפרויקטים המסקרנים שיצר אשתקד ל"מוסף הארץ" יחד עם הכותבת וסטייליסטית מעיין גולדמן, שבו יצאו לצלם מתבגרים ברחבי ישראל. לדבריו, החוט המקשר בין הדמויות הוא המבט שלו כצלם.
"על פניו, נראה שיש לי טיפוס מסוים, אבל אני אוהב לגעת בכל מיני סוגים של מצולמים, בין אם זה נער סודני מהתקווה, בחור יהודי מירושלים או נער מאיטליה שעושה התעמלות קרקע", הוא מסביר. "אין ביניהם קשר, למעט המבט שלי שמוכל עליהם באותה הצורה. אני מאוד מאדיר את היופי שלהם ואוהב כשהם מתמסרים לצילום או אליי. אני יכול להניח שזה לא פשוט להצטלם באינטימיות עבור מישהו וללבוש בגדים מסוימים. אני מודה להם שהם מאפשרים לי להציץ באיזשהו מקום לחיים שלהם".
מה מושך אותך בניסיון לפענח את הדימוי הגברי, לרוב דרך מתבגרים?
"הרבה מההשראות שלי הם אמנים שמתעסקים במקומות האלה, לצד דחף טבעי שלי להיות במקום שיש מתח ביני לבין המצולם. המקום הלא ממומש ויחסי התשוקה ביני לבין המצולם מייצרים את הצילום, שמאוד עובד על המתח וההיררכיה הזו. הליבידו חשוב בעבודה, גם אם הוא לא מיני. נקודת המוצא שלי היא שכל בן אדם שאני מצלם, מגלם משהו שאני רוצה להיות או שמעניין אותי להיות או שאני תוהה איך להיות הדבר הזה. אני חושב שאני פועל ממקום פנימי שמדבר יותר על עצמי, פשוט לא באופן אישי".
ועדיין, יש הצהרה סוציו-פוליטית מסוימת בבחירות שלך.
"אני גוף פוליטי והבן אדם שאני בוחר לצלם הוא תמיד גוף פוליטי, כמו נערים פליטים. עצם הבחירה שלי מייצרת את השיח. כלומר, אני לא מייצר אותו באופן אקטיבי. גם כשאני מצלם פרויקט אמנותי ללא סטיילינג, חשוב לי להכניס את הלבוש כי הוא אומר משהו על המצולם או על הבחירות שלי, שמהדהדות למקום חברתי-מעמדי-אישי".
"הרגשתי שהכול סוגר עליי"
הוא נולד בשדה בוקר, גדל במיתר ולהבים, וכיום מתגורר בשכונת שפירא בתל אביב. הדרום הוא נוף מולדתו. בגיל 21 כבר החל לצלם הפקות אופנה ועבד לצד אחיו, עמית עיני, צלם וידאו קליפים. חזותו השברירית וגופו הצנום קרסו בעומס העבודה של ההצלחה בגיל 24.
"היה לי סטודיו גדול בפינת הרחובות הרצל-סלמה, שגם התגוררתי בו. בזמנו לא הבנתי שאני צריך בית, מקום שעושה לי טוב וממנו אצא לצילום", הוא נזכר, "העבודה גדלה וגדלה, לא דאגתי לעצמי ברמת התזונה, הרגלי החיים, והתעייפתי. נפשי הרגישה לא יכלה להכיל את זה יותר", הוא מחייך בחצי מבוכה.
"הייתי מטהר את הסטודיו במרווה לאחר כל יום צילום, והרגשתי שהכול סוגר עליי, שאין לי יותר מה לתת. אני זוכר שהיה יום צילום לקמפיין עם דוגמנית מאוד מפורסמת שעשתה לי חיים קשים והייתי על סף עילפון, אז נכנסתי לחדר שלי כדי לנשום, אבל אז פרצה לחדר צלמת שהגיעה לתעד את מאחורי הקלעים לאיזה אתר אופנה, והבנתי שאני צריך הפסקה. נרשמתי ללימודי אמנות בבצלאל ועפתי מתל אביב".
איפה היית ללא ההפסקה הזו?
"אם לא הייתי עושה הפסקה והולך לבצלאל, הייתי מתרסק. מבחינה מקצועית חידדתי לעצמי שאני לא שואף לקמפיינים הגדולים ונוח לי להתנהל בקמפיינים הקטנים, היותר אדג'יים. אני עובד רק עם אנשים שאני אוהב ושיש לי איתם חיבור רגשי. גם בצילום מסחרי, אני עובד עם אנשים שיש לי איתם חיבור, ועם הזמן נוצרת משפחתיות. דורין פרנקפורט היא כבר משפחה שלי, כך שגם חילוקי הדעות שלנו הם בין אנשים שאין איתם דיסטנס".
כעת מציינים שנה ל-MeToo עם סיפורים על צלמים שהטרידו מינית דוגמנים, כמו ברוס וובר ומריו טסטינו. איפה הקווים האדומים שלך כצלם אופנה?
"אני דואג תמיד לאישור הורים ושהדברים עם המצולם יהיו ברורים. חשוב להבין שאין ספונטניות ופתאום יהיה עירום על הסט. המצולם יודע בבירור מה מצלמים, בטח עם אנשים צעירים שצריך לדובב אותם".
בתחושה שלי, לבני הדור הצעיר קל יותר עם עירום.
"זה מפגן של כוח עבורם. אני יכול לראות גוף חצי עירום וזה ייראה ארוטי בעיניי, ועבור בחור צעיר שבוחר להישאר בשורטס זה כרטיס הכניסה שלו להיות משהו בעולם. הוא משוויץ בזה וזה הופך ללא מיני. צילמתי אנשים שמתעסקים בבניית הגוף שלהם, באדי בילדרים צעירים, וזה נטול מיניות מבחינתם".
יש הבדל בין לצלם אותם לבין לצלם דוגמנית מקצועית?
"זאת חוויה אחרת. עם דוגמניות אני מנסה לגשת באופן חברי יותר. רוב הדברים שאני מגדיר כהצלחה בצילום, מגיעים מייצור של אינטימיות חברית. אני מרגיש שעם דוגמנים אני לא יכול לומר 'היה לי כיף איתך'. היה לנו משהו אחר, חלקנו איזה סוד".
התחושות האלה הדדיות?
"תלוי במצולם ובסוג הצילום. לרוב אנחנו לא שומרים על קשר קרוב מדי, אבל מיודדים באיזו שהיא צורה. אני מנסה להיות כמו אח גדול, כי הרבה רוצים לקחת חלק בתעשייה הזו אבל הם לא יודעים שיש הרבה טינופת מתחת. זה ביזנס".
ומה גילינו בארון של הדוגמנית אניה מרטירוסוב?
