לקראת אחד מימי הזיכרון לחללי צה"ל התבקש אבישי חורי ממנהלי הישיבה שבה למד, להכין לוח הנצחה שייתלה במסדרון. חורי נענה לבקשה והחליט שעל הלוח יתנוססו מילות השיר "לבכות לך" של אביב גפן. יום לאחר שהלוח נתלה, הוא נדהם לגלות שמישהו מחק את שמו של גפן בטוש שחור: עד היום לא ברור לו מי עשה את זה – אחד התלמידים או שמא מישהו מהמורים - וגם עכשיו, שנים אחרי, המקרה עדיין מרתיח אותו.
>> תאהבו אותנו גם בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- ליאת כהן עברה טיפולי פוריות במשך תשע שנים, ויש לה טיפים בנושא
"בישיבה היו רק פינות מעטות שבהן מצאתי את המקום שלי", הוא מספר. "מילים ואמנות היו שתיים מהפינות האלה. פתאום נתקלתי בצרות דעת ובחוסר יכולת לקבל יצירה שנובעת ממקום אחר, וזה כאב לי. אני יצרתי את הלוח מתוך רצון לבוא לקראת הישיבה ולהשתלב בה; עשיתי את זה לטובת המקום, כדי להעשיר את עולם הרוח בו. ולא שמתי שם פורנו: רק שיר של אביב גפן, ובכל זאת, אפילו עם זה לא הצלחתי להשתלב שם. זו תופעה שחזרה על עצמה כל הזמן שהייתי שם, עד שבשלב מסוים היה לי ברור שזה לא המקום שלי".
ואכן, כיום הוא נמצב במקום אחר לגמרי.
הנה השיר שהכעיס מישהו בישיבה:
פחדתי מהצל של עצמי
אבישי חורי (26) נולד בבאר שבע למשפחה דתית, ובגיל 15 הצטרף לישיבה בתנאי פנימייה, מחוץ לעיר מגוריו, שבה עבר מספר תקריות לא נעימות, ולא רק בגלל אביב גפן. "אני זוכר שבשנה השנייה שלי שם ניגש אליי אחד המורים ואמר לי שהיום לא היו מקבלים אותי לישיבה, כי לא מחפשים שם תיקים – כלומר, לא מעוניינים באתגרים, לא מעוניינים במי שקצת חורג מהשבלונה המתנחלית-דוסית. אני באמת חרגתי מהשבלונה הזאת: הייתי ילד עצוב, שהריחוק מהבית היה קשה לו, ששמע מוזיקה לועזית, שלא היה בטוח שהוא רוצה ללמוד גמרא עד סוף ימיו, ושהיה לו עולם מחוץ לכותלי בית המדרש".
ככל שבגר, מילאה את עולמו ההתמודדות עם זהותו המינית. "בתיכון זה התחיל ללבוש צורה של משהו
שצריך להתמודד איתו", נזכר חורי. לדבריו, לא רק הוא התמודד עם הנושא. "לפני שנתיים גיליתי שאנשים שלמדו איתי, ושהיום הם נשואים עם ילדים, קיימו מפגשים מיניים מרובי משתתפים בחדרי הפנימייה. אותי לא הזמינו, אבל מתברר שכל הקלישאות נכונות: פנימייה לבנים בלבד בגיל ההתבגרות היא בית משוגעים של הורמונים. אני לא העזתי להעלות שם על דל שפתיי את המילה 'הומו', ובוודאי לא לדבר על זה עם חבריי לספסל הלימודים או עם הרבנים".
אבל הוא התחיל למרוד: גידל שיער, לא קם בבקרים, הציג אינספור שאלות מערערות אמון במהלך השיעורים. בתחילת י"ב עזב את הישיבה, אבל חזר כעבור זמן קצר. "במצבי השברירי העדפתי להישאר ברע והמוכר ולא לתת צ'אנס להתחלה חדשה, וכשאני חושב על זה היום, זה מבאס אותי. אנשים עושים דברים נהדרים בתקופת התיכון - עולים על מסלול חיים - אבל בסל האפשרויות שלי זה לא היה. פחדתי מהצל של עצמי".
עם תום לימודיו בישיבה החל ללמוד בבית ישראל, מכינה קדם-צבאית חילונית-דתית בירושלים, לשם הגיע עם דימוי עצמי נמוך ומשקל של 120 ק"ג. "להיות ילד שמן זה לא קל בשום מקום", הוא אומר, "ובטח לא בחברה הדתית שחובבת טיולים, יציאה לקצונה וכל הדברים האלה שילד שמן לא מסתדר איתם. אבל המכינה הייתה מקום שבו סימן שאלה הוא סימן פיסוק לגיטימי, מקום שבו אף אחד לא בודק אם הגעתי לתפילה ומה קוטר הכיפה שלי, מקום שבו הדבר הרלוונטי היחיד הוא האישיות שלי. שם התחלתי להיפתח וגיליתי שאני אדם חברתי בעל חוש הומור שמושך אנשים. התחיל פרק מואר בחיים שלי, וזה לא מקרי שהתחלתי שם גם תהליך של ירידה במשקל. הורדתי כ-40 קילו - בלי ניתוח, רק עם כוח רצון".
דברים שלא העזתי להגיד לאבא
בצבא שירת ככתב בעיתון "במחנה", ובכך סגר מעגל שנפתח בילדותו, כשהפיק בבית עיתון משפחתי בשם "חוריתון", ובו מדורים, ראיונות וטורים מאת בני המשפחה. בילדותו הוא גם החל לכתוב סיפורים, ובתקופת לימודיו בישיבה עבר לכתיבת שירים שבהם נתן ביטוי למיניות שלו. "השיר הראשון שכתבתי לגבר היה לקראש הראשון שלי, מישהו מהישיבה. מרוב פחד, כתבתי אותו באנגלית, שבה אתה לא מחויב למגדר. ממש פחדתי שאחרי מותי מישהו יהיה סקרן מספיק כדי לדפדף במחברות שלי, וימצא שם שיר אהבה לגבר".
בתקופת הצבא הוא הפסיק לפחד, ויצא מהארון, ובשנים האחרונות החל לפרסם את שיריו. "לא רציתי בכלל להיות משורר", הוא אומר. "תמיד חשבתי שמשוררים הם מוזיקאים מתוסכלים שלא מוכשרים מספיק כדי לכתוב לחן לשירים שלהם. בהמשך הבנתי ששירה היא אמנות ששואפת למצוא את המילה הנכונה ביותר לכוונה, וזה הדבר שמרגש אותי בה. אבל אני עדיין רוצה להיות סופר, וזה כיוון שאני הולך בו".
בינתיים הוא מוציא ספר שירים, "איך עושה תהום" (הוצאת פרדס), שרואה אור בעקבות גיוס המונים מוצלח במיוחד: 27 אלף שקל בתוך 24 שעות. שיריו עוסקים בחיים האישיים שלו ושל בני משפחתו, ובבית קיבלו אותם בהשלמה, לדבריו. "אמא קראה את הספר והתרגשה מאוד", אומר חורי, "למרות שאני כותב דברים קשים על הבית ועליה. נראה לי שמה שצועק בסוף בין השורות זה שאני מאוד אוהב אותה ומודה לה על כך שהיא החזיקה אותי. באחד השירים, שנקרא 'אורז', אני כותב: 'אמא שלי צדה תולעים באורז בימים ארוכים ויוקדים של קציר כוחות'. הבית האחרון נפתח ב'אמא שלי צדה מזיקים מהתקרה בשעות מרוטשות של הסתר פנים בכפות הידיים'. הייתי ילד תלותי ברמות. שכבתי עם הראש על הברכיים שלה ובכיתי בבית של דודים שלי. הסיטואציה הזו ממש חרותה בזיכרוני. אולי זה נבע מגעגוע לאבא, שנפרד מאמא וגר בבני ברק".
מהספר עולה שהקשר עם אביך הוא נקודה רגישה.
"זה קשר מורכב, שמלווה אותי כל החיים. מהרגע שהבנתי שהספר עומד לצאת, הורדתי הילוך בקשר איתו. בספר כתובים דברים שלא העזתי להגיד לו, ואני לא יודע אם אני רוצה או לא רוצה שהוא יקרא אותם. הוא חרדי, מסוגר בבית שלו, מוקף בספרים, לא כל כך יוצר קשר עם החוץ. אבל ייאמר לזכותו שהחיבה שלי לכתיבה ולקריאה באה לגמרי ממנו".
צפו בסרטון שליווה את קמפיין ההדסטארט שלו:
סיר הלחץ גולש
חורי אומר שהחושפנות שמאפיינת את יצירתו לא התקבלה בסביבתו כדבר מובן מאליו. "נושא החשיפה מעסיק את הסביבה שלי", הוא מספר. "שואלים אותי למה זה טוב, למה אני כותב בכזאת כנות על דברים שאנשים מתביישים בהם".
ומה התשובה?
"אני חושב שזו תגובה לשנים של הסתתרות; היה סיר לחץ שעכשיו גולש. אבל כנראה שאנשים מאוד מפחדים מחשיפה, שיראו להם. אני בחרתי לחשוף, אבל גם להיות בשליטה עם זה".
במסגרת החשיפה בוחר חורי לספר שכרגע אין לו זוגיות, ושהוא גר עם שותפים בדירה שכורה בנחלאות שבירושלים. בעבר עבד כרועה צאן ועבר קורס של מדריכי רכיבה טיפולית; עכשיו הוא מתפרנס ממלצרות בבית הקפה הירושלמי נוקטורנו, שב-29 בינואר יארח את מסיבת ההשקה של ספרו. "אני שמח על יציאת הספר ומרגיש שזה ציון דרך ביכולת שלי להיות שלם עם הקטבים שבהם עברתי", הוא אומר. "התקופה הזאת היא אחת הטובות מבחינת היציבות הנפשית שלי. הפסקתי לעשן, וזה סימפטום מדהים. עכשיו אני רוצה לחזור לכתוב פרוזה וגם להתחיל לעבוד על תסריט".
ומה הסיפור של רוויה בלום? די דומה. הקליקו על התמונה:
