דניאל גולדברג, 31, נשוי, עובד הייטק, מתגורר בתל־אביב
גדלתי בבית דתי־לאומי בבית־שמש, בכור לשבעה אחים ביולוגיים ועוד שתי אחיות באומנה. למדתי בישיבה תיכונית, ובנעוריי עברתי תהליך של חזרה בשאלה. בצבא שירתי כלוחם בדובדבן, ולאחר מכן השלמתי תואר באדריכלות מבצלאל.
בגיל 13 לקחתי את הכלב של השכנים לטיול. פתאום הופיע מולי בחור כבן 30, דתי חובש כיפה, שדיבר איתי על הכלב והתחיל להרעיף עליי מחמאות. הוא גר בארצות־הברית והגיע לבקר את אחותו שגרה בשכונה. החלפנו מיילים והתחלנו להתכתב. הוא נהג לבקר בארץ פעמיים בשנה, ובנינו קשר מאוד חזק. הדהים אותי שמישהו בגיל כזה מתייחס אליי כמו אל בן אדם שווה. הוא היה המנטור שלי בנושא דת, וחשבתי שהוא החבר הכי טוב שלי. סמכתי עליו בעיניים עצומות.
כשטסתי לארצות־הברית לבקר את הסבים שלי, ביקרתי אצלו בבית. לאט־לאט הוא התחיל לשאול אותי על אוננות, אבל לא חשדתי כי זה תמיד היה בקונטקסט של הדת. כשהוא התחיל לשאול אותי על איבר המין שלי, זה כבר נראה לי מוזר. בדיעבד הבנתי שזה לא הגיוני שבן אדם מבוגר מדבר עם ילד על הדברים האלה, אבל אז החלקתי את זה.
כשהייתי בן 15 סבא שלי הכיר לי מישהי, וכשסיפרתי לו הוא הגיב בכעס ואמר שזה מאוד בעייתי להיות בקשר רומנטי בתור דתי. אחרי כמה חודשים הוא עלה לארץ. כשבאתי אליו וסיפרתי לו שהפסקתי את הקשר איתה הוא מאוד התרגש. היינו בחנייה. הוא חיבק אותי חזק והתחיל ללטף לי את העורף. הרגשתי קצת מוזר, אבל אמרתי לעצמי שזה רק חיבוק אבהי. לאחר כמה חודשים, בזמן שהיינו אצלו בבית, הוא סיפר לי משהו שנורא ריגש אותו, והתחיל לבכות. הוא שוב חיבק אותי מאוד חזק וליטף לי את העורף, אבל הפעם הוא גם הצמיד אליי את איבר מינו והתחיל לנשק אותי על כל הפנים. הדפתי אותו וברחתי משם.
ניתקתי את הקשר, אבל הוא לא הפסיק לשלוח לי סמסים, מיילים ואפילו מכתבים בדואר. כשלא עניתי הוא שלח נערים מהשכונה לשאול אותי מה קרה. הסברתי לכולם שאני חוזר בשאלה, ואני לא מעוניין להיות בקשר עם מנטור הדת שלי. לא דיברתי על זה עם אף אחד שבע שנים. זה פגע במערכות היחסים שלי עם אנשים בכלל ועם נשים בפרט. לא הצלחתי לפתח רגשות ואיבדתי את האמון בבני אדם.
כשהכרתי אחרי הצבא את מי שהיא כיום אשתי, התחילו להתפתח אצלי רגשות, ובמקביל התחילו לצוץ גם הדברים שהדחקתי. למדתי אז בבצלאל, הסתובבתי ברחובות ירושלים ובכיתי בלי הפסקה, לא הבנתי מה קורה. כשאשתי תפסה אותי בוכה, סיפרתי לה. זו הייתה הפעם הראשונה שסיפרתי למישהו.
הרגשתי אשמה על כך שכל השנים הבן אדם הסתובב בשכונה שיש בה המון ילדים, כולל האחים שלי, ולא אמרתי כלום. אחרי שסיפרתי לאשתי הרגשתי שאני מוכן להתמודד עם זה, וסיפרתי לסבתא שלי. כששמעתי שהוא מלמד ילדים לבר מצווה, הגשתי נגדו תלונה במשטרה וסיפרתי לראש הישיבה שבה הוא לימד. בנוסף, פניתי לרבנים של שתי הקהילות שבהן נהג להתפלל וסיפרתי להם. בהמשך החלטתי להתעמת איתו. הלכתי אליו הביתה ואמרתי לו כמה הוא פגע בי.
באוגוסט האחרון השתתפתי בסדנה למודעות עצמית, שנערכת בסופי שבוע עם שלוש ארוחות ביום. במפגש הראשון הגעתי לחדר האוכל והכרתי את מגיש האוכל, גבר כבן 55. בכל פעם שהגעתי לאכול ניהלתי איתו סמולטוק - אהלן אחי, מה שלומך, איך עובר היום. כשנגמרה הסדנה נפרדתי ממנו בחיבוק חברי.
לאחרונה השתתפתי שוב בסדנה. דיברתי איתו קצת, והוא סיפר לי שהוא גר בסביבה ושיש לו אישה וילדים. בשבת ירדתי לאכול ארוחת צהריים, ומכיוון שידעתי שלא תהיה ארוחת ערב, ציינתי שלא אראה אותו עד הפעם הבאה, ואמרתי: 'בוא תן חיבוק'. הוא בדיוק ניקה את השולחנות ואמר שהוא רק ישטוף ידיים. לא הבנתי למה הוא צריך לשטוף ידיים בשביל זה, אבל זרמתי ויצאתי איתו לאזור הכיורים.
הוא אמר לי: 'בוא רגע, אני רוצה להראות לך משהו', ליווה אותי מעבר לפינה ונעמד מולי ליד השירותים. באותו רגע הוא פתאום קפץ עליי, כפה את עצמו, חיבק אותי חזק ונישק אותי בצוואר. ואז הוא הצמיד אליי את איבר מינו תוך כדי שהוא מתחכך בי בתנועות סיבוביות. קפאתי.
הכל קרה כל כך מהר. אחרי כמה שניות הוא הסתובב, אמר 'ביי' וחזר לחדר האוכל. האינסטינקט הראשוני שלי היה להתעלם ולהגיד לעצמי שבעצם לא קרה כלום. התחלתי לעלות במדרגות, אבל המקרה החזיר אותי לגיל 15, לאירוע ההוא. הפעם היו לי את היכולת, הכוח והידע להתמודד אחרת. עצרתי במדרגות, אמרתי לעצמי שאני כבר לא הילד המפוחד והמבולבל שהייתי, ושהאקט הזה לא היה תקין בשום צורה. ירדתי חזרה והתעמתתי איתו. צעקתי עליו שזה אסור, שזה ניצול מיני ושזה לא חוקי. הוא מלמל התנצלויות ודברים לא ברורים. הבנתי שאין עם מי לדבר. למרות הרצון העז לפוצץ אותו במכות, ידעתי שזה לא מה שיפתור את הבעיה.
יצאתי החוצה ופשוט התפרקתי. בכיתי בחוסר שליטה, ראיתי שחור בעיניים. הכל צף לי - הרגשות, הזיכרונות והפחד שלא יאמינו לי, שישפטו אותי. תחושת חוסר האונים על זה שלקחו ממני את הבחירה כשנגעו בי במקום אינטימי בלי אישור. הכעס והתסכול הציפו אותי. עד שסוף־סוף חזרתי לסמוך על אנשים ולאפשר מגע, בן רגע הכל התנפץ והחזיר אותי כמעט 20 שנה אחורה.
המקרה הראשון שקרה לי נתן לי את האומץ להתייצב מול התוקף הנוכחי במלוא הכוח. מיד כשזה קרה סיפרתי למנחה של הסדנה, ולמחרת דיברתי עם ראש הסדנה, הנהלת המוסד שבו נערכה הסדנה וסמנכ"ל החברה הקבלנית שהעסיקה את התוקף, וכולם טיפלו באירוע בצורה עניינית ומקצועית. לאחר מכן הגשתי נגדו תלונה במשטרה.
כשחזרתי לעבודה סיפרתי לצוות שלי. בחרתי להפסיק להתבייש. בהמשך כתבתי פוסט בפייסבוק, שזכה ל־2,400 לייקים ויותר מ־500 שיתופים. נכון, מפחיד ולא פשוט להיחשף, אבל אם זה יעזור ולו רק לאדם אחד עם הפחד והכאב שלו, עשיתי את שלי. בעקבות פרסום הפוסט עוד חמישה גברים סיפרו לי שנפגעו ממנו באותו האופן, שניים מהם כבר הגישו נגדו תלונה.
הפחד הכי גדול שלי היה התגובות, בייחוד מהחברים שלי מהצבא. פחדתי שיאשימו אותי בזה שלא פוצצתי אותו על המקום. בסוף פרסמתי את הפוסט בעמוד של עמותת דובדבן. 90 אחוז ממאות התגובות שקיבלתי על הפוסט המקורי היו מנשים, אז כנראה שיש עוד המון עבודה. חברים טובים שלי לא הרימו אפילו טלפון. הם היו כל כך בשוק, פשוט לא ידעו מה להגיד.
הדבר שהכי קשה למי שעובר פגיעה מינית, מעבר למעשה עצמו, הוא המחשבה שאין למי לספר, כי ישפטו אותנו, כי לא יאמינו לנו, כי יצחקו עלינו. אם כולנו נשתף, נראה שאנחנו ממש לא היחידים, ונוכל לאט־לאט לשבור את תאונת השרשרת הנוראית הזאת. אני מסוגל לשתף עכשיו כי אני נמצא במקום חזק ובטוח, אבל יש עוד המון שעוד לא שם ואנחנו צריכים לעזור להם.
- שורה תחתונה: "אל תישארו עם זה לבד. זה לא שווה את זה, תאמינו לי".
