''מייד אין צ'יינה'' הוא ביטוי שמקפיץ את האדריכל הסיני לינדון נרי. אין לו שום דבר נגד סין, רק נגד המשמעויות שמיוחסות לצירוף המלים הזה במערב. "הייצוג הסיני במערב הוא צר מאוד. אנחנו מנסים, יחד עם אנשים נוספים, להציע דרך שונה לראות את סין, מאוזנת יותר'', הוא אומר בזעף. אחת המטרות שלו בעבודתו היא לשנות את התפיסה הסטריאוטיפית הזו.
ואכן, בפרויקטים שלו ושל שותפתו למשרד ולחיים, האדריכלית רוסאנה הו, אין שום דבר זול, מהיר או תעשייתי. העיצובים שלהם זוכים לתארים כמו ''על-זמניים'', לפרסומים ולפרסים רבים, והם מוערכים ומחוזרים מאוד.
בשנה החולפת, הם מספרים, קיבלו 450 הצעות לפרויקטים שונים – מעיצוב מוצר ומיתוג (למשל, בקבוקים למותג קוסמטיקה חדש), דרך עיצוב רהיטים (בין היתר הם המנהלים הקריאטיביים של חברת הרהיטים stellar works) ועד אדריכלות ותכנון נופי. מתוכן אמרו ''הן'' ל-15 פרויקטים נבחרים.
לראיון שקיימנו אתם בשבוע שעבר באולם התצוגה החדש של ''קמחי תאורה'' בבני ברק (שלרגל השקתו הוזמנו לישראל), מגיעים שניהם לבושים בבגדים שחורים ופשוטים, שהולמים את הסגנון שלהם.
רק התוספות הקטנות מעידות על המעמד שאליו הגיעו, וגם על רצון להפגין אותו: היא עם יהלום גדול על האצבע ותיק של איב סן לורן, הוא עם סניקרס ממוספרות של אלכסנדר מקווין. בלינג בלינג מתוחכם, למביני עניין.
שניהם נולדו באסיה: הוא בפיליפינים (בן 53), היא בטייוואן (בת 50). שניהם שייכים לפזורה הסינית, משפחות שעזבו את המולדת הקומוניסטית ובנו את חייהם בגלות. כשהיו בני עשרה עברו משפחותיהם לארצות הברית. הגישות של הוריהם לשורשים הסיניים היו מנוגדות ממש: בעוד שהוריו של נרי הקפידו שיכיר לעומק את התרבות הסינית וימשיך לקרוא ולכתוב בשפת אמו, הוריה עודדו אותה להיטמע באמריקאיות ולהשאיר את סין מאחוריה.
כך או כך, שניהם התאימו את שמותיהם הסיניים להגייה האמריקאית, ומאז הם נקראים בעולם לינדון ורוסאנה. שניהם למדו אדריכלות: דרכיהם הצטלבו בפרינסטון, והם הפכו לזוג. במשך כמה שנים עבדו במשרדים שונים, בנפרד, עד שהקימו משרד משותף הנושא את שמותיהם.
בתחילת הדרך עיצבו רק מוצרים. אחרי שנה החלו לעשות פרויקטים קטנים של עיצוב פנים. הראשון היה סטודיו ליוגה, שתכננו בתקציב דל מאוד, מחומרים זולים. הסטודיו הזה, מספר נרי, הביא להם חשיפה בינלאומית ועשרות פרסים.
משם החלו להתגלגל, ואת המעבר המכריע עשו ב-2004, כשהקימו משרד בשנגחאי. שנה קודם לכן הוזמן נרי לפרויקט בעיר הסינית העצומה. המשפחה הצעירה נסעה לשישה שבועות, שהפכו לשלושה חודשים ולשנה. הם החליטו להישאר. ''הבנו שיש פה הזדמנות, שיש פה אנרגיה'', אמרו בראיון.
הם צדקו, הייתה כאן הזדמנות. היום הם מנהלים יותר ממאה אדריכלים ומעצבים, שעובדים על כ-30 פרויקטים במקביל, כחצי מהם בסין. יש להם עוד משרד קטן בלונדון, שמעסיק כששה עובדים.
כמי שגדלו והתחנכו בארצות הברית, המחויבות שלהם לסין מרשימה. הו מתגאה במספר גדול של פרויקטים שהם מבצעים היום באזורים הכפריים של המדינה. "בשבילנו זה ניסיון חדש, כי בעשר השנים האחרונות עבדנו בעיקר באזורים עירוניים. בשנתיים-שלוש האחרונות החלטנו במודע לקחת פרויקטים כפריים יותר, כי אנחנו מרגישים שחייבים לפתח בסין גם את האזורים הכפריים''.
איזה סוג של פרויקטים?
"מלונות, אבל לא של רשתות גדולות. מזקקת וויסקי (של מותג זר. ע''צ). מרכז תרבות ומקום להתכנסות ותפילה. היכל לאבות – מקום ששבו זוכרים את ההורים. זה לא בית קברות. קוברים במקום אחר, ובהיכל מתכנסים לכבד את זיכרון המתים. בכל כפר סיני יש מקום כזה, בדרך כלל אלה מקומות 'לא מעוצבים', והפעם יש לנו הזדמנות לעצב אחד''.
בפרויקט הזה הלקוח הוא יזם סיני גדול, שבונה שכונות עצומות, בקנה מידה עירוני ממש. ''יזם בעל חזון'', מתאר אותו נרי, ''שרוצה להחזיר לקהילה שקונה ממנו בתים. הוא רוצה להשאיר אחריו מורשת. הוא שכר 6-7 אדריכלים סיניים, שמתכננים עבורו היכל תפילה וזיכרון, מסעדה, מצפור, מרכז אמנות''.
איפה נמצאים הפרויקטים הגדולים האלה?
"קרוב יותר לבייג'ינג. אנחנו טסים משנגחאי שעתיים ונוהגים עוד שעתיים. אבל אלה אתרים נפלאים. היכל האבות, למשל, משקיף אל החומה הסינית''.
שאלת הזהות מעסיקה אתכם מאוד.
"אנחנו לא מנסים להיות שגרירים סינים", מדגיש נרי. ''אנשים אוהבים תגיות, ושלנו היא 'סינית'. כמובן שאנחנו סינים, זוהי שפת האם שלנו. אבל מהו סיני, מישהו שנולד בסין? אלה שעזבו לגלות מרגישים שאיבדו משהו ומנסים לשמר את המסורת. ואז, כשהם חוזרים לסין – שם המסורת הזו נראית מוזרה. אנחנו לא יושבים וחושבים: האם הפרויקט הזה סיני מספיק? אולי נוסיף אדום, או פגודה? אנחנו פשוט יוצרים דברים, ושמחים לעשות משהו שהסינים יהיו גאים בו''.
הו מוסיפה: ''שאלת הזהות היא מרתקת, חשבנו עליה הרבה. מהי זהות? האם זו גיאוגרפיה, האם זו מדיניות, האם זה דרכון? אפשר להזדהות עם תרבות מסוימת בלי הדרכון. זהות מיוצגת בהרבה דברים, ואדריכלות היא אחד מהם. סביי התחנכו ביפן, סבתי לא קוראת וכותבת בסינית. לינדון דובר ספרדית, בגלל השליטה של הספרדים בפיליפינים''.
מתארים את העבודה שלכם כמינימליסטית, מאפיין שמזוהה מאוד עם יפן דווקא.
''זה בדיוק מה שהתכוונו אליו כשדיברנו על ייצוג ותגיות'', היא עונה. "הוכשרנו בתפיסה מודרניסטית, לימדו אותנו לתפוס את המופשט. הפשטה הופכת פרויקט למינימליסטי. השיוך של מינימליזם ליפן הוא פשטני''.
לינדון חריף יותר: ''לפני 400 שנה היפנים לא ידעו מהי קרמיקה, הם למדו מהסינים את המלאכה הזו. היפנים לקחו את זה מהסינים, העתיקו מהם והפכו את זה למושלם. אנחנו לא טובים יותר, אבל ההיסטוריה היא ארוכה, צריך לזכור לטווח ארוך יותר. אם עושים זאת – הופכים בצורה טבעית לענווים יותר.
''הניו יורק טיימס וסי-אן-אן רוצים לצייר את סין כמקום ענק, מפלצתי. אם מתבססים רק עליהם, לא מכירים את היזמים והאדריכלים הסינים שעובדים על פרויקטים קטנים ואיכותיים. פשוט כי זה לא הסיפור שהם רוצים למכור. הם חושבים שהעבודה שלנו טובה מדי לסין. האסוציאציה של 'מייד אין צ'יינה', בעוד שיש בסין הכל. בניגוד למה שהתקשורת אוהבת לצייר, יש בכל מקום בסין – במגזר העסקי, הציבורי, הממשלתי ואפילו הבנקאי – אנשים שמתעניינים בקטן, בעדין, בדברים עם משמעות. אלה דברים שלא מודגשים, כי הם לא מוכרים עיתונים''.
הייתם מגדירים את עצמכם כאדריכלים פוליטיים?
''חשבתי שאנחנו לא פוליטיים, שאדריכלות יכולה להיות א-פוליטית'', עונה נרי. ''אבל בשנה האחרונה הבנתי שנקודת הראות שלנו היא פוליטית מהרבה בחינות".
''שום דבר אינו נייטרלי'', מוסיפה הו. ''אנחנו לא מנסים להיות פוליטיים, אבל הפרויקטים שלנו מטבעם הם פוליטיים".
בכך הם מתכוונים בעיקר לתפיסה חדשה שהם מציעים, של ''שימור שאינו נעשה משיקולים פוליטיים. אנחנו מנסים לשכנע את הממשלה בראייה הזו''. למשל, פרויקט ''בית המים'', שתכננו ב''באנד'' בשנגחאי (שכונה ותיקה וקטנה על גדת הנהר במרכז העיר), לפני כשבע שנים. ''שימור של מבנה שהוא מאוד שונה מבנייני הפאר של שנות ה-20 וה-30, שמקיפים אותו'', מספר נרי. ''היזם רצה להרוס אותו כליל ולבנות במקומו מלון בוטיק. אמרנו לו, תן לנו לחשוב על זה, וחזרנו אליו עם הצעה לשיפוץ, בטענה ששימור יחסוך לו כמחצית מהעלויות. כמובן שהוא התלהב, כמובן שאנחנו שיקרנו (צוחק)''.
התוצאה היא מלון בעל מראה מחוספס, מאוד שונה מהשימור המצועצע המקובל, בין היתר, בישראל. ''כשאמי באה לראות את המלון'', מספר נרי, ''היא שאלה אותי אם הפרויקט גמור''.
הו: "קיבלנו פרסים והכרה בינלאומית, והממשלה הבינה שיש פרויקטים ראויים לשימור, שלא ראו אותם ככאלה קודם. אנחנו רוצים לשמר חלקים מההיסטוריה, שאולי לא נראים ראויים בעיני הממשלה. אבל הם חלק מהזיכרון העממי, תיעוד שחשוב, בעינינו, לשמר''. הם מצטטים את הסופר האיטלקי איטאלו קאלווינו: "לפעמים נדרש זר כדי להעריך אדמה שהכרת זמן רב".
בסוף הראיון מבקשת הו להבהיר משהו בעניין הפוליטיות, משפט שמבהיר את מורכבות מצבם ותפיסת עולמם. ''אנחנו חיים בסין, ובסין יש רגישות פוליטית רבה'', היא מזכירה. ''אין שם חופש דיבור אמיתי. אין לנו גוגל, לא ג'ימייל, לא פייסבוק. זו המציאות שבה אנחנו חיים ואנחנו רגילים אליה, יודעים לעבוד אתה ובה''.
ואז היא מסכמת, מפתיעה: ''העמדה שלנו היא שדמוקרטיה אינה בהכרח טובה יותר''.
