"לשליחה אסור להיות עצובה. אני נזכרת בייעוד שלי ומתעשתת"

רגע לפני הכנס השנתי של נשות חב"ד, שלוש שליחות שעזבו הכל ועברו לגור הרחק מכאן מספרות על מציאות שבה לפעמים כדי להגיע למקווה צריך לטוס

מפגשים מרגשים. כנס שליחוֹת חב"ד, שנערך בשנה שעברה (צילום: חיים פרל)
מפגשים מרגשים. כנס שליחוֹת חב"ד, שנערך בשנה שעברה (צילום: חיים פרל)

הן קיבלו על עצמן משימה מאתגרת: להיות שליחות חב"ד ולהפיץ את בשורת היהדות בכל העולם. עד מתי הן יהיו בתפקיד? לתמיד (או לפחות עד בוא המשיח). רגע לפני הכנס השנתי של נשות חב"ד שיתקיים החודש (ראו הרחבה בהמשך), שלוש שליחות שעזבו הכל ועברו לגור הרחק מכאן מספרות על חייהן יוצאי הדופן.

 

 

השליחה באלסקה: אסתי גרינברג

 

בת 49, נשואה ליוסי (54), אמא של מנדי (29), מושקי (27), לוי (23) ורבקי (18) וסבתא לשישה. מנדי ומושקי נשואים והצטרפו עם בני זוגם לשליחות עם הוריהם באלסקה, 23 שעות טיסה מישראל. גרים בעיר אנקורג' כבר 28 שנים, "ובעזרת השם עד בוא המשיח".

 

 

אסתי גרינברג (בשמלה הירוקה) ומשפחתה. "להביא את חום היהדות לאלסקה הקפואה" (צילום: Motti H -Mendel Meyers Studio)
    אסתי גרינברג (בשמלה הירוקה) ומשפחתה. "להביא את חום היהדות לאלסקה הקפואה"(צילום: Motti H -Mendel Meyers Studio)

     

    איך הפכת לשליחה?

    "אני ילידת מישיגן ובאתי מבית של שליחים. הכרתי את יוסי בניו יורק, גרנו שם כשנתיים ואז החלטנו להיות שליחים ועברנו לאלסקה".

     

    מה אתם עושים כשליחים?

    "הקהילה כאן קטנה ורחוקה ממרכזים יהודיים, ואנחנו המענה לכל מה שקשור ליהדות החל מברית ועד, לא עלינו, לסדרי הלוויה. הקמנו כאן הכל מאפס: מקווה, קמפוס שמהווה מרכז קהילתי יהודי של יהדות אלסקה (המונה כ־6,000 איש, מתוכם 3,500 באנקרוג') בית חב״ד, גן ילדים מהטובים בעיר, בית כנסת, בית ספר ליהדות, מוזיאון יהודי, תלמוד תורה בימי ראשון, אירועים לקהילה כמו חנוכה במרכז העיר וסדר פסח. הפרחנו את המקום. אנשים שמגיעים לכאן מספרים שלא היה להם כל קשר לשורשיהם ודווקא כאן הם מוצאים אותם. מעולם לא עזבנו את המקום בשבתות כי אנחנו היחידים שאחראים על ענייני היהדות. אין כאן שבת בלעדינו. לפחות עכשיו כבר יש לנו את חתני שמשמש כרב בית הכנסת. לרוב חברי הקהילה אין כאן משפחה מורחבת, ולכן כולנו כאן משפחה אחת גדולה".

     

    ספרי על מקרה בלתי נשכח.

    "כשהגענו לכאן, היה מקווה ששלוחי הרבי בנו לפני יותר מ־40 שנה. בהמשך היו בעיות עם הצבא האמריקאי ולא היה לנו מקווה, אז במשך שנתיים נשות הקהילה טסו כשלוש וחצי שעות טיסה עד סיאטל כדי לטבול. הייתה אישה אחת שפחדה מטיסות וביקשה שאלווה אותה לנהר. זה היה בקיץ, כך שזה לא היה אמור להיות כל כך נורא, אלא שברגע שהיא הייתה ממש מוכנה לטבול זינק לתוך המים מוס (אייל)".

     

    בעלה של אסתי והבת רבקי (צילום: Lisa Seifert)
      בעלה של אסתי והבת רבקי(צילום: Lisa Seifert)

       

      איך אתם מסתדרים עם החושך בחורף והימים הארוכים בקיץ?

      "כשהילדים הגדולים שלנו הגיעו לגיל מצוות והתחילו לצום, היינו נוסעים, למשל, בי"ז בתמוז, למקומות מרוחקים כדי שהצום לא יהיה בלתי נגמר".

       

      אתם מגיעים לישראל?

      "לבעלי יש משפחה גדולה שם ואנחנו משתדלים להגיע אחת לשנתיים. כשבתנו מושקי התחתנה, הם הגיעו לכאן וזו הייתה החתונה החסידית הראשונה באלסקה. אם מישהו מגיע אלינו משם, אנחנו מבקשים את העוגיות הטעימות של חמותי".

       

      את חשה הקרבה?

      "אף פעם לא. נכון שלא תמיד קל ובהתחלה היה עוד יותר קשה, אבל זה תמיד בא ממקום של כוח".

       

      קירוב של חילונים לדת זו אחת המטרות שלכם?

      "מטרתנו היא לא לשנות אנשים, אלא להנגיש את היופי של ערכי היהדות ליהודים ולא יהודים כאחד. בזמנו, הרבי מלובביץ' נתן לנו דולר, אמר שתפקידנו לחמם את אלסקה הקרה בחום של היהדות ובירך אותנו בהצלחה. הברכה התקיימה במלואה, כל יהודי שנמצא באזור, תייר או מקומי - יודע שיש לו כתובת, וזו המטרה".

       

       

      השליחה באוגנדה: יוכבד רסקין

       

      בת 24, בעלת תואר בחינוך, נשואה למשה (26) ואמא של מנחם מנדל (שלוש) ושמואל (בן שנה). הגיעה לקמפלה, בירת אוגנדה לפני שנה וארבעה חודשים "ומובן שמדובר בשליחות לכל החיים, בעזרת השם".

       

      יוכבד רסקין ומשפחתה. "אפשר לקבל מאיתנו מענה גשמי ורוחני בכל שעה ובכל דקה" (צילום: שירה הרשקופ)
        יוכבד רסקין ומשפחתה. "אפשר לקבל מאיתנו מענה גשמי ורוחני בכל שעה ובכל דקה"(צילום: שירה הרשקופ)

         

        איך נראה יום בחייך?

        "אני מתחילה את היום עם הבנים שלי, מתפקדת כגן לכל דבר ואפילו הקציתי לזה חדר עם אביזרים מיוחדים. במשך שעה אני מנהלת איתם בוקר יהודי, מתפללים, לומדים משהו מהמסורת היהודית, שרים, עושים יצירה שקשורה, ואז אני יכולה לשלוח בשקט את מנחם מנדל לגן הבינלאומי, על פי פסיקתו של הרב. הבנתי שהוא לא יוכל להישאר בבית ללא חברים".

         

        איך מתמודדים עם מגבלות הכשרות בגן לא יהודי?

        "מתגברים. אני שולחת לו אוכל, המנהלת קפדנית ונענית להוראות שלנו, והוא זהיר ויודע לא לגעת באוכל שלהם. מתייחסים אליו כמו לילד שרגיש למרכיב מסוים. כשהוא בגן, אני מתפנה לענייני חב"ד".

         

        מה זה אומר?

        "עכשיו אנחנו פועלים כדי לפתוח גסט האוס. יש לנו מעין וילה גדולה ולמטה בית חב"ד, עם ארבעה עובדים מקומיים שעוזרים בתחזוקה, וביניהם שומר ואב בית. בלילה מגיע מישהו אחר לשמור. מצאנו שיש ביקוש גדול לשהייה במקום למטיילים שומרי שבת, אז כעת אנחנו מסדרים יפה את החדרים ובקרוב נתחיל לארח לסופי שבוע".

         

        כמה יהודים יש באוגנדה?

        "בערך 80 יהודים ישראלים שגרים פה, והרבה מתנדבים של הסוכנות היהודית שנמצאים פה זמנית. אנחנו הנקודה היהודית של המקום. פעם בחודש אני עושה ערב לנשים היהודיות ופעם בשבוע מתקיים שיעור לגברים. כולם יודעים שאפשר לקבל מאיתנו מענה גשמי ורוחני בכל שעה ובכל דקה. בכל חג יש התארגנות מטורפת ועבודה אינטנסיבית ובשבתות אנחנו מארחים בין 15 ל־40 אורחים סביב השולחן. לפעמים יותר. כל מי שמגיע, כולל אנשי עסקים שבאים, יודע להביא לנו מזוודה עם אוכל, בגלל הכשרות. אין כאן הרבה אופציות. יש לנו שירותי קייטרינג כשר. זה באחריותי, אני מכינה ומתפעלת את ההזמנות באתר".

         

         

        יוכבד רסקין מספרת על חייה כשליחת חב"ד באוגנדה

        יוכבד רסקין מספרת על חייה כשליחת חב"ד באוגנדה

        סגורסגור

        שליחה לחבר

         הקלידו את הקוד המוצג
        תמונה חדשה

        שלח
        הסרטון נשלח לחברך

        סגורסגור

        הטמעת הסרטון באתר שלך

         קוד להטמעה:

         

        איך את מגיעה למקווה?

        "אני צריכה לטוס שעה למקום הכי קרוב. הנסיעות לוקחות יום וחצי ומאלצות אותי ללון במלון. אין לי ברירה, כי המים כאן מזוהמים. אנחנו שותים רק מים מינרליים ומבשלים במים רתוחים".

         

        מה הכי קשה?

        "הבדידות, למרות שאנחנו לא לבד. אנחנו כל הזמן ביחד. בנוסף, אם אני רוצה לצאת עם בעלי לאנשהו, מה שנקרא לנקות את הראש, אין לי לאן. יצאנו ללובי של מלון, אבל לא היה לנו מה לאכול שם. אין מסעדה, אין מקום לטייל. הגעתי עם תינוק בן חודש ורציתי לקחת עגלה ולטייל ברחוב - לראות גינה, פארק, ואין מצב. אין כאן אפילו מדרכות. אין דבר כזה ללכת ברגל. וזה עוד במקום שנקרא פנינת אפריקה. זו ללא ספק מדינת עולם שלישי.

        "גם הגעגועים למשפחה בישראל קשים. ולפעמים בא לי לא להיות אחראית על כלום, לא לבשל כלום ולא לשרת אחרים, אלא שישרתו אותי. זה משהו שעובר לי בראש מדי פעם, אבל אני נזכרת בייעוד שלי ומתעשתת. בבית חב"ד שלנו יש אנרגיות טובות בזכות העבודה שלי ושל בעלי ובזכות השמחה. אם האישה לא שמחה בשליחות - תתקפלו. אסור לה להיות עצובה. בהתחלה היה לי קשה וזה הורגש: האוכל היה פחות טעים והאווירה הייתה אחרת, אבל עברנו לבית אחר וילדנו בן נוסף והיום אני הכי שמחה".

         

        מה משמח אותך?

        "מזג האוויר טוב כל הזמן, ויותר מהכל, אני אוהבת להביא לחייהם של אנשים אור ושמחה. זו לא קלישאה. זו דרך חיים וזה היה חלום חיי. אנחנו השליחים הראשונים כאן, כל דבר שאנחנו יוצרים הוא ראשוני. אם אנחנו נוסעים לכמה זמן, למשל, לשמחה משפחתית בארץ, כולם מחכים שנחזור. בעלי מוכשר ועושה כאן דברים ענקיים. אנחנו מלאי אדרנלין ולא רואים בעיניים".

         

        "אם האישה לא שמחה בשליחות - תתקפלו" (צילום: שירה הרשקופ)
          "אם האישה לא שמחה בשליחות - תתקפלו"(צילום: שירה הרשקופ)

           

          והילדים? את חושבת שטוב להם?

          "הרבי (מלובביץ', מבד"ל) אמר שחינוך ילדי השלוחים הוא על כתפיו, כלומר, הוא לוקח אחריות שהם יגדלו. רואים שאלה ילדים עם קדושה מיוחדת ומהות שונה. אני כמובן עם אצבע על הדופק כי ראיתי מצוקות אצל ילדים של שליחים אחרים, אז אני ערנית. כשזיהיתי שהגדול שלי זקוק לחברה, פניתי לרב. הילדים שלי שמחים ויש כאן כל הזמן אנשים שאוהבים אותם. הם חברים של המטיילים הישראלים, גם אם הם באים והולכים. יש כאן פחות מעשרה ילדים ששני הוריהם יהודים. מי אמר שהרבה חברים זה האידיאל? הילד שלי מאושר. בהמשך הוא אמור ללמוד בבית ספר אינטרנטי וזה יהיה אתגר, אבל אני מכריחה את עצמי לחשוב על היום ולא להתעסק בדאגות העתיד, להתמקד בטוב ולחשוב איך להאיר מקום נידח. אין אושר פנימי גדול מזה".

           

          השליחה בווייטנאם: רחלי הרטמן

           

          בת 36, בעלת תואר בחינוך, נשואה למנחם (37) ואמא של לוי (13), חיים (עשר), אפי (שמונה), שרה (חמש) וישראל (שנתיים וחצי). גרה בעיר הו־צ'י־מין סיטי (מרחק טיסה מצטבר של 16 שעות מישראל, כי אין טיסות ישירות). הגיעה לפני 13 שנה, "והשליחות היא לתמיד בעזרת ה'".

           

           

          רחלי הרטמן ומשפחתה. "הגענו למקום שאין בו כלום" (צילום: אלבום פרטי)
            רחלי הרטמן ומשפחתה. "הגענו למקום שאין בו כלום"(צילום: אלבום פרטי)

             

            תכלס, מה אתם עושים?

            "יש עבודה מהבוקר עד הערב. מכיוון שלא הייתה כאן מעולם קהילה יהודית, הגענו למקום שאין בו כלום. פתחנו בית כנסת וכמובן בית חב"ד שעובד ללא לאות. בשנים הראשונות לא היה כאן מקווה ובכל פעם שהייתי צריכה לטבול נאלצתי לטוס לסינגפור או להונג־קונג, לפעמים אחרי לידה, עם תינוק בידיים. אחרי שש שנים הקמנו גם מקווה מקומי. כאן, כל דבר יהודי זה אנחנו, למשל, אם צריך לשים מזוזה. בשבתות אנחנו אף פעם לא יושבים לבד: בהתחלה בישלתי לכולם עם עובדות שלא הבנתי בכלל את השפה שלהן, וזה היה פרויקט. היתרון הוא שכוח העבודה זול ולכן אנחנו יכולים להרשות לעצמנו עזרה, כי לבשל בכל שבת ל־60 ולפעמים ל־100 איש הפך לבלתי אפשרי. לפני ארבע שנים הביאו לכאן עוד שליח, ובימים אלה נולד להם תינוק ויש כאן ברית, אז לקחתי על עצמי את תפקיד אפיית הכיבוד. זה לא שאפשר להזמין קייטרינג. אפילו את המוהל מביאים במיוחד מישראל".

             

            מה הכי קשה?

            "הכי קשה היה בהתחלה, להתרגל ולהקים הכל. השפה המקומית קשה מאוד ובזמנו לא דיברו כאן אנגלית, אז לא הייתה לי תקשורת בסיסית. היום, אחרי שנים, אני מדברת טוב וייטנאמית. למדתי בקורסים, ברחוב ובעיקר מנהגי המוניות.

            "עכשיו האתגר שלנו הוא החינוך של הילדים. אין מורות, את כל היום עם הילדים ובתוך זה צריכה למלא את השליחות שלך ואין לך ראש. פתחנו בעצמנו גן, ואנחנו מביאים כל כמה חודשים בנות מישראל שבאות ללמד את הילדים כי אין מסגרות הולמות. הבן הבכור שלנו, לוי, לומד דרך המחשב בבית ספר לייב של חב"ד שמתפקד מהצהריים בלבד. עכשיו יש כאן שני בחורים חב"דניקים שלומדים איתם, אבל אף אחד לא מבטיח שיהיו גם בהמשך. ללוי אין מה לעשות כאן, אז בשנה הבאה הוא ייסע ללמוד בישראל ואני לא רוצה אפילו לחשוב על הריחוק והגעגועים. כבר עכשיו קשה לי עם הגעגועים למשפחה ועם העובדה שאני לא נמצאת בחתונה של אחותי או בברית של האחיין שלי.

            "חוץ מזה, בניגוד למקומות אחרים שיש בהם שליחים, זו עיר משוגעת ומלאה אופנועים. מטורף לחצות את הכביש. זיהום האוויר מזעזע, אנחנו כמעט לא נמצאים ברחוב וגינה היא משהו נדיר. אם הולכים עם הילדים לגינה זה רק בבית של חברים, כדי שהיא תהיה נקייה ולא מזוהמת. בנוסף, חם ולח כאן זוועות. אין חורף".

             

             

            "מעניין לי להכיר כל הזמן אנשים ומספק אותי להיות שם בשביל אנשים זרים" (צילום: אלבום פרטי)
              "מעניין לי להכיר כל הזמן אנשים ומספק אותי להיות שם בשביל אנשים זרים"(צילום: אלבום פרטי)

               

              ומה את אוהבת בשליחות?

              "אני חברותית, אז מעניין לי להכיר כל הזמן אנשים ומספק אותי להיות שם בשביל אנשים זרים. אני משמשת בלנית המקווה ורואה בזה זכות גדולה, במיוחד כי לרוב לא מדובר בטובלות דתיות".

               

              ספרי על רגע מרגש במיוחד.

              "ההפקה המטורפת והמאתגרת של בר המצווה של לוי. זה היה כמו חתונה. הכנתי את כל הקינוחים לבד, ההורים שלנו הגיעו מהארץ וגם תשעה אחים שלי מתוך 15, שזה הכי לא מובן מאליו. הייתה התרגשות עצומה. גם לעשות ליל סדר עם 400 איש, עם אוכל שבישלנו בבית חב"ד והבאנו למלון, זו עוצמה שאין לתאר".

               

              למה את מתגעגעת בישראל?

              "לאווירת יום שישי ברחוב, להכנות וללחץ שלפני שבת. כאן אני מרגישה את השבת בין קירות הבית, ומסביב הכל כל כך זר. אבל התרגלנו".

               

              מה שולחים לך מהארץ?

              "מוצרי אפייה ומוצרים חלביים, כי בשביל חלב ישראל אנחנו נוסעים שעה מהעיר. אין לי חלב מהסופר. אנשי עסקים מביאים לי מניו־יורק כל מיני מוצרים, אבל לפעמים המזווה ריק ואנחנו יכולים לחלום על ביסלי ובמבה, יושבים ומשוועים שיגיע מישהו עם חבילה. את הבשר אנחנו מקבלים בפרוצדורה מיוחדת מבנגקוק דרך קמבודיה".

               

              את שואלת את עצמך למה את צריכה את זה?

              "אם לא היינו חב"דניקים לא היינו כאן. זו האידיאולוגיה. אנחנו חווים ומרגישים את הכוח של הרבי. בהתחלה לא היו לי חברות והרגשתי בדידות שאין לה סוף, אבל היום מכירים אותי, אני שגרירה של היהדות ורבנית, אבל גם חברה. אני אף פעם לא לבד ואם אני מרגישה כך לרגע, אני נזכרת שהשליחות דינמית ולא נגמרת. המשפחה חששה שנהיה כאן כמו זוג על הירח, אבל היום, ברוך השם, אפילו אם יש רגע קשה, זה לא מה שהיה בעבר".

               

               

              הכותל הניו־יורקי

               

              לחב"ד יש 4,700 שליחות, והן פועלות ב־100 מדינות שונות. מדי שנה הן נפגשות בכנס של ארבעה ימים המתקיים בברוקלין, ניו־יורק, סמוך לבית מדרשו של הרבי מלובביץ', מנחם מנדל שניאורסון. מועד הכנס קבוע: הוא תמיד מתחיל ביום רביעי, סמוך ליום פטירתה של הרבנית חיה מושקא שניאורסון, רעייתו של הרבי, שהייתה מודל לשליחות חב"ד והלכה לעולמה ב־1988.

               

              במהלך הכנס נרשמים לא מעט רגעים מרגשים: למשל, אחיות שהן שליחות במדינות שונות וזוכות להיפגש, או שליחות שגדלו בברוקלין וזו ההזדמנות שלהן לפגוש את משפחתן.

               

              גולת הכותרת של הכינוס, שיתקיים השנה בין 24.1 ל־28.1, היא העלייה המשותפת לתפילה על קברו של הרבי הנמצא בשכונת קווינס, וכבר זכה לכינוי "הכותל הניו־יורקי" בגלל אלפי הפתקאות המונחות בו. השליחות מגיעות מצוידות במכתבי בקשה של תושבי המקומות שבהם הן גרות.

               

               

              הרבי מלובביץ', 1981 (צילום: JEM/ THE LIVING ARCHAIVE)
                הרבי מלובביץ', 1981(צילום: JEM/ THE LIVING ARCHAIVE)

                 

                "שליחות חב"ד הן דוגמה להעצמה נשית־יהודית", טוען הרב יוסף אהרונוב, ראש מפעל השליחות של חב"ד בישראל. "הן עומדות בפרונט של כל בתי חב"ד לצד בעליהן השליחים, ומבטאות את הזהות הנשית שלהן במסגרת היהדות". אגב, גם בישראל פועלות כמה מאות שליחות מטעם חסידות חב"ד, המפעילות 437 בתי חב"ד ברחבי הארץ.

                 

                כל בית חב"ד מנהל את התקציב שלו באופן עצמאי, ואחראי בעצמו לגיוס הכספים. לפעמים מנצלים את כוח הקנייה של התנועה כדי להשיג מחירי עלות למוצרים כמו חנוכיות או מצות, אבל רוב התקציב נאסף בעבודה קשה של השליחים בעזרת אנשים שרוצים להיות שותפים (בתנועה משתמשים במונח "משתתפים" ולא "תורמים").

                 

                הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
                הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
                 
                הצג:
                אזהרה:
                פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד