טיפול שורש: איך יצאתי סופסוף מהפלונטר והתאהבתי בתלתלים שלי

אחרי שנים של מאבק נואש בשיער שלה, שכלל קוקו-גרושות, החלקות מזעזעות וכמעט-קרחת, הגיעה חגית גינזבורג להבנות עם החמוס שגדל לה על הראש

בתור ילדה, השיער שלי היה לא פחות ממחריד. שילוב ארור של גנים גרועים ושני הורים ארגנטינאים שלא באמת ידעו מה לעשות עם הרעמה הזו שצמחה לי על הראש.  חגית גינזבורג (צילום: טמיר יהל ל"בלייזר")
בתור ילדה, השיער שלי היה לא פחות ממחריד. שילוב ארור של גנים גרועים ושני הורים ארגנטינאים שלא באמת ידעו מה לעשות עם הרעמה הזו שצמחה לי על הראש. חגית גינזבורג (צילום: טמיר יהל ל"בלייזר")

מתישהו באוגוסט האחרון נתקלתי בסרטון יוטיוב של בחורה אמריקאית מתולתלת. היא החליטה שנמאס לה מהשיער שלה ושהיא עושה קרחת. "יופי, עוד אהבלה", חשבתי. "בטח שאת עושה קרחת, יש לך סימטריה מושלמת בפנים. גם עם קרחת עדיין ילהקו אותך לפרסומת של משחת שיניים". היא עמדה מול המצלמה עם מכונת גילוח והעיפה מהראש שלה ערימות של תלתלים, ובסוף עמדה לה שם, מחויכת, וליטפה את הקרחת הבוהקת שלה. הקנאה חנקה אותי. הסתכלתי במראה וניסיתי לדמיין את עצמי בלי התלתלים שלי. מהר מאוד הבנתי שזה ככל הנראה ייגמר בקלסתרון שלי ברשימת המבוקשים של חמאס. בואו, אין לי תווי פנים שיכולים להחזיק קרחת. בלי שיער אני איראה כמו הנבל מאחד הקומיקסים של סטן לי.

 

הפנטזיה הזו, להעיף לקיבינימט את השיער הבלתי נסבל שלי ולהתחיל מההתחלה, הולכת איתי תקופה ארוכה. זר לא יבין זאת, אבל שיער מתולתל הוא כמו חיית משק קטנה עם רצונות וחשקים משלה, וברוב הזמן מה שהיא רוצה זה להתחרדן בשמש ולטפח חשמל סטטי. בקיץ האחרון העז הזו שצומחת לי על הראש הגיעה לשיאים חדשים של מרדנות בלתי נסבלת. לא משנה מה עשיתי, או כמה ניסיתי, השיער שלי פשוט נראה זוועה.

 

ההשפעה של יום שיער רע שנמשך חיים שלמים מחלחלת אלייך בסופו של דבר, ומתישהו את מתחילה להתייאש
אני אישה אינטליגנטית באופן יחסי, ולא, אני לא סבורה שהדבר היחיד שחשוב בעולם הזה הוא איך שאת נראית, אבל ההשפעה של יום שיער רע שנמשך חיים שלמים מחלחלת אלייך בסופו של דבר, ומתישהו את מתחילה להתייאש: מהסוללה הבלתי נגמרת של מוצרים לשיער שתופסת לך מקום באמבטיה, מהשעות שאת צריכה להשקיע במריחת מסכות ואמפולות, בייבוש עם דיפיוזר ואז חיזוק של בייביליס, בניסיונות כושלים לבלוע תוספי תזונה שאמורים לגרום לשיער שלך להיות מבריק ויפה. אגב, אני לא לבד בזה – בפייסבוק אפשר למצוא את קבוצת "מתולתלות" שמונה קרוב ל־74,000 חברות. לצורך ההשוואה, לא תמצאו קבוצה מקבילה לבעלות שיער חלק – פשוט כי החיים שלהן, כנראה, קלים יותר.

 

שיער שיבה בגיל 12 ולסבו-שיק

בתור ילדה, השיער שלי היה לא פחות ממחריד. שילוב ארור של גנים גרועים ושני הורים ארגנטינאים שלא באמת ידעו מה לעשות עם הרעמה הזו שצמחה לי על הראש. המאבקים שלי היו אינסופיים כמעט מההתחלה: בגיל 12 צצו לי שערות שיבה (תולדה של פגם גנטי שעבר בתורשה, ומאז ועד היום אני צובעת אותו), בגיל 16 ניסיתי לראשונה החלקת שיער (בניינטיז החלקת שיער הייתה תהליך כימי מזעזע עם ניחוח של ביצים סרוחות שלא באמת החליקה את השיער, אלא פשוט "פתחה" את התלתלים).

 

באיזשהו שלב עברתי לקוקו תמידי, שגרם לי בגיל 17 להיראות כמו גרושה בת 45. בסוף כיתה י"ב נמאס לי, אז קצצתי את השיער לתספורת לסבו־שיק שאפיינה את תחילת שנות האלפיים
באיזשהו שלב עברתי לקוקו תמידי, שגרם לי בגיל 17 להיראות כמו גרושה בת 45. בסוף כיתה י"ב נמאס לי, אז קצצתי את השיער לתספורת לסבו־שיק שאפיינה את תחילת שנות האלפיים. הוספתי לה עגיל בגבה ויותר ג'ל לשיער ממה שיאיר לפיד פגש בחייו. איך נראיתי? בדיוק כמו שזה נשמע. זה בטח לא עזר כשבטלוויזיה ובמגזינים (אני שייכת לעידן פרה־היסטורי, תסלחו לי) נתקלתי כל הזמן בתמונות של נשים מתולתלות עם שיער מושלם, מלא נפח וגלאם (תודה לך, שרון דוראני. באמת תודה). לא היה לי מושג שמדובר בעבודת יד מקצועית, של מעצב שיער חמוש בעזרים מתקדמים.

 

אני חושבת שניסיתי את כל מוצרי הטיפוח לתלתלים שהעידן המודרני הצליח לספק לי: קרמים, מוסים, גלייז, שמפו מיוחד, מרכך מיוחד, מסכה מיוחדת, בייביליסים למיניהם, עם דיפיוזר, בלי דיפיוזר. שום דבר לא עבד. כל מוצר חדש, כל ניסיון, ממלא את הלב שלך בתקווה: אולי זה ה־אחד שלי? אולי הוא יגאל אותי מלהיראות כמו הבת האבודה של בועז שרעבי? אבל לא. אני לא זוכרת תקופה בחיים שבה השיער שלי היה יפה בלי מאמץ, וזה השפיע על הדימוי העצמי שלי בדיוק כמו שאפשר לתאר.

 

 

השינוי מתחיל מהשורש

יש נשים שיש להן פנים יפות, ואז התספורת לא באמת משנה. גם לא הצבע. ויש נשים, כמוני, שיש להן פנים ממוצעות להפליא, ושיער יכול להשפיע לשני קצוות שונים של הקשת – אם הוא נראה טוב, הוא משדרג לך משמעותית את המראה. אם הוא נראה רע – אכלת אותה.

 

לפני כמה חודשים חוויתי הארה: המאבק בשיער הזכיר לי את המאבק הארוך והמייגע בשאר הגוף שלי - נטייה להשמנה, שהובילה לדימוי עצמי נמוך, הפרעת אכילה ותיעוב כללי של כמעט כל איבר אפשרי. רק לקראת גיל 30 התחלתי להפנים שהשינוי חייב להיות מנטלי, ולא פיזי.

 

בחודש האחרון, בגיל 36, קיבלתי החלטה מודעת להרפות. להפסיק להאביס את השיער בחומרים, להפסיק לקלל אותו, להפסיק להרגיש פגומה רק בגלל שהוא לא מתיישר לפי הסטנדרטים של הפיד שלי באינסטגרם
זה הרי לא באמת משנה כמה ארד במשקל, מקורה של השנאה לגוף שלי נעוצה בנפש. אז הלכתי לטיפול, עבדתי על לשחרר, נחשפתי לכמה שיותר תכנים של תנועת הבודי־פוזיטיב, ולבסוף משהו באמת עבד שם. זה לא שהיום אני מדלגת על החוף בביקיני קטנטן ומאושרת מכל גרם של צלוליט, אבל קיימת איזושהי מידה של השלמה עם הנושא. זו אני, זה הגוף שלי, אני חייבת לאהוב אותו בכל מצב ובכל משקל. אז למה שלא אעשה את אותו הדבר עם השיער שלי?

 

בחודש האחרון, בגיל 36, קיבלתי החלטה מודעת להרפות. להפסיק להאביס את השיער בחומרים, להפסיק לקלל אותו בלב (וגם בקול רם לפעמים), להפסיק להרגיש פגומה רק בגלל שהוא לא מתיישר לפי הסטנדרטים של הפיד שלי באינסטגרם. יש לי דברים חשובים יותר להתמקד בהם.

 

השיער שלי תמיד יהיה קצת בעייתי, וזה אולי חלק מהקסם שלו. אני לא צריכה להיאבק בו, אלא פשוט להשלים עם מה שהוא כרגע ולהגיד תודה על מה שיש. כשאת מפסיקה לנסות לאלף את החיה, את יכולה לראות אותה במלוא תפארתה. זה נכון לגבי נמרים בג'ונגל, וזה נכון לגבי תלתלים בגבעתיים. אז מה עשיתי? צמצמתי את שגרת טיפוח השיער שלי למינימום ושחררתי. פשוט הפסקתי להתעסק בו. פאק איט. אז השיער שלי לא מושלם, ממש כמוני, וזה בסדר גמור.

 

ואז קרה משהו מדהים: השיער שלי הגיב בהכרת תודה. אפשר היה לשמוע אותו נושם לרווחה וממלמל: "סוף סוף היא הרפתה, הביץ' הזאת", ופתאום הוא פשוט התחיל להסתדר. כאילו, יחסית אליו. משהו התחיל לעבוד שם נכון. פתאום יש לו יותר נפח, פתאום התלתלים יותר מוגדרים. ואולי זו רק אני ששיניתי את הפרספקטיבה שלי, והוא בכלל נראה בדיוק אותו הדבר. אין לי מושג. זה הקסם של השינוי המנטלי – כשאת עובדת על זה מספיק קשה, גם הדברים מתחילים להיראות אחרת.

 

לפני ואחרי. חגית (צילום: חגית גינזבורג)
    לפני ואחרי. חגית(צילום: חגית גינזבורג)

     

    ואיך זה באמת קרה?

    אני שונאת מספרות. אבל ממש. אין לי סבלנות אליהן ולשעות הארוכות שכל ביקור בהן דורש. אבל בכל פעם שאני מגיעה לנקודת רתיחה, כשכבר אין ממש ברירה, אני נוחתת מובסת אצל הספר שלי, ארז אלון, ומתחננת שיעשה משהו. הוא תמיד מבקש שאפנה כמה שעות טובות ואתן לו לעבוד כמו שצריך, אבל אף פעם לא מצאתי בתוכי את הכוחות לעשות את זה. אולי לא באמת האמנתי שמשהו טוב יכול לצאת מהערימה הזו שנמצאת לי על הראש. עד הפעם האחרונה.

     

    הפעם פיניתי לעצמי את כל היום והתייצבתי אצלו ב־9:00 לפנות בוקר. הוא הבטיח לי מהפך שמעולם לא חוויתי ואני התכוננתי להישאר מספיק זמן במספרה כדי שבסוף אצטרך לשלם שם ארנונה. זה התחיל בשעה וחצי של גוונים, המשיך בצביעת השורשים, ואחר כך בתספורת עדינה אבל מספיק משמעותית כדי שהשיער שלי יהיה כל כך בשוק, שהוא פשוט יסתדר מחוסר ברירה. בהמשך עברתי פעולות שיקום שנשמעו כמו סודות שמורים של הכור האטומי, ובסוף, אחרי שבע שעות שלמות – קיבלתי סוף כל סוף את השיער שתמיד רציתי: מלא נפח, חיות ואפילו זוהר. הסתכלתי במראה ולא האמנתי למראה עיניי. "יש לך שיער יפה, הוא פשוט עבר הרבה", אמר לי ארז. "תגלי קצת חמלה כלפיו, וגם כלפי עצמך".

     

     

    הגיליון החדש של מגזין Gostyle - עכשיו בדוכנים (צילום: עדן לוי)
    הגיליון החדש של מגזין Gostyle - עכשיו בדוכנים (צילום: עדן לוי)
     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד