"אבא לימד אותי להיות הכי טובה, דווקא בגלל שיש לי פגם ביד"

לד"ר אירינה גרשון, שנבחרה לאחת מעשרת רופאי המשפחה המצטיינים, אין כף יד שמאלית. אבל יש לה לב ענק, ויכולת מופלאה ללוות את מטופליה שנוטים למות במשרתה הנוספת כרופאה פליאטיבית

אירינה גרשון: "אבא פיתח לי פרוטזה מיוחדת לכף היד, כדי שאוכל להרכיב עליה סנפיר ולשחות, ופרוטזה אחרת - כדי שאוכל לעשות סקי. בתיכון הייתי אלופת שחייה ואלופת סקי" (צילום: צביקה טישלר)
אירינה גרשון: "אבא פיתח לי פרוטזה מיוחדת לכף היד, כדי שאוכל להרכיב עליה סנפיר ולשחות, ופרוטזה אחרת - כדי שאוכל לעשות סקי. בתיכון הייתי אלופת שחייה ואלופת סקי" (צילום: צביקה טישלר)

ימים ספורים לאחר שד"ר אירינה גרשון (52) זכתה ב"פרס דניאלי - רפואה עם לב", כרופאת משפחה מצטיינת, הגיעה אליה שיחת טלפון מפתיעה. "את בטח לא זוכרת אותי, אבל אני זוכר אותך היטב", אמר הקול מעבר לקו והציג את עצמו בשמו, שאכן לא היה זכור לה.

 

"לפני 18 שנים הייתי מאושפז בבית החולים מאיר בכפר־סבא. את היית סטאז'רית צעירה במחלקה פנימית שבה אושפזתי, ומדי בוקר באת לקחת ממני דם. לעולם לא אשכח באיזו עדינות, מסירות ומקצועיות טיפלת בי ובחולים אחרים. קראתי על הפרס שזכית בו, כל כך בצדק, ואני מנצל את ההזדמנות הזו להגיד לך תודה".

 

התרגשת?

"מאוד. השיחה הזאת היא הערך המוסף של הפרס. היא שווה את כל המאמץ הבלתי נלאה, הימים הארוכים, ההתמסרות לחולים ואת עצם הבחירה שלי ברפואה כדרך חיים".

 

הפרס המדובר הוענק לעשרת הרופאים המסורים במדינה לשנת 2018, מבין כל רופאי המשפחה שעובדים כיום בארץ. מטופלים של כל קופות החולים קיבלו מסרונים ובהם רשימה של 5,500 רופאי משפחה והתבקשו לבחור את רופא המשפחה המצטיין בעיניהם. יותר מ־150,000 מטופלים נענו לאתגר והמליצו על הרופא שלדעתם ראוי לפרס. מתוכם נבחרו עשרה רופאים מקופות החולים בכל רחבי הארץ, ובהם ד"ר גרשון, מנהלת מרפאת צור־יגאל של שירותי בריאות כללית.

 

"כבר קיבלתי בעבר פרסי הצטיינות על עבודתי, אבל הפעם התרגשתי יותר", היא אומרת. "בעצם, נבחרתי לא על ידי הממונים עליי, אלא על ידי המטופלים שלי, ולדעתי זה הפרס הכי גבוה שאפשר לקבל. זו הבעת אמון על השקעתי, וזה נעים, אף שמעולם לא חיפשתי הוקרה על ההשקעה".

 

לטקס, שהתקיים בסוף אוקטובר בבנייני האומה בירושלים, קדם ביקור של הרופאים הנבחרים בלשכת ראש הממשלה ופגישה עם נשיא המדינה. "הייתי שם עם הילדים שלי ועם בעלי, שגם הם התרגשו מאוד. אחרי הכל, הם שותפים מלאים לחיים שלי ולבחירות שאני עושה", אומרת ד"ר גרשון, תושבת צור־יגאל, נשואה ואם לאיתי (25), סטודנט למחשבים במרכז הבינתחומי וגילי (24), סטודנטית למשפטים וממשל במרכז הבינתחומי.

 

 

אהבות ואכזבות

היא ילידת סנט־פטרסבורג, בת לאם מהנדסת ואב רופא ריאות, שנפטר לפני כ־30 שנה. "נולדתי עם אח תאום, שגדול ממני בשתי דקות, וללא כף יד שמאלית", מספרת ד"ר גרשון. "אחרי הלידה התברר, שבמהלך ההיריון הייתה בעיה מכנית. כנראה התאום שלי לחץ על כף היד השמאלית והיא לא התפתחה. אבל אין דבר שאני לא יכולה לעשות", היא ממהרת להרגיע.

"במהלך ההיריון הייתה בעיה מכנית. כנראה התאום שלי לחץ על כף היד השמאלית והיא לא התפתחה. אבל אין דבר שאני לא יכולה לעשות",

 

היה בך שמץ של כעס על אחיך?

