מביצת הדינוזאור שמונחת בקצה היישוב נווה שלום, סמוך ללטרון, לא יבקע גוזל ענק. הביצה החלולה מזמינה את מי שרק ירצה, להיכנס פנימה ולשבת בה בדומייה. להירגע מהלחץ היומיומי, לשתוק ולצלול אל המחשבות. המבנה הייחודי מצוי באחד המקומות המיוחדים שהוקמו בישראל – יישוב משותף ליהודים ולערבים באופן מלא, וכך הוא גם תוכנן.
הדרך אל הדממה
הדרך היא חלק בלתי נפרד מחוויית הביקור. חורש צפוף מקיף מכל עבר, כאשר פוסעים בשביל צר ומפותל שיורד למטה. רק לקראת סוף השביל נפתח המבט אל הנוף, ובין העצים נחשף המבנה המעוגל. למרגלותיו מדשאה, שמזמינה לעצור ולהתבונן בנוף העמק המרהיב, במיוחד בעונה זו של השנה, כשהכל ירוק ופורח.
המבנה הכיפתי, או הבועתי, היה לבן כאשר נחנך. ברבות השנים הוא הזדקן, ובחלקו העליון כבר האפיר, אפילו השחיר. פתח הכניסה מסתתר בעורף, וכדי להגיע אליו יש להקיף את המבנה. על דלת הזכוכית מודבק דף נייר המסביר בעברית ובערבית כי כאן זה "בית הדומייה–סקינה נועד להתבוננות שקטה ופתוח לכל אדם על בסיס של אמון".
"דומייה" הוא חלק ממתחם במזרח היישוב, מטרים ספורים מתוואי שביל ישראל, הכולל סדרה של מבנים ושטחים פתוחים. הוא הראשון שהוקם במתחם, ונמצא במרכזו. במעלה הגבעה נבנה מאוחר יותר מבנה להתכנסויות, ובהמשך יש חורשת זיתים. שם ניסה לאחרונה הפסל דני קרוון ליצור פסל סביבתי, שלא הושלם.
כשנכנסים פנימה, מגלים אולם ריק. הוא מרוצף באבן פראית, מכוסה בחלקו במחצלות, ובקצוות שרפרפי עץ וכסאות פלסטיק בודדים. צורתו הכיפתית יוצרת הד חזק המלווה כל צעד, וההד מתחזק כשמעזים להשמיע קול (שהרי יש לשמור על דומייה).
העיניים, שמחפשות את הנוף, נמשכות אל חלון רחב המשקיף אל עמק לטרון, כך שאין כאן ניתוק מהסביבה, כפי שאפשר היה לצפות ממבנה שמזמין את המבקרים לצלול אל מעמקי נשמתם. במשך היום אין כל צורך בתאורה מלאכותית, הודות לחמישה פתחים עגולים בתקרה, הפונים דרומה ומחדירים קרני שמש רכות פנימה.
חזונו של ברונו הוסאר
נווה שלום היא הגשמת חזונו של ברונו הוסאר, יהודי שהתנצר בצעירותו, היגר לישראל בשנות ה-60 והיה בין מייסדי היישוב יחד עם בת זוגו, אן לה-מניין. הוסאר יזם והוביל את הקמת מבנה דומייה.
את המבנה תכנן בתחילת שנות ה-80 האדריכל חיים חפץ, שהתמחה במבני בטון המזכירים ביצי ענק או בועות שהתאבנו. חפץ בנה מבנים מעוגלים כאלה בכמה יישובים בישראל, והם משמשים כגני ילדים, כבתי כנסת, כבתי אירוח ומגורים. גם בבסיסי צה"ל הקים חפץ כאלה, אך רק מעטים מהם שרדו. מבנה שנועד לשתיקה בלבד - יש רק אחד.
"העיקרון הוא בלון מתנפח", מסביר אילן פריש, שריכז במשך ארבעה עשורים את תחום הבנייה בנווה שלום וליווה את ההקמה של בית הדומייה. "על הבלון פורשים רשת ברזל בעובי של שישה מילימטרים עם ספייסרים, כדי שהרשת לא תיצמד. מתיזים בטון בלחץ, ונותנים לו להתייבש כמה ימים. לאחר מכן יצקנו רצפת בטון ואותה כיסינו באבן, שקנינו בשטחים". פריש מספר שהשיטה של חפץ קסמה לאנשי היישוב, בעיקר בגלל העלויות הנמוכות ומהירות הביצוע.
שיטת הבלון והבטון נשמעת פשוטה, אבל היא פטנט של חפץ. הוא רשם אותה כפטנט ב-1967, הקים את חברת "דומקריט" (שילוב של המלים האנגליות לכיפה ובטון) והתחיל להשתמש בשיטה במשך 30 שנה. את המבנה הראשון בנה ב-1968 בעזרתם של עשרה פועלים בחיפה. ביום הראשון הם ניפחו את הבלון, התיזו את הבטון ולמחרת הוא התייבש, הכיפה הועמסה על משאית והועברה לשדה התעופה שדה דב בתל אביב, ושימשה מאז כמרכזיית טלפון של הבסיס. חיל האוויר היה הלקוח הראשון, וחפץ סיפק לו לא פחות מ-40 מבנים.
לקוח משמעותי נוסף הגיע זמן קצר לאחר מכן: כפר הנופש במושב דור, על שפת הים. חפץ הקים שם קבוצה גדולה של מבנים, המשמשים עד היום לייעודם המקורי. הבעיה בפטנט היא בעיקר בחלקו הפנימי, שמשמיע הד חזק ומוזר. במקרה של נווה שלום, המפגע האקוסטי לא העסיק כנראה אף אחד, ואפשר להבין מדוע: מבקשים להיות כאן בשקט.
בעידן ריבוי המסכים, עודף המידע, הצפיפות והרעש, הביקור בעמק לטרון הוא חוויה מרגיעה של חיבור אל מרחבים פתוחים וירוקים. בית הדומייה הוא תחנה סמלית ונעימה במסע הקטן הזה, של ניתוק רגעי משאון העיר. הביקור מעורר את השאלה אם לא כדאי לאמץ מתושבי נווה שלום את הרעיון: להקים מבנה דממה בשכונות עירוניות, או בגינות עירוניות, ולהעניק לתושבים את הזכות לשקט. להתנתק מההפרעות הטורדניות, לשבת ברוגע חמש דקות או שעה, לבד או בצוותא, ואז לצאת ולחזור לשגרה.
