ב־18 בינואר בבוקר, זמן קצר לפני שהלכה לעולמה, נכנסה ד"ר רותי לאופר לפורום האינטרנטי שהקימה, "מדריך סרטן השד של ד"ר רותי לאופר". "היינו יחד סביב המיטה בחדרה בבית", משחזר בנה הצעיר תום. "זה היה דקות לפני שהמצב התחיל להידרדר. אמרתי לה: 'אמא, זה לא זמן למחשב', והיא ענתה: 'אני צריכה לראות שיש לחולות שלי את כל התשובות לפני שאני הולכת'".
ד"ר לאופר, שהייתה גורו של מאות חולות ומחלימות מסרטן השד, נפטרה באותו היום מסרטן בגיל 65 והותירה בעל; נחום (68), מהנדס שעבד שנים באלביט, ושלושה ילדים: טל (36), מהנדסת מחשבים, ניר (35), מהנדס מחשבים ותום (31), מהנדס תעשייה וניהול. "שמענו מעשרות החולים שהגיעו אלינו בשבעה שמעבר להיותה רופאה היא הייתה משענת נפשית", אומרת בתה טל. "אני מתחייבת שאמשיך לתפעל את הפורום שלה לזכרה".
חברות הפורום, שקראו את הבשורה העצובה בהודעה שפרסמה טל שעות ספורות לאחר מות אמה, היו בהלם מוחלט - הן לא ידעו דבר על מחלתה.
ניר: "לאמא היה חשוב שאף אחד לא ידע. בזמן שהיא עצמה התמודדה עם טיפולים כימותרפיים קשים, הגיעה אליה למרפאה חולה שנכנסה איתה לעימות. החולה אמרה לה: 'את לא מבינה אותי, לך אין סרטן', ואמא ישבה מולה, חובשת פאה בגלל השיער שנשר, ולא ענתה לה".
טל: "בערב היא סיפרה לי את זה בכאב. זה פגע בה ולימד אותה שאתה אף פעם לא יודע מה האדם מולך עובר".
היא נפטרה מסרטן שד?
"לא. אמנם במחלתה היא התמודדה עם הרבה דברים שחולות שלה התמודדו איתם, אבל היא הלכה לעולמה מסרטן אלים אחר. היא לא רצתה לחלוק את הפרטים עם אנשים אחרים ולכן אשמור על פרטיותה. מה שכן, היא אמרה: 'לצערי הרב, עכשיו אני מבינה את החולות שלי יותר טוב'".
עפרונות לגבות
מחלתה של לאופר התגלתה בנובמבר 2017. "בדיוק ביום ההולדת 36 שלי התקבלה התשובה שהגידול ממאיר", משתפת טל. "אמא, פרקטית כדרכה, הבינה שמדובר בסרטן 'לא טוב' כפי שנהגה לומר כשהיה מדובר בגידול אלים. התייעצנו עם רופאים מחו"ל, אבל בסוף היא קבעה לעצמה את תוכנית הטיפול והתחילה לעבור כימותרפיה קשה".
ניר: "אמא דיברה איתנו בישירות ואמרה: 'הסיכוי שלי הוא שלוש עד חמש שנים במקסימום'. היא הייתה רציונלית וקיוותה שהכימותרפיה תעזור, אחרת לא הייתה הולכת לטיפול".
טל: "אפשר לחיות עם סרטן שנים, מהניסיון שלה אנחנו יודעים את זה. קיווינו שזה מה שיהיה".
כשגילתה שחלתה עלתה השאלה: "איך זה יכול להיות שזה קרה דווקא לי?"
טל: "לא. גדלנו על זה שהכוח של הרופאים מוגבל, החיים לא הוגנים ועם זה צריך להמשיך הלאה. היא טיפלה בחולות שלה כאילו היא מטפלת בעצמה, וכשחלתה טיפלה בעצמה כאילו היא מטפלת בחולות שלה".
גם בזמן הטיפולים הקשים, רות לאופר לא עשתה לעצמה הנחות, המשיכה לפגוש חולות במרפאה שלה בתל־אביב, עיר מגוריה, שימשה כמנהלת תחום סרטן השד בקופת חולים מכבי, תפעלה את הפורום שלה ואת עמוד הפייסבוק.
במה היא הייתה שונה מרופאים אחרים?
תום: "היא חשבה מחוץ לקופסה והאמינה באיכות החיים של החולה. בסוף ההלוויה שלה השמענו את השיר שאהבה, 'כמו צמח בר', כי כזו היא הייתה, שונה בנוף. עניין אותה מי שעמד מולה ואיך לשפר את איכות חייו ולא להתמקד רק בסימפטומים של המחלה.
"גם לא עניין אותה להרוויח כסף, היא עשתה הרבה דברים בהתנדבות, מתוך תחושת שליחות. אני נתפסתי כאיש הכלכלי שלה, וכשהייתה מקבלת חולות שאינן מקופת חולים במרפאה הפרטית שלה, התייסרה על כל שקל שקיבלה ודיברה על זה המון".
קראתי שהיא אמרה: "יותר אנשים חיים מסרטן מאשר מתים מסרטן".
טל: "היא מתחה ביקורת על התעשייה שצמחה סביב המחלה: רופאים שעושים ניתוחים מיותרים, שהסתכלו רק איך להרוויח מהחולה ולא לטפל בו באמת. הרפואה הייתה בעיניה שליחות, וכשרופאים אחרים לא נהגו כמוה זה הכאיב לה".
הפריע לכם שהיא לא שמה גבולות והביאה איתה את העבודה הביתה?
"היה לנו קשה לשמוע על חולות צעירות שמתו, אבל ידענו שאם היא עוזרת למישהו, זה בגלל שהוא צריך עזרה באותו רגע. לכן אובדן השיער שלה היה דרמטי, כי היא רצתה להמשיך לעזור ולא רצתה שהחולות שלה יראו אותה ויישברו. עשינו שמיניות באוויר, קניתי לה את כל עפרונות הגבות האפשריים בנסיעות שלי לחו"ל מהעבודה. למדנו לצייר כך שייראו טבעי. כדי שהפאה תיראה טבעית, היא הלכה לספר שעזר לה, הוא היה איש סוד נהדר. היא ידעה שהחולות שלה רואות בה אמא ולא רצתה להדאיג אותן. גם על ערש דווי היא אמרה: מי יטפל בחולות שלי עכשיו".
ומי תמך בכם?
"היא. היא הסבירה לנו מה המשמעות של התוצאות בדיוק כמו שהסבירה לחולות. היא גם תמיד הדגישה בפניהן את החשיבות של תמיכה חברתית. מחולה אחת ביקשה לבוא עם כל המשפחה, מאחרת עם בעלה, וידאה שיש מישהו בבית שיסייע, התקשרה לבן של חולה ואמרה שאולי יסדרו מטפלת, הפנתה לפסיכיאטר, פסיכולוג, דיאטנית. ממש תמיכה של 360 מעלות".
חוצה ישראל עם ד"ר לאופר ז"ל
ביקשה שנטפל בסחלבים
אחרי סשן של טיפולים, מספרת טל, נצפתה נסיגה במחלה. "הספקנו להיות יחד בשווייץ ואחר כך טסנו יחד לניו־יורק ופגשנו שם את תום ובת הזוג שלו".
נשמת לרווחה?
"לא, כי אמא אמרה שהסרטן שיש לה מאוד אלים ויחזור מהר. לא חשבתי שזה יקרה עכשיו, אבל לא נשמתי לרווחה".
ניר: "המוות היה נוכח".
היא דיברה איתכם על "מה יקרה אילו"?
"הרבה, בעיקר בסוף. היא הייתה מאוד מפוקסת גם ברגעים האחרונים, דיברה על תחושת ההחמצה שלה כלפי הבן שלי, שהוא בן חצי שנה. היא דיברה בצורה קרה ורציונלית והשאירה הנחיות ברורות. לאורך כל השנה האחרונה העריכה כמה זמן נשאר לה ואמרה: 'לא מבריאים מזה'. היה לי קשה לקבל את זה".
טל: "היא דיברה על סידורי הלוויה, איך נזכור אותה ואיך נחיה את החיים. היה חשוב לה שנטפל בעציצים ובסחלבים שהיא טיפלה בהם במשך שנים. בדיוק עכשיו הם עומדים לפרוח, ואני מקווה שלא אהרוג אותם".
תום: "היא ביקשה שנישאר מאוחדים ושניקח כוח אחד מהשני".
נחום, מה היא ביקשה ממך?
"היא ניהלה את כל האירוע הזה מא' עד ת' ונפטרה במיטתה כמו שיהודה עמיחי כתב: 'אני רוצה למות במיטתי'. ממני היא ביקשה שאשמור על הילדים שיהיו יחד, ומתום ביקשה שינציח את אבא שלה, אריה לובין, שהיה ראש המועצה האזורית קישון (כיום עמק יזרעאל). אביה הקים בית ספר ליד הקיבוץ שבו נולדה, רמת־דוד, לתלמידים עם קשיי למידה. בשנים הראשונות היה שלט 'בית הספר ע"ש אריה לובין', ומישהו החליף את השלט. עכשיו נטפל בזה".
ניר: "העזרה שלה להרבה נשים נתנה לה משמעות, ולאורך כל התקופה האחרונה היא אמרה: עשיתי משהו בעולם, השארתי חותם. בדקות לפני שנפטרה אמרתי לה שאני גאה בה ואמא אמרה: 'כן, גם אני גאה על כל אלפי הנשים שהצלתי'. לא היה לנו מושג מה ההיקף של זה עד שבשבעה ראינו את התגובות בפייסבוק ואת הבחורות שהגיעו לכאן בוכות. באו עשרות נשים, מגיל 30 עד 70. הן סיפרו שאמא שינתה להן את החיים. אחת הבחורות הצעירות סיפרה שהיא התייעצה איתה גם בנושאים שלא קשורים למחלה. רבים חזרו על זה שאמא, מעבר להיותה רופאה, הייתה גם משענת נפשית".
תום: "מתברר שאמא סיפרה גם עלינו. הגיעה חולה ושאלה אם אני זה תום שמפחד מאריה – כשהייתי קטן פחדתי שהאריה מגן החיות יבוא אלינו הביתה. הופתעתי, זו חולה שאמא טיפלה בה לפני 20 ומשהו שנה".
נחום: "מטופלות היו מתקשרות אליה לנייד האישי גם בשישי־שבת וגם כשהיינו בחו"ל. זו לא הייתה עבודה עבורה, זו הייתה המהות".
כבר כשהייתה בגן הילדים בקיבוץ רמת־דוד רותי רצתה להיות רופאה, כך סיפרה בריאיון איתה שהתפרסם ב"לאשה" ביולי 2016. "היא למדה רפואה באוניברסיטת באר־שבע", מספר נחום, "ובחרה להתמחות באונקולוגיה, זה נראה לה מאתגר. זה מקצוע קשה נפשית ומקצועית. בהתחלה היא עסקה בגידולי פרוסטטה (בלוטת הערמונית) וכליה בבית החולים בילינסון, ואחר כך בחרה להתמקצע בסרטן השד".
למה היא בחרה להתמחות דווקא בסרטן השד?
"זו אחת המחלות הכי נפוצות בקרב נשים, ורותי חיפשה את הקשר עם נשים. זמן לא רב אחרי שסיימה את ההתמחות היא הפכה למנהלת תחום האונקולוגיה בקופת חולים מכבי, כל העניין של רפואת קהילה כשמדובר על טיפול בסרטן היה אז בחיתוליו. עד אז החולים טופלו בבתי חולים, ורותי הקימה מערך של רופאים שמטפלים בקהילה. במקביל לעבודה בקופת חולים הייתה לה מרפאה בתל־אביב".
הבחירה שלה לעסוק בסרטן השד הובילה לעיסוק תמידי בחיים ומוות של נשים.
טל: "בכל סרטן אתה עוסק באנשים, ואמא מעולם לא פחדה להתעסק עם המוות. הוא היה נוכח בחיים שלה, זה לא היה לה קשה כמו לאחרים. בבחירה באונקולוגיה היה גם אתגר אינטלקטואלי וגם יכולת לעזור במצבים קשים. היא לא רצתה להיות רופאה שנותנת תרופות נגד שפעת".
האזינו לשיחתן של ד"ר לאופר וסמדר טל אודות יחסי מטפל ומטופל
סצנת פרידה הוליוודית
מלבד רפואה, למדה לאופר תואר ראשון ושני במשפטים ותואר שני נוסף במִנהל מערכות בריאות, וגם הוציאה שלושה ספרי שירה. "היא התחילה לכתוב שירים מאז שלמדה לכתוב, יש שירים שלה מהילדות", אומרת טל.
את ספרה הראשון, "והמלח זורם", הוציאה ב־1992, ואת "בלובן כובד המסע" שלוש שנים אחר כך (שניהם בהוצאת צ'ריקובר). את ספרה האחרון, "לנשום", הוציאה ב־2016 (בהוצאת הקיבוץ המאוחד).
בראיונות איתה היא סיפרה שבגלל שהתייתמה מאמה בגיל צעיר, היא חששה להביא לעולם ילדים.
טל: "אולי הייתה מחשבה כזו, אבל זה לא היה חזק ולא הדריך אותה. עם זאת, האובדן שלה כילדה היה נוכח בחיים שלנו. ידענו על התקופה שהיא הייתה לבד בעולם. אמא שלה מתה ממחלה אוטואימונית כשהייתה בת שבע, אביה נפטר כשהייתה בת 22. אביה התחתן מחדש, ואשתו השנייה נפטרה בגיל 65. היא תמיד דיברה על התקופה הזו, שבה אם הייתה מתה אף אחד לא היה מחפש אותה. היא גם כתבה על זה בשירים שלה. בגלל זה היה לה חשוב שנישאר יחד כמשפחה".
נחום: "גם כשהייתה בת 60 עדיין חסרה לה אמא".
בריאיון שהתפרסם ב"לאשה" סיפרה רותי איך נודע לה שאמה הלכה לעולמה: "אמא הייתה חולה ובקיבוץ חשבו שיהיה נכון אם ירחיקו אותי משם, אז שלחו אותי לביקור אצל משפחה זרה. חזרתי באוטובוס והמטפלת שפגשה אותי אמרה: 'תשמעי, אמא מתה, אבא עסוק, אז לכי לבית הילדים'. בלי חיבוק, בלי לגעת. אז לא קלטתי שזה לא בסדר, אבל היום זה איום ונורא".
טל: "אמא האשימה את עצמה כילדה שהמוות של אמא שלה קרה בגללה".
רק בספר האחרון שהוציאה העזה לכתוב על היתמות שלה בצורה ישירה.
"היא לא רצתה לעסוק בזה בציבור. מהספרים הראשונים שלה אי־אפשר לדלות פרטים אוטוביוגרפיים, ועם השנים היא עברה תהליך של החצנה והייתה מסוגלת לחלוק את זה בפומבי. השירה שלה השתנתה, הפכה יותר אישית, ישירה ופתוחה. אבל בבית תמיד הייתה פתיחות. דיברו על הכל. עוד לפני שידענו מה אמא עושה ידענו שאמא שלה מתה בגיל צעיר. המוות היה נוכח בחיים שלנו מהרגע הראשון, כי היא דיברה על אמא שלה ובהמשך סיפרה על החולים".
תום: "היו חולות שהיא הביאה אלינו הביתה, על אחת מהן כתבה את אחד השירים שלה. זו הייתה חולה צעירה בודדה, שאמא שלה נפטרה מסרטן ואז היא חלתה. אני זוכר את אמא מספרת שקשה לה בחיים ושהיא כל הזמן תחת אימת המחלה".
ניר: "הכי היה לה קשה להתמודד עם נשים צעירות שהיא הבינה שהן הולכות לסיים את חייהן והולכות להשאיר את המשפחה שהקימו ללא אמא. זה התחבר לאובדן האישי שלה".
טל: "מצד שני, יכולנו לצחוק על המוות, היו הרבה בדיחות שחורות. פעם סיפרה על חולה בת 80 ששאלה איך תוכל לקיים יחסי מין, או חולה פרוסטטה שביקש לשמור על האונות שלו, וציין: 'לא בשביל אשתי, בשביל אישה אחרת'".
העובדה שהספקתם להיפרד ממנה מקלה במשהו את הכאב?
ניר: "בדברים שהיא אמרה לנו לפני מותה היה משהו מנחם, ומצד שני, זו הייתה כמו סצנת פרידה הוליוודית. להיפרד ממישהו שאתה אוהב כשאתה יודע שעוד כמה שעות לא יהיה פה זה ממש קורע את הלב".
תום: "היה בזה משהו מנחם, נותרו בי מילים של אמא. בדיעבד היה עוד כל כך הרבה שרציתי להגיד לה. ברגעים האחרונים, כשנותרנו לרגע רק שנינו, היה לי חשוב להבין איך היא רואה את הדברים. היא לא חשבה על השנים שתפסיד, אלא על כל מה שהספיקה. מעל כולם - אפילו מעלינו, שאותנו הכי אהבה בעולם - היו החולות שלה. כשדיברה עליהן היא חייכה את החיוך הכי גדול שלה".
טל: "אני נפרדתי ממנה במשך שנים. היא דיברה איתי הרבה על המוות בשנים האחרונות ואמרה: 'אני אמות ואת תמשיכי לעשות, לעבוד, לקרוא את הספרים שאת אוהבת (שגם היא מאוד אהבה) וביקשה שאעשה ילדים. לאדם יש נוכחות גם במותו, הנוכחות שלה איתי כל הזמן ואני יודעת בדיוק מה הייתה רוצה ומה לא".
נחום: "לאורך השנים היא אמרה: 'אני אמות לפניך'. הוריה נפטרו בגיל צעיר והיא האמינה שיש משהו מהגנטיקה. רגע לפני שנפטרה היא הסתכלה עליי ואמרה: 'תהיה חזק, תמשיך את החיים, שמור על הילדים', וזהו. 39 שנים אנחנו יחד, קשה לקום בבוקר לבד וללכת לישון לבד. אני עוד לא מעכל את זה. החיים יהיו ריקים בלעדיה, עכשיו אני צריך לראות מאיפה אמצא כוחות להמשיך הלאה".
"רותי הצילה אותי"
מטופלות של ד"ר לאופר מתאבלות
"הכרנו לפני 16 שנה", מספרת שרה שמש, מטופלת של ד"ר לאופר. "כשנפלה עליי הפצצה האטומית שאני חולה שלחו אותי לפרופסור מפורסם והוא הודיע שעליי לעבור כריתה. החלטנו ללכת לייעוץ נוסף ורותי קבעה שאין צורך בכריתה. היא אמרה: אני אציל אותך, ושלחה אותי לטיפולים במכון מטעם הקופה ולא בבית חולים. היה חשוב לה שאספוג אווירה אחרת. היו בינינו לא מעט שיחות אישיות.
"כששמעתי שהיא נפטרה הייתי בהלם. שלושה שבועות לפני כן התקשרתי אליה בעניין תוצאות בדיקה תקופתית שקיבלתי, והיא כתבה לי: 'אני לא מרגישה טוב, כשאתאושש אשוב אלייך'. והנה, לצערי היא איננה. בהספד שהקראתי בלוויה כתבתי שד"ר לאופר הייתה המגדלור שלי. הלוואי שרופאים נוספים ילמדו ממנה איך להתנהג לחולה".
מטופלת אחרת של ד"ר לאופר, נעמי מלמד, אומרת: "כשאדם מגלה שיש לו סרטן, המקום של הרופא בחייו הופך למשמעותי מאוד. הלכתי במקביל לקבל חוות דעת של רופאות נוספות, והגישה האנושית והמקצועית שלה כבשה אותי. הרגשתי שהיא באמת אוהבת את מה שהיא עושה. נפגשנו בפעם האחרונה ב־29 באוקטובר וכשיצאנו אמרתי לבן זוגי שהיא לא נראית טוב. חשבתי שאולי היא סתם ביום רע. היא תחסר לי מאוד, ולא מוגזם להגיד שעכשיו אני מרגישה יתומה".
