מגיל צעיר שמה את עצמה דבורה אדר בעדיפות נמוכה: היא הייתה זו שעוזרת, שמטפלת, שתומכת; הייתה משמעותית רק בזכות האחר ורווחתו, לא בזכות עצמה, וכתוצאה מכך היה לה קשה לעצב את חייה. אמנם, היא נישאה ובנתה משפחה, אבל לא מצאה את ייעודה המקצועי. רק כשלמדה לחשוב גם על צרכיה, נפתחו בפניה עולמות חדשים של מימוש עצמי. כיום היא עוסקת במקצועות של נתינה לזולת והעצמתו, אבל הפעם מתוך מקום חזק של בחירה, שמשאירה אותה מאושרת ומלאת כוחות.
מי את?
"דבורה, בת 35, אמא של גלבוע (שבע), לביא (חמש וחצי) ויובל (ארבע), גרה בכפר סבא".
ומה את עושה?
"אני חובשת כמה כובעים מקצועיים: מכוונת – כלומר, מאמנת בשיטה יהודית ייחודית המבוססת על המקורות; מנחת סדנאות פוטותרפיה וצילום; ומנחה בתוכנית 'פסיפס' של עמותת אלווין לצעירים בעלי מוגבלות שנמצאים בשירות לאומי".
שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?
"נולדתי בראשון לציון, בת למשפחה דתית, שנייה מתוך חמישה ילדים. אבי מתניה הוא יליד בת ים, ואמי עפרה נולדה בפרדס כץ וגדלה בגבעתיים. אבי עסק בצורפות, כמו אביו לפניו, וביחד עם אמי, שהיא בעלת תואר בכלכלה ובמינהל עסקים, הקים עסק משפחתי לייצור ולשיווק של תכשיטים. כשהייתי בכיתה א' עברנו למושב חמד שליד נתב"ג. הבית היה חם ומלוכד, וסביב שולחן השבת היו תמיד שיחות מעניינות, שבהן חיברו הוריי את המקורות לעניינים אקטואליים. להוריי היה חשוב להקנות לנו ערכים של תורה, עבודה והשכלה כמפתח לחיים טובים של מימוש עצמי. מאחר ששניהם היו טרודים בעסק המשפחתי, לקחתי חלק חשוב בטיפול באחיי ובגידולם. הייתי ילדה טובה ואחראית, וברוח הנתינה שגדלתי עליה, התנדבתי לסייע לילד עם שיתוק מוחין דרך עמותת קו לחיים.
"מחוץ לבית לא היה לי קל. במושב היו רק ארבע בנות בשכבת הגיל שלי, וכל עולמנו החברתי אחרי הלימודים - תנועת הנוער, החוגים וכד' - התקיים בתוך החברה המאוד מצומצמת הזו. כנערה, התעוררו בי שאלות לגבי אורח החיים הדתי והדרך שבה אני מבקשת לחיות את חיי. כשסיימתי את התיכון, התחלתי שירות לאומי במפעל של עמותת שק"ל לבעלי מוגבלויות. עדיין הייתי דתייה, אבל כבר התחלתי להביט החוצה וללבוש גם מכנסיים וגופיות. אחרי שנים שבהן למדתי באולפנה, שם מדדו אותנו לפי אורך החצאית, היה בזה משהו מאוד משחרר. אחרי השירות הלאומי עבדתי במפעל המשפחתי. באותה תקופה גם נפרדתי אחרי שש שנים ממי שהיה החבר שלי בשנות הנעורים, אחד מבני המושב".
ב-2003 החלה ללמוד לתואר ראשון בספרות עברית באוניברסיטת בר אילן, "כי ידעתי שצריך ללמוד", אבל עזבה בתוך זמן קצר. "משהו בי בער", היא נזכרת. "רציתי לטרוף את החיים והרגשתי כלואה בתוך עצמי. החלטתי לעזוב לא רק את הלימודים, אלא גם את הדת. להוריי לא היה פשוט עם ההחלטה שלי, אבל הם כיבדו אותה. עזבתי לירושלים, שכרתי דירה עם שותפות, צבעתי את השיער לבלונד ועבדתי כקופאית בחנות, אבל האמונות שלפיהן חייתי מלידה, היו עדיין נטועות עמוק בתוכי. בשבתות הראשונות שבהן נסעתי, הייתי בטוחה שתקרה לי תאונה, אבל לאט-לאט הסתגלתי לחיי כחילונית.
"בהמשך עזבתי את ירושלים וחזרתי לגור בבית ההורים. הייתי במשבר. הרגשתי שיש ממני ציפיות גדולות, ושאין לי יכולת למלא אותן. התחלתי ללמוד מדעי החברה במכללת אריאל ועבדתי במרכז המידע של המכללה. בשנה השלישית ללימודים חודש הקשר עם בן הזוג שלי לשעבר, שגם הוא יצא בשאלה, וב-2008 נישאנו ונעשינו הורים. בתוך חוויית ההורות וגידול הילדים מצאתי את עצמי חוזרת לתפקיד הילדה הטובה שמילאתי בילדותי. בזמן שבעלי התקדם מקצועית, אני עבדתי בעבודות מזדמנות, תוך ניסיון לג'נגל בינן לבין גידול שלושה פעוטות. הרגשתי שקופה וחסרת משמעות. בעלי נסע המון לחו"ל, ואני הייתי לבד, אבל חשבתי שאם הוא יגשים את עצמו, שנינו נרוויח מזה. כשפיטרו אותי מהעבודה אחרי היעדרויות בשל ימי מחלה של ילדיי, התרסקתי. שוב הרגשתי כלואה. החלטנו לעזוב את המושב, ולפני ארבע שנים הגענו לכפר סבא, שם הרגשתי מיד בבית.
"באותה תקופה התחלתי ללמוד פוטותרפיה והנחיית קבוצות באוניברסיטת תל אביב, ומשהו בתוכי נפתח. עוד בעבר נמשכתי לצילום, ועכשיו היו לי כלים לטפל ולעזור באמצעותו לאנשים אחרים. אחרי הלימודים התחלתי להנחות סדנאות פוטותרפיה, ובמקביל עבדתי כיועצת השמה בעמותת אלווין. באותו זמן בעלי ואני נפרדנו. עברתי תקופה קשה מאוד, אבל יחד עם זאת הרגשתי שנולדתי מחדש. סוף-סוף, אחרי שנים של חיפושים ותחושת תסכול, פתאום הייתי משהו בעיני עצמי ועבור אחרים. כשהתחלתי לעבוד כמכוונת, הרגשתי שהמעגל נסגר, וכל הקצוות התחברו לי".
מה לקחת עימך מבסיס האם וממסע חייך לדבורה של היום?
"לכאורה, עזבתי את הדת ובחרתי בחיים חילוניים, אבל בליבי מעולם לא עזבתי את היהדות ואת האלוקות. בסופו של דבר, מצאתי ומימשתי את עצמי דווקא בעקבות חקר המקורות היהודיים, ההחלטה לבחור מהם מה שמתאים לי ולאמץ אותו לחיי. כתוצאה מכך, הכנסתי לחיים שלי ושל הילדים מנהגים ומסורות שעליהם גדלתי. אני מנחילה לילדיי את ערך העבודה שלמדתי מאבי ואת ערך המשפחה שספגתי מאמי, בצירוף ערכים אנושיים אוניברסליים אחרים המצויים ביהדות ושמחברים אותי מחדש לשורשים שמהם צמחתי".
מסר לאומה?
"המסע שעברתי בתוך הדת ומחוץ לה לימד אותי שהחיים הם לא שחור ולבן. אנחנו לא חייבים לבחור דרך אחת אבסולוטית, כי יש לנו אופציה לקחת מכל מקום את מה שמתאים לנו, ולאמץ אותו לחיינו. הכי חשוב בעיניי זה שנהיה נאמנים לעצמנו ומשוחררים מהציפיות של אחרים וממה שיגידו עלינו. בסופו של יום, רק אנחנו יודעים מה נכון לנו, וזה הדבר היחיד שצריך להנחות אותנו בדרכנו".
"אין גיל לחלומות", אומרת שרית גופן, "ואסור לוותר עליהם". הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
