20 שנה אחרי מותו, החוקר "חולה הנפש" הוכר כמושיע האמהות

גילוי חשיבות שטיפת הידיים, הקשר בין וירוסים לסרטן ולמה צריך לפסטר את החלב: איך המין האנושי כמעט שהפסיד כמה מתגליות המדע החשובות ביותר בהיסטוריה?

כרוניקה של תגלית, זלזול והכרה מאוחרת (צילום: GettyimagesIL, ויקיפדיה)
כרוניקה של תגלית, זלזול והכרה מאוחרת (צילום: GettyimagesIL, ויקיפדיה)

אינספור תגליות מדעיות הרות גורל נתקלו לאורך ההיסטוריה במכשולים, התעלמות ובוז אבל במרוצת השנים זכו להכרה ושינוי את פני הרפואה. הנה כמה מהתגליות החשובות שהמין האנושי כמעט הפסיד:

 

התגליות שפוספסו:

 

 

תורת האנטומיה, 1543, אַנְדְרֶיאַס וֶסַאלְיוּס

וסאליוס נולד בבריסל ולמד רפואה באוניברסיטת פריז אצל אחד המורים הידועים בדורו, יעקובוס סילביוס. הוא פיתח עניין רב באנטומיה, אך התקומם נגד שיטת הלימוד שהייתה מקובלת באותה תקופה - המרצה מקריא מכתבי גלאנוס (רופא יווני בן המאה השנייה שהתיאוריה שלו הייתה מבוססת על נתיחות בבעלי חיים ושלטה ברפואה במשך 1,300 שנה) בזמן שעוזרים חסרי השכלה רפואית, ולא הסטודנטים עצמם, מבצעים נתיחות בגופות.

 

ווסאליוס החל לחפור בחשאי בבית הקברות של פריז ולהוציא גופות כדי ללמוד בעצמו על גוף האדם. בהמשך עבר לאיטליה, וב־1537 קיבל דוקטורט ברפואה באוניברסיטת פדובה. מיד לאחר מכן התמנה לכירורג ולאחראי על לימודי האנטומיה, והנהיג שיטות חדשות ומהפכניות ללימוד כשהוא עצמו מבצע את הנתיחות ומפציר בסטודנטים להצטרף אליו.

 

פרסום הספר הוביל למתקפות קשות על ידי רבים בקהילה הרפואית (צילום: Shutterstock)
    פרסום הספר הוביל למתקפות קשות על ידי רבים בקהילה הרפואית(צילום: Shutterstock)

     

    ב־1538 הוא פרסם אטלס אנטומי קטן שכלל שישה לוחות, וכשצבר די חומרים פרסם ב־1543 את "אודות מבנה הגוף האנושי" - ספר בן שבעה כרכים עם מאות איורים אנטומיים. הספר כלל ממצאים ממחקריו, שהצביעו על טעויות של גלאנוס ועודדו התבוננות אנטומית אובייקטיבית ומקצועית. בין היתר הוא הפריך את ההנחה שלגברים יש צלע אחת פחות מאשר לנשים, גילה את מסתמי הלב, זיהה מרכיבים חשובים במערכת העצבים, תרם להבנת מערכת הדם ותיאר את מערכת השלד והשרירים.

     

    אלא שפרסום הספר הוביל למתקפות קשות על ידי רבים בקהילה הרפואית שהיו חסידי תורת גלאנוס. זמן קצר לאחר הפרסום הוא מונה לרופאו של הקיסר צ'ארלס החמישי, אך שם היה עליו להתמודד עם רופאים שלעגו לו על היותו "מנתח־גלב" במקום לעבוד כאקדמאי על הבסיס המכובד של התיאוריה. הוא גם זכה למתקפות על ניתוח הגופות, ומבקריו אף קראו לקיסר להענישו.

     

    ב־1551 מינה צ'ארלס החמישי ועדת חקירה כדי לחקור את ההשלכות הדתיות של שיטותיו. למרות שהוועדה ניקתה אותו מאשמה, המתקפות נמשכו. וסאליוס נפטר בגיל 50 בדרכו חזרה לאיטליה ממסע לארץ הקודש, ומקום קברו לא נודע עד היום.

     

    מתי זכתה התגלית להכרה: רק ב־1555 הכירה הקהילה הרפואית בספר, והוא הפך למקובל בבתי הספר לרפואה.

     

       

      מחזור הדם הריאתי, 1545, מיכאל סרווטוס

      סרווטוס היה רופא ותיאולוג שנולד בספרד. בגיל 16 הוא החל ללמוד משפטים באוניברסיטת טוּלוּז בצרפת, ושם, למרות האיסור המוחלט על קריאת המקרא, הוא קרא בו בסתר והחל לחקור אותו. הוא הגיע למסקנה שהדת הנוצרית הסתאבה וכי רעיון השילוש הקדוש כוזב ופרסם אותה בספרו "טעויות השילוש הקדוש" – ספר שהפך אותו ליעד מרכזי של האינקוויזיציה. הוא הוכרז ככופר ונגזר עליו גזר דין מוות, אך הצליח להימלט לצרפת ושם למד רפואה.

       

      במקביל הוא חקר את תנועת הדם בגוף וגילה שבניגוד לתיאוריה שהייתה מקובלת בקרב הרופאים מאז ימי יוון העתיקה – שלפיה הדם מיוצר בכבד, זורם בוורידים כלפי הגפיים ושם מתפוגג בין איברי הגוף – ישנה זרימה של דם מהלב אל הריאות ובחזרה. תגלית זו הניחה את הבסיס להבנת מחזור הדם הריאתי (מחזור הדם הקטן), והוא פרסם אותה בחיבורו "שיקום הנצרות".

       

      נכלא והועלה על המוקד (צילום: Shutterstock)
        נכלא והועלה על המוקד(צילום: Shutterstock)

         

        הרעיונות האלה קוממו על סרווטוס לא רק את הכנסייה הקתולית, אלא גם את ראשי הכמורה הפרוטסטנטית. הוא נכלא, ובאוקטובר 1553 הועלה על המוקד. גם מרבית העותקים של "שיקום הנצרות" נשרפו בפומבי. שלושת העותקים היחידים שניצלו נותרו חבויים במשך שנים.

         

        מתי זכתה התגלית להכרה: 75 שנה מאוחר יותר, ב־1616, תיאר וויליאם הארווי את מערכת מחזור הדם השלמה, ורק אז הפך תפקיד מחזור הדם הקטן למקובל בקהילה הרפואית.

         

          קיומם של חיידקים, 1674, אנטוני ואן לוונהוק

          ואן לוונהוק היה סוחר בדים הולנדי נטול השכלה מדעית שהיה גם מדען חובב. הוא בנה מיקרוסקופים, הצליח להגיע להגדלה של פי 250 - והחל לבחון נוזלים, צמחים וחרקים. ב־1674 הוא התבונן בטיפה של מי אגם וגילה בתוכה עולם של יצורים חיים זעירים שהיו למעשה יצורים חד־תאיים. הוא כינה אותם "אנימלקולס" – "חיות קטנות".

           

          בהמשך הוא ערך מאות תצפיות ובדיקות, וגילה שיצורים זעירים מצויים בכל מקום – כולל הרוק והפלאק שבין שיניהם של אנשים. הוא גם ערך חישובי גודל, שהצביעו על כך שאפשר להכניס מיליון יצורים כאלה בגרגר חול אחד. הוא תיאר בין היתר תאי דם אדומים, נימי דם, חיידקים ותאי זרע, וגם חקר את מחזור החיים של חרקים והראה שהם נוצרים מביצים ולא מרבייה ספונטנית.

           

          הממצאים התקבלו בספקנות ובזלזול (צילום: Shutterstock)
            הממצאים התקבלו בספקנות ובזלזול(צילום: Shutterstock)

             

            ואן לוונהוק אמנם לא פרסם אף ספר או מאמר מדעי רשמי, אך על כל ממצאיו דיווח לחברה המלכותית למדעים בלונדון. אלא שחברי האגודה התייחסו לממצאים אלה בספקנות ובזלזול, שכן לא רק שהוא נעדר כל השכלה מדעית, אלא שהממצאים האלה סתרו את תיאוריית הבריאה הספונטנית, שבאותה תקופה הייתה מקובלת, ולפיה בסוגים מסוימים של בעלי חיים, החיים יכולים להיווצר מחומר ללא חיים ללא תהליך רבייה טבעי. ואן לוונהוק לא ויתר והמשיך לכתוב להם, עד שבסופו של דבר שלחה אליו החברה כמה מנציגיה כדי שיתרשמו ממחקריו, ואף גייסה את רוברט הוק, אחד מגדולי המדענים הניסויים במאה ה־17, כדי לנסות לשחזר את ממצאיו.

             

            מתי זכתה התגלית להכרה: לאחר שהוק הצליח לשחזר את ממצאיו של ואן לוונהוק הסכימה החברה המלכותית ב־1680 לקבלו כחבר מן המניין. עם זאת, במשך כ־200 שנה לאחר גילויו אנשי המדע לא ייחסו לחיידקים חשיבות ולא הקדישו להם תשומת לב. ב-1850 החלו מדענים להכיר בתפקידיהם של חיידקים ומיקרואורגניזמים ובכך שחלקם גורמים למחלות.

             

              חשיבותה של רחיצת הידיים, 1847, ד"ר איגנץ פיליפ זמלווייס

              זמלווייס, רופא הונגרי צעיר, מונה ב־1846 לתפקיד עוזר מנהל באחת משתי מחלקות היולדות בבית החולים הכללי של וינה. באותה תקופה כחמש מכל 1,000 נשים מתו לאחר לידות שבוצעו בבית. באופן תמוה, שיעורי התמותה לאחר לידות בבתי החולים הטובים באירופה ובאמריקה היו גבוהים יותר והגיעו לכ־10%־30% מהיולדות.

               

              הסיבה למחלה המסתורית, שכונתה "קדחת היולדות", לא הייתה ברורה. אחת התיאוריות הפופולריות הציעה שהגורם הוא אילוח רעיל באוויר, והדעה המקובלת בקרב הקהילה הרפואית הייתה שהמחלה בלתי נמנעת. אבל זמלווייס החליט לחקור את הסיבה, ומה שלא נתן לו מנוח היה נתון מוזר: בעוד שבמחלקתו עמד שיעור התמותה על יותר מ־13%, הרי שבמחלקה השנייה היה השיעור 2% בלבד. ההבדל היחיד בין שתי המחלקות היה העובדה שבמחלקה שלו יילדו את הנשים רופאים וסטודנטים לרפואה, ואילו במחלקה השנייה עשו זאת מיילדות. איך זה ייתכן? פתרון התעלומה הגיע רק לאחר שאחד מחבריו הרופאים נפטר ממחלה שתסמיניה היו דומים להפליא ל"קדחת היולדות" בעקבות חתך שהזדהם בידו.

               

              סבל מהתמוטטות עצבים ואושפז בבית חולים פסיכיאטרי  (צילום: Shutterstock)
                סבל מהתמוטטות עצבים ואושפז בבית חולים פסיכיאטרי (צילום: Shutterstock)

                 

                זמלווייס הבין שלמעשה הרופאים עצמם הם הגורמים לזיהום ביולדות, שכן לאחר שהם מבצעים ניתוחים פתולוגיים, הם עוברים לבדוק את היולדות בלי לרחוץ את ידיהם. הוא החל לדרוש מהרופאים ומהאחיות לשטוף את ידיהם בתמיסת סידן תת־כלורי לפני הכניסה לחדר הלידה, ולאחר מכן גם בין מטופלת למטופלת, והצליח להוריד דרמטית את שיעורי התמותה. אף על פי כן, הממונים עליו לא קיבלו את הרעיון, וב־1850 הוא חזר לבודפשט מולדתו. הוא מונה לראש מחלקת היולדות בבית החולים בפשט, והצליח לצמצם את שיעור קדחת היולדות שם ל־0.85%. למרות ההצלחה הדרמטית הזאת המשיכה הקהילה הרפואית להתנגד לרעיונותיו ואף כינתה אותו "הטיפש מפשט".

                 

                ביולי 1865 נשברה לבסוף רוחו של זמלווייס. הוא סבל מהתמוטטות עצבים ואושפז בבית חולים פסיכיאטרי בווינה. למרבה הזעזוע, הקהילה הרפואית קיבלה את הבשורה הזאת בשמחה גלויה, ומתנגדיו טענו שזו ההוכחה לכך שהתיאוריה שלו אינה אלא הזיה טרופה של חולה נפש.

                 

                מתי זכתה התגלית להכרה: רק כשני עשורים לאחר מותו, כשמחקריהם של לואי פסטר, רוברט קוך וג'וזף ליסטר אישרו את תיאוריית החיידקים. כיום תיאוריית ההיגיינה נחשבת להתערבות היעילה ביותר בהפחתת מחלות זיהומיות ובמניעת ההתפשטות של חיידקים עמידים. זמלווייס עצמו זכה לכינוי "מציל האמהות".

                 

                  וירוסים עלולים לגרום לסרטן, 1911, פרנסיס פייטון רוס

                  פייטון רוס היה מדען חוקר אמריקאי בתחום הרפואה והפיזיולוגיה. את התואר שלו ברפואה הוא עשה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, אך החליט שהוא מעדיף להתמקד במחקר. הוא עבד בתחילה כפתולוג באוניברסיטת מישיגן, ובהמשך במוסד רוקפלר, וב־1909 קיבל מעבדה משלו לחקר הסרטן. במחקריו גילה והוכיח שגידולים סרטניים מסוג סרקומה בעופות (סרטן שמקורו ברקמות החיבור) יכולים להתפשט על ידי חשיפה של עופות בריאים לנגיף Rous Sarcoma Virus.

                   

                  התגלית זכתה להתעלמות נרחבת מצד רוב המומחים בתחום באותו הזמן (צילום: Shutterstock)
                    התגלית זכתה להתעלמות נרחבת מצד רוב המומחים בתחום באותו הזמן(צילום: Shutterstock)

                     

                    זו הייתה פריצת דרך בהבנה שלפיה נגיף מסוגל להעביר סרטן. אלא שתגליתו זכתה להתעלמות נרחבת מצד רוב המומחים בתחום באותו הזמן, וחלפו לא מעט שנים לפני שחוקרים אחרים עשו ניסיון לשכפל את ממצאיו. רוס עצמו המשיך לחקור את הנושא, אך לאחר שניסיונו לגלות ממצאים דומים בעכברים נכשל, החליט לנטוש את תחום הסרטן ולחקור תחומים אחרים בפתולוגיה ובפיזיולוגיה, ורק ב־1934 חזר לתחום הסרטן.

                     

                    מתי זכתה התגלית להכרה: למרות ההתעלמות של מרבית הקהילה המדעית מתגליתו, כמה חוקרים משפיעים התרשמו ממנה והגישו את מועמדותו לוועדת פרס נובל ב־1926, ופעמים נוספות בשנים הבאות. בסופו של דבר, 40 שנה מאוחר יותר, ב־1963, הוא קיבל פרס נובל לפיזיולוגיה ולרפואה.

                     

                      פסטור החלב כאמצעי למניעת מחלות, 1917, אליס קתרין אוונס

                      פסטור החלב קרוי על שם לואי פסטר, שאכן הניח את הדרך לגילוי התהליך בניסוייו, אבל מעטים יודעים שמי שגילה שהפסטור חיוני כדי למנוע תחלואה קשה בבני אדם ואת הגורם לה היה אישה – אליס קתרין אוונס, שהייתה מומחית לבקטריולוגיה והמדענית הראשונה שעבדה במשרה קבועה כבקטריולוגית במחלקה לחקלאות האמריקאית. ב־1910 היא החלה לחקור את הגורמים לזיהומים בקטריאליים במוצרי החלב. היא גילתה שהחיידק Bacillus Abortus הוא הגורם לברוצלוזיס – מחלה המכונה גם "קדחת מלטה" ועלולה לפגוע באתרי גוף רבים ולגרום לנזק חמור. היא גילתה גם שהמחלה מועברת לאדם באמצעות מגע עם צאן ובקר נגועים, ובעיקר על ידי צריכת מוצרי חלב לא מפוסטרים.

                       

                      ב־1927 הציגה אוונס את ממצאיה בכנס של החברה האמריקאית לבקטריולוגיה, וב־1918 הם פורסמו בכתב העת Journal of Infectious Diseases. אלא שהיא נתקלה בביקורת צוננת מצד עמיתיה. אחת הטענות העיקריות שהועלו נגדה הייתה שהיא אינה רופאה ואפילו לא בעלת תואר Phd. בנוסף טענו מבקריה שלא ייתכן שמדובר בחיידק זהה, שכן במקרה כזה הייתה קדחת מלטה מתפרצת גם בארצות הברית.

                       

                      נתקלה בביקורת צוננת מצד עמיתיה (צילום: Shutterstock)
                        נתקלה בביקורת צוננת מצד עמיתיה(צילום: Shutterstock)

                         

                        המציאות הייתה שאנשים אכן נדבקו במחלה גם בארצות הברית, אך זו אובחנה באופן שגוי כמחלות אחרות, כמו שחפת, שפעת או שיגרון. אזהרותיה החוזרות ונשנות שחייבים להתחיל לפסטר את החלב כדי להגן על הציבור מתחלואה נפלו על אוזניים ערלות.

                         

                        מתי זכתה התגלית להכרה: רק ב־1930 הפך פסטור החלב לפרקטיקה מקובלת בתעשיית החלב, וזאת בעקבות "תגליתו" של מדען אחר, קרל פ. מאייר, שחזר על מחקרה של אוונס. היא עצמה זכתה בשנים האלה להכרה. ב־1928 היא נבחרה לאישה הנשיאה הראשונה של החברה האמריקאית לבקטריולוגיה, ובשנים הבאות קיבלה תוארי ד"ר לשם כבוד במדע וברפואה ופרסמה עשרות מאמרים בתחום.

                         

                           

                          חיידק ההליקובקטר וכיבי קיבה, 1982, בארי מרשל

                          מרשל הוא רופא ופרופסור למיקרוביולוגיה קלינית באוניברסיטת מערב אוסטרליה. ב־1981, במהלך הכשרה ברפואה פנימית בבית החולים המלכותי בפרת', הוא פגש את רובין וורן, פיזיולוג שהתעניין במחלת הגסטריטיס, וביחד הם חקרו את הנוכחות של חיידק סלילי אצל חולי גסטריטיס.

                           

                          נקט צעד חריג כדי לגרום לעמיתיו להאמין לו: הוא שתה צלחת פטרי מלאה בחיידק (צילום: Shutterstock)
                            נקט צעד חריג כדי לגרום לעמיתיו להאמין לו: הוא שתה צלחת פטרי מלאה בחיידק(צילום: Shutterstock)

                             

                            בשנה שלאחר מכן הצליחו השניים לגדל את התרבית הראשונית של החיידק הליקובקטר פילורי והעלו את ההשערה שהוא הגורם למרבית מקרי כיב הקיבה ולסרטן הקיבה. הקהילה הרפואית והמדעית לגלגה לתיאוריה שלהם, שכן לא האמינו שחיידק יכול לחיות בסביבה החומצית של הקיבה. מרשל נקט צעד חריג כדי לגרום לעמיתיו להאמין לו: הוא שתה צלחת פטרי מלאה בחיידק – וכתוצאה מכך פיתח תסמינים של דלקת רפידת קיבה, שאותה ריפא באמצעות אנטיביוטיקה. ב־1984 הוא קיבל מלגה והמשיך לחקור את ההליקובקטר.

                             

                            מתי זכתה התגלית להכרה: ב־2005 העניקה האקדמיה השוודית למדעים לפרופ' מרשל ולפרופ' וורן את פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה על התגלית שלהם. פרופ' מרשל המשיך במחקרו על ההליקובקטר, ומונה למנהל המעבדה לביולוגיה מולקולרית באוניברסיטת מערב אוסטרליה.

                             

                              מבנה הריבוזום, 2000, עדה יונת

                              במהלך לימודי הדוקטורט שלה במכון ויצמן למדע החלה פרופ' יונת לחקור את המבנה של החלבון קולגן. בהמשך היא השתלמה בארצות הברית בחקר המבנה של חלבונים נוספים, וב־1970 שבה לארץ והתקבלה כחוקרת במחלקה לכימיה במכון ויצמן. היא התמקדה בחקר הריבוזום. מולקולת הריבוזום מורכבת מ־RNA ומאנזימים שונים ותפקידה לתרגם את הקוד הגנטי לחלבונים. תפקיד מרכזי זה הופך את הריבוזום לבעל חשיבות עצומה, שכן כל פגיעה בו משביתה את התא. הבנת הדרך שבה הוא מייצר חלבונים יכולה לשפוך אור על הקשר שבין פגמים שונים שנוצרים בחלבונים ובין הופעת מחלות שונות.

                               

                              "הפכתי להיות החולמת, שוטת הכפר" (צילום: Shutterstock)
                                "הפכתי להיות החולמת, שוטת הכפר"(צילום: Shutterstock)

                                 

                                במשך עשורים ניסו מדענים להבין את אופן תפקודו של הריבוזום, אך לשם כך היה עליהם לפענח את מבנהו – דבר שאיש מהם לא הצליח לעשות. השיטה היחידה לפענוח המבנה המרחבי של מולקולות ביולוגיות הייתה במשך שנים רבות באמצעות קריסטלוגרפיה – שיטה שבה יוצרים מהמולקולות גביש, ועל ידי הקרנתו בקרינת רנטגן חזקה אפשר לגלות את מבנהו לפי פיזור הקרניים. אלא שבניגוד למולקולות הביולוגיות הקטנות יחסית שניתן לגבשן בקלות, הריבוזום הוא מולקולה גדולה יותר ומורכבת, בלתי יציבה ונוטה להתפרק כשהיא נחשפת לקרינה. לכן גיבושו נחשב למשימה בלתי אפשרית.

                                 

                                הקהילה המדעית הייתה סקפטית ביחס למחקרה של פרופ' יונת. "גם לאחר השגת אינדיקציות ראשוניות, כאשר תיארתי את התוכניות שלי לקבוע את מבנה הריבוזום, הגיבו מדענים בכירים בסרקזם ובחוסר אמון", כתבה בביוגרפיה שלה באתר פרס נובל. "הפכתי להיות החולמת, שוטת הכפר, למדענית כביכול ולאדם שמונע על ידי פנטזיות".

                                 

                                אלא שפרופ' יונת לא ויתרה. היא פיתחה שיטה מקורית שבה טבלה את גבישי הריבוזומים בשמן ואז הקפיאה אותם במהירות באמצעות חנקן נוזלי – וכך הצליחה להקרינם. תודות לשיטה זו היא הצליחה לפענח את מבנה הריבוזום, ובשנים 2000 ו־2001 פרסמה עם סטודנטים שלה סדרת מאמרים המציגים את המבנה והתפקודים שלו.

                                 

                                מתי זכתה התגלית להכרה: ב־2009 זכתה פרופ' יונת בפרס נובל בכימיה על פענוח מבנה הריבוזום וחקר תפקודיו השונים. את הפרס קיבלה במשותף עם שני מדענים אחרים, תומס סטייץ' ונקטרמן רמאקרישנן. לאחר גילוי הריבוזום החלה פרופ' יונת לחקור דרכים לשיפור אנטיביוטיקות הנקשרות לריבוזום של חיידקים. השיטה שפיתחה, שמכונה קריו־ביו קריסטלוגרפיה, משמשת כיום לקביעת המבנה של חומרים ביולוגיים רבים.

                                 

                                 

                                 

                                הגיליון החדש של מגזין מנטה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי יחזקאל)
                                הגיליון החדש של מגזין מנטה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי יחזקאל)
                                 
                                הצג:
                                אזהרה:
                                פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד