אל-הורית, ומאמנת נשים בהיריון: 'בא לי להגיד לפעמים שייצאו לי מהרחם'

סיון גבאי, בת 32, מאמנת כושר של נשים בהיריון ולאחר לידה, רווקה, גרה בירושלים

כבר בפעם הראשונה שקיבלתי מחזור, ידעתי שאני לא מתחברת לעיקרון שצריך להתחתן ולהביא ילדים לעולם. מגיל 16 אני על גלולות וחרדה מאוד שלא להיכנס להיריון. יש בזה פן אקולוגי - העולם בסכנה של פיצוץ אוכלוסין. בנוסף, האנושות אכזרית ולא הייתי רוצה להביא ילד לעולם כזה. אבל אין צורך להתחבא מאחורי תירוצים - בשורה התחתונה, לא בא לי. אני אל־הורית.

תוך כדי שיחות במשפחה, שאלו אותי לא פעם: מה עם ילדים? את לא חושבת על זה? בשלב מסוים התחלתי לענות שהשעון הביולוגי שלי לא מתקתק ושבכלל לא בא לי. אז הם אמרו: 'יעבור לך, זה האושר הכי גדול, את תראי כשזה יהיה שלך'. עניתי להם: 'מה אם זה לא יהיה האושר הכי גדול? מי ייקח אותו? אתם?' כשאבא שלי אמר לי שהוא רוצה נכדים, אמרתי לו שיש לו כבר נכדה מאחי ושהוא לא חייב גם ממני. אומרים לי: 'את תתבגרי ותתחרטי'. בעיניי עדיף לא להביא ילדים ולהתחרט ובגיל מאוחר יותר לאמץ, מאשר להגיד: 'אני אביא ילד ונראה מה יהיה'. זה הרבה יותר מסוכן לדעתי. 

אני מנויה באתר היכרויות ובפרופיל שלי מזדהה כאל־הורית. הרבה גברים בטוחים שאישה אל־הורית לא מחפשת קשר רציני וארוך טווח. זה לא נכון. אני רוצה להקים משפחה עם בן זוג ועם כמה הולכי על ארבע מסביבנו. התגובות לאל־הוריוּת שלי מזעזעות. פעם אחת כתבו לי שצריך לסקול אותי על זה. יש כאלה שמסתכלים עליי כמו על מקרה סעד. רווקה בת 32, מסכנה. כותבים לי: 'חשבת להקפיא ביציות?' לפעמים בא לי להגיד לכולם - צאו לי מהרחם, אני לא רוצה!

אחרי הצבא, כשהתחלתי להתאמן בחדר כושר, התחברתי לאחד המדריכים והפכנו לזוג. גרנו יחד, גידלנו את שפרה החתולה וקראנו אחד לשני בבון ובבונית. כשהייתי בת 27, הוא פתאום אמר שהוא רוצה שיקראו לילד הראשון שלנו על שם אבא שלו. שמעתי אותו, וכמו בסרטים המצוירים דמיינתי את עצמי בורחת ומשאירה בקיר חור בצורה שלי. אמרתי לו 'טוב, בסדר', כדי להשכיח את זה ולהשתיק את העניין.

לפני חמש שנים, בן זוגי נפטר באופן פתאומי, בגיל 29. זאת הייתה סיטואציה קשה לעיכול. בן אדם שחייתי איתו פתאום חדל מלהתקיים. הרגשתי לבד בעולם, שאף אחד לא מבין אותי. נכנסתי לטיפול פסיכולוגי והשתתפתי בקבוצת תמיכה. בשנתיים האחרונות אני מתנדבת בקבוצת התמיכה הזאת, ומקשיבה לנשים שאיבדו את בן הזוג שלהן.

כדי להמשיך את מה שבן זוגי התחיל, נרשמתי לקורס מאמני כושר והתחלתי לעבוד בחדר כושר. במהלך העבודה פגשתי מתאמנות ששנים אחרי לידה סובלות מבריחת שתן, טחורים וכאבי גב. נשים בגילי עם שלושה ילדים, שאחרי כל לידה ממהרות לחזור לג'ינס. הן הולכות לרופא שמאשר להן לחזור להתאמן כעבור כמה שבועות של משכב לידה, למרות ששרירי רצפת האגן שלהן עברו טראומה מסיבית שדורשת שיקום. הן מפעילות לחץ על רצפת האגן וזה גורם להן צניחה של איברים.

נוח מאוד לחברה להגיד: 'ככה זה, תתפקדי כאמא וכאישה ותתאמני בכל הכוח', אבל אני רוצה לדאוג לנשים בתוך המערכת ההרסנית הזאת. הפמיניזם שלי הוא לחזק נשים אחרות פיזית, ולאפשר להן לשקם את עצמן ולדאוג לבריאות ולגוף שלהן. לכן החלטתי, לפני שנתיים וחצי, להתמחות באימון כושר לנשים בהיריון ואחרי לידה.

אני לא מציגה את עצמי בפני המתאמנות כסיון האל־הורית, אבל אני לא מסתירה את זה מהן. כשזה עולה, יש כאלו שמבינות אותי. אחרות מנסות לשכנע ש'זה כזה אושר שעד שלא יהיה לך לא תדעי'. אני יכולה להבין שלאישה שכרגע ילדה קשה לקבל שיש מישהי שלא רוצה תינוק, אבל מה שנכון לאחרות לא בהכרח נכון לי. גם אם הבחירות שלנו שונות, הן לא סותרות זו את זו.

בשורה התחתונה: לא משנה מה החברה מצפה מכן, כל אחת צריכה לעשות את מה שהכי טוב לה ולא להתרגש מהלחץ החיצוני".