"ממש לא. לא הרגשתי שהוא גזל ממני משהו. אבא לימד אותי להיות הכי טובה מכולם דווקא בגלל שיש לי את הפגם ביד, והשתדלתי לעמוד בציפיות שלו ושל עצמי. הייתי תלמידה מצטיינת בבית הספר היסודי, בתיכון וגם בבית הספר לרפואה. בנוסף, אבא פיתח לי פרוטזה מיוחדת לכף היד, כדי שאוכל להרכיב עליה סנפיר ולשחות, ופרוטזה אחרת - כדי שאוכל לעשות סקי. בתיכון הייתי אלופת שחייה ואלופת סקי".

 

הפגם ביד לא הפריע לחיי החברה שלך?

"ברור שהפריע. גברים צעירים רוצים שלמות חיצונית. היו בהחלט כמה אכזבות. אבל אני המשכתי הלאה. לא הייתה לי ברירה. ידעתי שאני יכולה לעשות הרבה דברים יותר טוב מרוב האנשים, וזה היה הפיצוי. המצוינות וההישגיות".

 

ד"ר גרשון סיימה את לימודי התיכון בגיל 16 והתקבלה ללימודי רפואה באוניברסיטת סנט־פטרסבורג. אחרי שש שנות לימוד, כולל התמחות ברפואת ילדים ותשעה חודשי עבודה בבית חולים כרופאת ילדים, החליטה לעלות לישראל.

 

"אבא נפטר כשהייתי בת 20 והחלטתי לעזוב את סנט־פטרסבורג", היא משחזרת. "אף שלי אישית לא הייתה תקרית אנטישמית, הרגשתי שאנחנו, כיהודים, לא רצויים שם. המון יהודים עזבו והרוסים לא הצטערו. הם ויתרו בקלות על המוחות הכי טובים שעזבו. אמא ואחי לא רצו לעלות. אחי עבר לגרמניה והיום הוא פסיכיאטר שם. אמא עלתה לישראל לפני 25 שנים, כשהבן שלי היה בן חצי שנה".

 

איך הייתה הקליטה בארץ?

"זה לא היה פשוט. עליתי ב־1990 בתקופה שבה ננקטה דרך של קליטה ישירה, נאלצתי לקחת אחריות למציאת דיור ומקום עבודה וללמוד עברית. אבל אני לא פוחדת מקשיים".

 

אחרי ששכרה חדר בבית משפחה בחולון וקיבלה סל קליטה, התחילה ללמוד עברית באולפן ובמקביל הצטרפה לקורס לרופאים עולים דוברי רוסית, שהתקיים במרכז הרפואי וולפסון, לקראת הבחינה הממשלתית לרישוי עיסוק ברפואה בישראל. רוב עמיתיה היו בעלי משפחות ובוגרים ממנה.

 

התגעגעת הביתה?

"לא היה לי זמן לגעגועים. בשעות שאחרי הלימודים ניקיתי בתים, הייתה לי מטרה אחת: לעבור את המבחן ולהתחיל את החיים כרופאה בארץ".

 

לאחר שעברה בהצלחה את הבחינה הוצע לה לעשות הסבה מקצועית למדע ולמחקר. "זה נראה לי בהחלט, כי גם אבא היה איש מחקר והוא הדמות שהובילה אותי בכל הישגיי. עד היום אני מתגעגעת אליו ולעצותיו הטובות".

"לא היה לי זמן לגעגועים. בשעות שאחרי הלימודים ניקיתי בתים, הייתה לי מטרה אחת: לעבור את המבחן ולהתחיל את החיים כרופאה בארץ"

 

היא התקבלה למחקר בנוירופיזיולוגיה של העיניים בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל־אביב ואחרי חמש שנות מחקר קיבלה תואר PHD (דוקטורט בפילוסופיה) נוסף על התואר ברפואה.

 

בתקופה זו הכירה את גרשון גרשון (כן, זו לא טעות), שעבד אז כמפיק ועורך של תוכנית "עולים באולפן" בטלוויזיה הלימודית - כיום איש עסקים, ואחרי חצי שנה הם נישאו. "כשסיימתי את התואר במחקר אמרתי לעצמי שאני בכל זאת רוצה לעבור לרפואה ועשיתי סטאז'. כשעברתי במחלקות השונות בבית החולים התאהבתי ברעיון להיות רופאת משפחה".

 

למה דווקא רפואת משפחה?

"כי רציתי לטפל לא רק בפציינט, אלא להיות חלק מהמשפחה שלו".

 

אירינה גרשון. "רציתי לטפל לא רק בפציינט, אלא להיות חלק מהמשפחה שלו" (צילום: צביקה טישלר)
    אירינה גרשון. "רציתי לטפל לא רק בפציינט, אלא להיות חלק מהמשפחה שלו"(צילום: צביקה טישלר)
     

     

     

    2,500 פציינטים

     

    בשנה החמישית להתמחותה במסגרת שירותי בריאות כללית, הוזמנה להיות רופאת המשפחה של היישוב צור־יגאל. "התחלתי מ־600 פציינטים ועכשיו יש לי 2,500", היא אומרת בגאווה. לפני כ־15 שנה עברה קורס ברפואה סינית, שיועד לרופאים, ומאז היא נעזרת בטכניקת הדיקור להשלמת הטיפולים הקונבנציונליים. ואם כל זה לא מספיק, היא גם מטפלת בחולי הוספיס־בית במסגרת "שקד", היחידה להמשך טיפול של קופת חולים כללית.

     

    איך את מספיקה הכל?

    "אני משכימה בחמש בבוקר, יוצאת להליכה של 40 דקות וב־6:20 אני כבר במרפאה. בשעה 11:00 אני עוברת למרפאה הפרטית שלי, שבה אני מטפלת בדיקור סיני וב־16:20 אני שוב במרפאת קופת חולים כללית, עד שמונה בערב".

     

    ואת צריכה גם להיות זמינה 24/7 לטובת החולים הסופניים שלך.

    "אני מלווה את הפציינטים שלי עד הרגע האחרון וזה באמת מחייב זמינות ומענה מיידי בכל שעה. זה עיסוק שמחייב הכשרה. לפני 18 שנה עברתי שנת השתלמות ברפואה פליאטיבית (המתמקדת בהקלת התסמינים של המחלה ולא בניסיון לעצור את התפתחותה, צ"ר), מטעם אוניברסיטת בן־גוריון, ולפני שנתיים סיימתי קורס בן שנתיים לרופאים ברפואה פליאטיבית בפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל־אביב".

    "אני מלווה את הפציינטים שלי עד הרגע האחרון וזה באמת מחייב זמינות ומענה מיידי בכל שעה"

     

    מה כולל התפקיד?

    "עם השנים, השתנה מאוד האופי של מתן התרופות ונכון להיום אפשר להגיע לאיזון טוב, שמאפשר לחולה בשלב האחרון של חייו להיות משוחרר מכאבים ומסבל. התפקיד שלי במערכת הזאת כולל, כמובן, גם קשר בלתי אמצעי עם המשפחה שמקיפה את החולה וזקוקה גם היא לתמיכה, שלא פחות חשובה".

     

    "אני אחראית על חולי הוספיס־בית מצור־יגאל עד רמת־השרון, כולל רעננה, כפר־סבא והרצליה. כשאנחנו מקבלים חולה לטיפול אנחנו יוצרים קבוצת ווטסאפ שכוללת אותי ואת שתי האחיות שעובדות צמוד אליי ואת בני המשפחה הרלוונטיים של המטופל. כיום יש לי עשר קבוצות פעילות במקביל. בכל בוקר אנחנו שולחות ברכת 'בוקר טוב' ומבקשות שיכתבו לנו איך עבר הלילה, וכאמור, הם יכולים לפנות אלינו ישירות בכל שאלה ומשאלה. בערב נערך סיבוב תקשורת נוסף, ואחת האחיות זמינה טלפונית גם בלילה".

     

    גם החולה שותף לקבוצת הווטסאפ?

    "בדרך כלל לא. אם הוא רוצה, פותחים קבוצה נוספת, שבה הוא משתתף".

     

    איך משפיע הקשר הרצוף עם חולים סופניים על חייך?

    "אני מנסה להבדיל בין אמפתיה לרגש. אני מאוד אמפתית: מקשיבה, מסתכלת בעיניים, אני בוכה עם החולה ועם המשפחה, מחבקת אותם, עוזרת מבחינה רפואית ועושה הכל כדי להקל. אבל אני יודעת שאם אחוש רחמים ואהיה מעורבת רגשית, זה עלול להשפיע על איכות הטיפול. לקח לי שנים להפנים ולהבין את זה ואני מרגישה שהיום אני עושה את הדברים בצורה הכי נכונה, הן מבחינת החולה ומשפחתו והן מבחינתי".

     

    האם המוגבלות שלך גורמת לך להיות רגישה יותר לזולת?

    "אני לא יודעת לעשות את ההפרדה, זה חלק מהאישיות שלי - קודם כל להקשיב ולהבין ואחר כך לעזור בצורה הכי טובה שאפשר".

     

    התאכזבת שילדייך לא בחרו להיות רופאים?

    "לא, אני חושבת שצריך להיוולד רופא. כמו שאבא שלי היה וכמו שאני נולדתי לזה ומעולם לא הייתה שאלה מה ארצה להיות. היה ברור שאני רופאה מלידה".

     

    הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים
    הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים
     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד