יומן קריאה

חנה גולדברג: "פתאום המילים שהיו כלואות בתוכי התפוצצו על הנייר"

היא כותבת על דברים שמעניינים בכל גיל, גדלה בבית כאוב של ניצולי שואה והכי אוהבת את "בילבי". הסופרת, המשוררת והפזמונאית חנה גולדברג, עונה על 5 שאלות

מיה מיטבפורסם: 28.01.19 08:34
חנה גולדברג: "הורי היו ניצולי שואה שאיבדו את כל משפחתם ונותרו מצולקים ושבורים, שברי-אדם. הייתי ילדה מופנמת, שקטה וביישנית, שקוראת המון ספרים" (צילום: פולי וישנבצקי)
חנה גולדברג: "הורי היו ניצולי שואה שאיבדו את כל משפחתם ונותרו מצולקים ושבורים, שברי-אדם. הייתי ילדה מופנמת, שקטה וביישנית, שקוראת המון ספרים" (צילום: פולי וישנבצקי)

השבוע יש לי את הכבוד לארח כאן את היוצרת חנה גולדברג – סופרת, משוררת ופזמונאית, זוכת פרס מפעל חיים של אקו״ם, אשר כתבה למעלה מ-400 שירים למיטב מזמרי ארצנו, ביניהם שירים שכבר הפכו לקלאסיקה, כמו: "נאחז באוויר" לגידי גוב, "אנטרקטיקה" לקורין אלאל, "אש על הפנים" לרמי קליינשטיין, ״אמסטרדם״ ל״נוער שוליים״ ועוד.

 

גולדברג פרסמה עד היום ארבעה רומנים רבי-מכר, ארבע-עשר ספרי ילדים ושלושה ספרי שירה. לאחרונה יצא לאור ספרה "אילו הייתי עכבר", השלישי בסדרה "אילו", עליה המלצתי כאן בעבר - ספרים מצחיקים לילדים חכמים (איורים: אביאל בסיל, בהוצאת עם עובד).

 

1. איזה ספר אהבת והשפיע עליך כילדה?

אהבתי מאוד את הספר "בילבי", מאת הסופרת השבדית אסטריד לינדגרן, על הילדה החזקה ביותר בעולם. בילבי היא עצמאית, הרפתקנית, יצירתית, מקורית ומשוחררת ממגבלות ומוסכמות חברתיות. לאחרונה קניתי לעצמי עותק חדש של הספר.

 

2. האם ילדייך נותנים לך השראה לכתיבה?

ילדיי נתנו השראה לרבים מספרי הילדים שלי. למשל, הספר "דמעות ורודות" הוא על יצורה קטנה שמרגישה עצב ובדידות, כי אף אחד לא רוצה לשחק איתה, והיא מחזיקה את הכאב שלה בפנים ולא משתפת את ההורים שלה. כתוצאה מכך, מופיע כתם שחור על הפרווה שלה מול הלב, הכתם השחור הולך וגדל ומתפשט על כל גופה, עד שבסוף היא פורצת בבכי גדול, וסוף סוף הכתם השחור נשטף. כתבתי את הספר הזה בהשראת בתי מאיה שבילדותה התקשתה לתת ביטוי לרגשותיה. הספר הוכתר כספר הילדים המצטיין על ידי מגזין ׳הורים וילדים׳ והוא משמש פסיכולוגים ועוזר לילדים עם קשיים רגשיים להיפתח.

 

או למשל, הספר "קישתא" הוא על חתולת רחוב קטנה ועצובה שחולמת למצוא בית משלה, עד שיום אחד היא פוגשת ילדה בודדה שעברה דירה, ואין לה חברים בבית החדש ושתיהן מוצאות זו את זו והופכות לחברות. כתבתי את הספר בהשראת שני ילדיי, שאוהבים מאוד בעלי חיים ותמיד רוצים לאמץ את כל חתולי הרחוב בעולם ואני כמעט תמיד נשברת ונענית להם...

 

3. מה התגובה הכי מרגשת שקיבלת מילדים על ספרייך?

אני מקבלת הרבה מכתבים מילדים בעקבות הספרים, השירים והמפגשים שלי איתם. לאחרונה קיבלתי מכתב מרגש מילד נכה שהתרגש מהשיר שלי "חברים בכל מיני צבעים" והודה לי על שכתבתי שיר שמעודד ילדים לקבל אותו, למרות הנכות שלו.

 

4. האם את כותבת לילדה שהיית פעם או לילדים של ימינו?

אני לא כותבת למישהו מוגדר. אני מנסה לכתוב בכנות ובאופן אותנטי על נושאים שלדעתי מעניינים כל אדם בכל גיל.

 

5. כשהיית ילדה – מה רצית לעשות כשתהיי גדולה?

כשהייתי ילדה, לא היה לי מושג מה אעשה כשאהיה גדולה. גדלתי בחיפה, בבית כאוב. הורי היו ניצולי שואה שאיבדו את כל משפחתם ונותרו מצולקים ושבורים, שברי-אדם. הייתי ילדה מופנמת, שקטה וביישנית, שקוראת המון ספרים. כל הרגשות, הלבטים וכאבי הלב נצברו בתוכי, עד שבגיל 14 הכתיבה פרצה מתוכי. כל המילים שהיו כלואות בתוכי התפוצצו על הנייר. כל הרגשות והתובנות שלי הפכו לשירים וסיפורים. עם הזמן גיליתי שהעולם רוצה לקרוא את מה שאני כותבת וכך הבנתי שאני סופרת ומשוררת.

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
כותבת לילדים ולנוער ('אמא, מה זה עושה?׳ ו"אני רוצה את המוצץ שלי!" בהוצאת דני ספרים, סדרת 'הבלוגר' בהוצאת כתר), נשואה ואמא לשלושה בנים. מאז ומתמיד אהבתי לקרוא. אני רואה חשיבות, אחריות וזכות גדולה בהעברת האהבה הזו לדור הבא, אם בכתיבה, בשעות סיפור או בהרצאות בבתי הספר. אומרים שילדים היום לא קוראים, שיש להם הסחות דעת, והפרעות קצב, וריבוי מסכים, ומשחקי מחשב, ומיליון חוגים, ושיעורים... אני מאמינה שקריאת ספרים היא חלק מבריאות הנפש, וחוויה מדהימה לחלוק עם אהובינו הקטנים.