הכל נכון, או הכל פייק? הוויכוח ברחובות פלורנטין ניטש במלוא עוזו
עם ובלי קשר לבחירות, מלחמות הגרפיטי סביב דמותו של נתניהו לא פוסקות. המתנגדים מחזירים אליו את משפטי המפתח שלו כבומרנג, והתומכים - בעיקר מוחקים
בשנתיים ומשהו האחרונות, שנות 1000, 2000, 3000 וכו', טיול ברחובות פלורנטין דומה לסקירת כותרות העיתונים. ספק אם סיורי הגרפיטי הרבים נותנים דעתם גם לפרשיות נתניהו שצצות בכל פינה, ולביקורת שמוטחת בראש הממשלה:
מעמודי החשמל:
עד לוחות המודעות:
אפילו בחנות הווינטג' החדשה ברחוב מרחביה הציצה לאחרונה ביקורת:
הכישרון של נתניהו בניסוח משפטי מפתח מחזיר אותם אליו כבומרנג:
הנוכחות של "ביבי" ברחובות גבוהה:
אבל ערב הבחירות קשה להשיב על השאלה אם לנתניהו יש אצלנו יותר אוהדים או מתנגדים:
על הקירות מתנהל מאבק:
כדאי לשים לב לניואנסים. מי גנב את הדמוקרטיה ומי גנוב עליה כעבור איזה זמן:
לא היה, וכנראה לא יהיה, ראש ממשלה מתסיס ומעורר מחלוקות כמו נתניהו. הוא מצליח ללבות יצרים ששולחים לרחובות אזרחים אלמונים עם טוש או ספריי צבע. יש בהם נטולי ספקות:
ונחרצים:
יש בוטים:
לא חסרים שטותניקים:
וגסי רוח:
ברחובות מוזיקליים, יש כאלה שהיפ-הופ (Thug Life) מעניק להם השראה:
אם חוץ מעוד ועוד דוגמאות נדרשת הכללה, אפשר לקבוע שמתנגדי נתניהו חדים ויצירתיים, ואילו תרומתם של תומכיו מסתכמת, אולי ברוח המפקד, בעיקר בסתימת פיות:
הביקורת נעלמת מהר. עוד לפני שהעבודה של אמן הרחוב TAG# הוסרה לגמרי (כפי שאפשר לראות בתמונה), היה מי שכיסה בשחור גס את כותרת העיתון: "ההמלצות: שוחד. נתניהו: אין כלום":
המשפחה כל כך לוהטת, אז ברור שהסיבוב לא יכול להסתיים בלעדיה:
ומה עם "רעייתי"? חסר לרחובות שלא היו מזכירים אותה:
וגם זו חרב פיפיות:
כיוון ההתנגדות ברור:
אבל לעת עתה נראה כי רק תמים יכול להאמין ש:
"שכונה היא החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" (מתוך "חלל וכו: מבחר מרחבים", הוצאת בבל, תרגום: דן דאור ואוולין עמר).
***
שנים חלפתי ברחובות שכונת מגורי, אבל רק בסוף ספטמבר 2011 התחלתי לראות אותם. בעקבות אסון משפחתי, התחלתי לשוטט. יום יום, במשך שעות. להסתובב, להתבונן, וגם לצלם. בהתחלה בעיקר גרפיטי. עוד ועוד ציורים, כתובות, סימנים שהשאירו אחרים. לאט לאט המבט התרחב והצטמצם. התרחב לבניינים ורחובות, הצטמצם לפיות מרזבים ושברי מדרכות. בחודשים שחלפו, נאספו ונאגרו אצלי אלפי צילומים, שהתבוננות חוזרת בהם מזהה דפוסים, מגלה תופעות, מעלה שאלות. הבלוג עוסק בהן. וגם בחולף ובמתקלף, באקראי ובארעי, בתרבות הרחוב הדינמית והעשירה של שכונה אחת, פלורנטין, בדרום תל אביב.
***
איך מכירים שכונה? מה יכול לייצג אותה? האם אפשר לתאר אותה בלי להתייחס לתושביה? למה כן מתייחסים? על מה נעצרת העין? האם היא נוטה להתעכב על השבור והפגום או על השלם היפה? מה ערכו התיעודי של קטע קיר או חלון ראווה בודד? האם הוגן לחבר בין ציור מרחוב מרכזי לברז כיבוי בסמטה צדדית? נחוץ ריבוי או די בתמונה אחת מייצגת? חייבים להתייחס לקבוע? מה ערכו של המשתנה? האם החלקים מתחברים לכדי תמונה שלמה, או שהתמונה השלמה מתפרקת? אין תשובות. הבלוג מחפש אותן.
***
פלורנטין קטנה. רחוב העליה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו בצפון ודרך שלמה (סלמה) בדרום. מצפון לדרום חוצים אותה: נחלת בנימין, הקישון ואברבנאל. ממזרח למערב - לווינסקי, מטלון, וולפסון, פרנקל (בעבר עמק יזרעאל) ופלורנטין. ביניהם יש רשת של רחובות קצרים, סמטאות צרות והמון אוצרות והפתעות.
מדי פעם נסחפתי גם מחוץ לגבולות הרשמיים הללו, למעגל השני שמגיע עד שדרות הר ציון, רחוב שלבים, רחוב גת רימון ודרך קיבוץ גלויות.
***
הבלוג המצולם הוא מסע במקום שלא צריך לחפש בו כדי למצוא.
