הרבה לפני שהחל בארץ הוויכוח על גיוס נשים לקרבי, חסידה פעיל כבר דהרה על קומנדקרים וג'יפים בחזית הקרבות של מלחמת העצמאות. כשכולם חלמו להיות שכירים במפעל גדול או בבנק, היא הייתה יזמת עצמאית. ובתקופה שבה שלטה במדינה מפלגת העבודה, שהתנגדה להחזרת שטחים, היא דבקה בדעת המיעוט לצד בעלה, איש השמאל מאיר פעיל ז"ל. "זאת הייתה תקופה קשה מאוד", היא נזכרת. "קיצונים דתיים היו מצלצלים ומאיימים שיהרגו אותנו. היו מרססים כתובות נאצה בלובי ובחדר המדרגות של הבניין עם קללות, וזה היה נורא מפחיד. הבת הקטנה שלנו, שהייתה אז בבית ספר יסודי, חזרה יום אחד הביתה בוכה, וסיפרה שהילדים זורקים עליה אבנים וצועקים שהיא קומוניסטית. היא אפילו לא ידעה מה זה אומר".
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- הקטגור של אייכמן הציג שאלות שגם היום קשה לענות עליהן
הזיכרונות הללו כל כך קשים לה, שגם כיום, עשרות שנים אחרי, חסידה פעיל נמנעת מכל פעילות והתבטאות פוליטיות: אין סיכוי לחלץ ממנה אמירה על השמאל של היום, ובוודאי לא לשמוע למי תצביע בבחירות הקרובות. בגיל 88, עם ארבעה ילדים, 11 נכדים וחמישה נינים, יש עוד דברים שפעיל נמנעת מהם: היא כבר לא טסה לבקר את הבן הבכור שחי בארצות הברית, וכבר לא נוסעת ברחבי הארץ עם תיאטרון הבובות שלה. מה שהיא לא מפסיקה לעשות, זה לכתוב. מי שעזבה את בית הוריה בגיל 17 ולא סיימה בגרות, נעשתה, בין היתר, סופרת ילדים, ובימים אלה יוצא לאור ספרה השישי, "תרנגול ותרנגולת" (הוצאת קוראים). "בבית לא היה כלום", מספרת פעיל. "לא היה כסף לא לספרים ולא לחוגים, אבל תמיד אהבתי להמציא ולספר סיפורים, וברגע שיכולתי, התחלתי לכתוב בעיתונים ולפרסם ספרים".
לא ידעו אם אני בחיים
היא נולדה בשכונה החרדית בית ישראל בירושלים ומספרת שקשה לה להסביר לנכדיה את העוני שממנו סבלה בילדותה בשנות ה-30. כשהיא מדברת איתם על דירת שני החדרים הקטנה, שפוצלה והושכרה, או על השירותים המשותפים מחוץ לבית - הפער מול החיים שלהם הוא בלתי נתפס. אבל לא המחסור החומרי הוא שכל כך הפריע לה בילדותה, אלא אי-היכולת לבטא ולמצות את נטיותיה האינטלקטואליות והאמנותיות. "הוריי אפילו לא הסכימו שאצא לטיולים של תנועת מכבי צעיר", היא נזכרת בצער, "אבל לא שמעתי בקולם ולא כל כך דיברתי איתם. הם כאילו רק סיפקו לי מקום לאכול ולישון בו. ברגע שיכולתי, הצטרפתי לגרעין שממנו התגייסתי להגנה. לא שאלתי לרשותם ולא סיפרתי כלום, כי זה היה מאוד סודי. היו חודשים רבים שהם לא ידעו אם אני עדיין בחיים".
הסודיות המוחלטת, בגלל הבריטים ששלטו בארץ, הייתה כל כך גדולה, שאיש מבני משפחתה ומחבריה לא ידע שהיא נשלחה לקורס אלחוטנים, למדה מורס והוצבה במטה חטיבת הנגב. במלחמת העצמאות השתתפה בקרבות גדולים ומפורסמים - לוט, חורב ועובדה – כשהיא מיטלטלת עם מזוודת קשר כבדה בכלי רכב שרובם נגנבו מהצבא הבריטי. "המכשירים היו כל כך פרימיטיביים, שחצי מהסימנים לא הגיעו", היא מספרת. "כל הזמן קיבלנו מיישובי הנגב הודעות קשות על הרוגים, ומצד שני הגיעו הודעות מירושלים, שבה נשארו ההורים שלי ואחי, על המצב הקשה שם ועל מחסור באוכל. זאת הייתה עבודה חשובה ואחראית מאין כמוה, ומעולם לא הרגשתי שמתייחסים אליי שונה כי אני בחורה. כולם היו חברים של כולם. קשה לתאר את הרוח הטובה שהייתה בפלמ"ח".
