נערות ונערים יקרים, הביטו במראה בגאווה ופשוט תהיו מי שאתם

אתן כבר מכירות את המבטים של המוכרות בכל פעם שאתן נכנסות לחנויות. אין להן בגדים בשבילכן וכדאי שתחפשו חנות למידות גדולות. המבט, שיש בו הרבה יותר ממילים, מחזיר אתכן הביתה, מושפלות, מאוכזבות ובעיקר כועסות על עצמכן. אז אתן מתחבאות מתחת לבגדים גדולים מדי, עדיף בצבעים כהים, לא מעיזות לחשוב על צבע בהיר. בטח שלא בצבע לבן ובגיל שמונה או ארבע עשרה אתן כבר מרגישות חריגות, כי אף אחד לא אמר לכן שאתן לא הבעיה.

נטע אחת - ומיליון יוטיובריות חטובות

ואז מגיעה נטע ברזילי ואומרת בקול גדול שהיא אוהבת את הגוף שלה, שטוב לה בו והיא שלמה איתו כמו שהרבה נשים רזות לא שלמות. היא מתלבשת איך שהיא רוצה, קצר, חשוף, הרבה צבע, אין שחור. היא שרה רוקדת, היא על גג העולם. וכשאתם מסתכלים עליה, אתם חושבים שאולי אפשר אחרת, שאפשר לחייך ולאהוב את הגוף שלכן בדיוק כמו שהוא, שאין מידה אחת נכונה, שאין צורך להסתתר מהעולם.

אם זה רק היה פשוט כל כך. נטע יש אחת וכל העיניים מביטות עליה, בתקווה שהיא זו שתביא את בשורת ה"אהוב את עצמך כמו שאת ואתה". והיא נהדרת ומיוחדת והיא רק פלסטר. פלסטר צבעוני של ייצוג נשים, גברים, ילדים וילדות בטלוויזיה, בעיתונות המודפסת וברשתות החברתיות.

לאן שלא מביטים, אתם רואים את אותה דמות רק בשם אחר. היא יכולה להיות מגישת חדשות והיא יכולה להיות פליטת ריאליטי או יוטיוברית מובילה. אתן מסתכלות עליהן בעודן מורחות סרום וצללית. יש להן המוני עוקבים, בעיקר כי הן מוכרות את האשליה. אשליה של יופי, יופי שהוא אחיד. היי רזה ובתור פרס תקבלי המון אהבה ומתנות מחברות הפרסום. הן ידברו ללא הפסקה על הגלוס החדש שאת ממש רוצה, כי אולי תהיי כמוהן. וכשנגמר הסרטון, את מסתכלת במראה וחושבת שאם היית קצת יותר רזה כמו שתמיד אומרים לך, הגלוס היה מתאים לך ואולי גם החולצה הצמודה שההיא לובשת. אם רק.

אתם אוהבים את הדמויות שלהן בסדרות הנוער. הם אהובים, מופיעים בפסטיגל, שרים, רוקדים, משחקים, הוא דוגמן-שחקן או שחקן-דוגמן וההוא ניצח בתוכנית ריאליטי והוא כל כך יפה ומוכשר, עם חברה יפה ומוכשרת לא פחות ואתם מביטים עליהם ורוצים להיות כמוהם. והם יספרו בכל ראיון שיש להם גנטיקה מעולה והם אוכלים מה שהם רוצים וקצת עושים כושר, אבל האמת היא שלפני שעה הם אכלו שווארמה. ואין לכם מושג מה קורה מאחורי המילים היפות - כמה עבודה, כושר ולפעמים הרעבה יש שם. כי יש מחיר לגנטיקה המושלמת. הימנעות. הימנעות מאוכל שהם היו רוצים לאכול, הימנעות מלנוח לפעמים ולא לגור במכון כושר.

אל תתנו להם להעלים אתכם

ולפעמים המחיר גדול יותר. אתם מודרים חברתית, עוברים שיימינג וחרם בגלל המשקל שלכם. בספר שלי, "סוגרים חשבון", אחת הדמויות, תום, נערה בת 12, עוברת התעללות על ידי מספר בנות מהכיתה, רק כי היא לא רזה מספיק לדעתן. הסיפור דמיוני, אבל הוא מבוסס על יותר מדי מקרים שמתרחשים במציאות. מאז שהספר יצא לפני שנתיים, אני מקבלת מכם מכתבים רבים מלאים בכאב והזדהות עם תום. אני נחשפת לכאבכם ולתחושת הייאוש, לתחושת התסכול כשאתן מתביישות ללבוש בגד ים או כשאתן יושבות בצד במסיבות יום הולדת.

בנים ובנות יקרים, אתם לא לבד. כאישה, כאמא לבן, גם אני מביטה בייאוש על מודל היופי שמוצג לי. אני לא מוצאת את עצמי בטלוויזיה. אני והגוף שלי לא קיימים, אין לנו מקום בפרסומות, בתוכניות האירוח או בחדשות. מעלימים אותנו כמו עשינו משהו רע. ואפשר אחרת. אפשר וצריך להסתכל על הייצוגים כמו שהם, חלק מהמציאות שלנו, אבל לא כולה, כי בחיים האמיתיים אתם ואני הם הרוב, זה המרחב הציבורי של כל אחת ואחד מכם. אתם לא שונים ולא חריגים.