באחד מטיולי החטיבה נסעה בקומנדקר עם קצין המבצעים. שמו היה מאיר פעיל, והיו לו מעלות רבות בעיניה, בהן השכלה כללית רחבה והיכרות עם ספרים רבים. עם סיום המלחמה היא נישאה לו, ולאחר מכן הגשימה את חלומה ויצאה ללמוד. בגרות אמנם לא הייתה לה, אבל שמה כפלמ"חניקית נועזת כבר הלך לפניה, ומהתיכון הירושלמי שבו למדה קיבלה מכתב שבזכותו התקבלה ללימודים בסמינר הקיבוצים. "זה היה תענוג ללמוד, והייתי תלמידה טובה. אחרי שסיימתי, קיבלתי הצעה לעבוד כגננת בקיבוץ נגבה. למאיר ולי לא היה איפה לגור, אז זו הייתה הזדמנות לקבל מקום מגורים ומשכורת. קיבלנו צריף בלי מים זורמים ובלי שירותים; בגן לא היה תקציב לניירות ולצבעים; מחצית מהילדים היו יתומים אחרי המלחמה. הכנתי בובות, סיפרתי להם סיפורים שהמצאתי, וכתבתי מה אנחנו עושים בגן. רוב הילדים שומרים איתי על קשר עד היום".
לאחר תקופה בקיבוץ עברו בני הזוג לשיכון אנשי קבע במעוז אביב. ביתם הבא היה ברמת אביב, בשכנות לרבין ולפרס, דווקא בשנים שבהן היריבות הפוליטית בין מאיר פעיל לממסד שברה שיאים. זה היה בשנות ה-70 של המאה הקודמת; פעיל פרש מהצבא בדרגת אלוף-משנה והקים תנועה פוליטית בשם תכלת-אדום, שתמכה בנסיגה מהשטחים ובהקמת מדינה פלסטינית. הוא גם כיהן כחבר כנסת מטעם המפלגות מוקד ושל"י והיה ממייסדי תנועת שלום עכשיו. "להיות נגד מפלגת העבודה אז, היה יותר גרוע מלהיות נגד כל מפלגה היום", אומרת אלמנתו. "את הבן שלנו לא קיבלו לקורס קצינים בגלל זה. את גיסתי, שהייתה אחות, פיטרו מהפחד שהיא תשפיע על החולים. היו גננות שלא רצו שאבוא לגן שלהן. גם שאר הילדים שלנו סבלו מכך, אבל לא אמרתי לבעלי כלום, כי הסכמתי עם השקפת העולם שלו".
מי היה מאיר פעיל? צפו:
הייתי רוב הזמן לבד
למרות הקשיים הרבים שניסו להערים עליה, היא עבדה כגננת יותר מ-20 שנה, וגם בכך לא הסתפקה: בתקופה שבה היו בארץ מעט מאוד נשים עצמאיות, פעיל הקימה עסק מצליח – תיאטרון בובות נייד. היא הכינה את הבובות, כתבה את הטקסטים ונסעה בכל הארץ להופעות בפני ילדים. "אף אחד בארץ לא התעסק אז בתיאטרון בובות. אני הכרתי את התחום בזכות מורה שלימדה אותי בסמינר, עולה חדשה מצ'כיה שהביאה איתה בובת ראש שמכניסים אליה את היד. ממנה למדתי להכין בובות. אחרי שעברנו לקיבוץ, אבא של אחד הילדים בגן הכין לי מסך של תיאטרון, והתחלתי להעלות הצגות. במשך שנים הופעתי בבתי ספר ובגני ילדים וגם העברתי השתלמויות חינוכיות והרצאות".
היום, שלוש שנים אחרי שבעלה נפטר, היא בעיקר בבית, נהנית מהילדים עופר (64), נעם (61), תמר (53) וסיגל (49), מהנכדים ומהנינים. הצעירים שבחבורה עוזרים לה לתחזק חשבון פייסבוק מעודכן. אחת הנכדות, סיון גור פעיל, גם איירה את ספרה החדש. פעיל גם מוזמנת לטקסים רבים הקשורים בהיסטוריה שלה ושל בעלה המנוח: השנה, לדוגמה, השתתפה בשחזור של מבצע עובדה וקיבלה תעודת הערכה מהרמטכ"ל על פועלה במלחמת העצמאות. גם לטקסים בבה"ד 1 היא מוזמנת, כאלמנתו של מי שהיה אחד ממפקדי הבסיס.
"לא היה קל להיות אשת איש צבא", אומרת פעיל. "מאיר'קה היה מגיע הביתה רק פעם בשבועיים, ואני הייתי רוב הזמן לבד, בלי טלפון או מכונית. גם שני הבנים שלנו היו חיילים קרביים: הם שירתו בשריון ועברו מלחמות, אבל אני כבר לא זוכרת איזה. די, היו כל כך הרבה, שאני משתדלת לא לזכור".
הילדה הזו צמחה והייתה לפלמ"חניקית מפורסמת. הקליקו על התמונה:
