ליאת כהן התמודדה מגיל צעיר עם מציאות משפחתית מורכבת, שאילצה אותה להתבגר בטרם עת. בבגרותה בנתה לעצמה קריירה משגשגת, אבל כשנישאה וביקשה לבנות משפחה, נתקלה בקושי שהביא אותה לתשע שנים של טיפולי פוריות כושלים. רק כשלמדה לקבל ולאהוב את עצמה ואת הילדה שהייתה פעם, הושלם המעגל.
מי את?
"ליאת, בת 43, נשואה לשרון ואמא של אריאל ועילאי, תאומים בני חמש. גרה בחיפה".
ומה את עושה?
"אני אוחזת בשני כובעים מקצועיים: הראשון, מאפרת מקצועית ומנהלת חנות של חברת איפור בחיפה; השני, מאמנת אישית המלווה נשים בטיפולי פוריות. אני בוגרת לימודי ניהול ושיווק במכללה למינהל".
שורשים, נופי ילדות - מה את זוכרת?
"נולדתי וגדלתי בחיפה, בת בכורה במשפחה של שלוש בנות. אבי, יליד חיפה ממוצא פולני, היה נהג מונית. אמי, בת ליוצאי מרוקו, נולדה וגדלה בזיכרון יעקב ועבדה כמרפאה בעיסוק וכגננת. אני זוכרת ילדות שהתנהלה במתח מתמיד של קשיי פרנסה וקשר מורכב בין ההורים. מגיל צעיר נהפכתי לילדה הורית, שיודעת הרבה מעבר לגילה ולוקחת על עצמה אחריות להשכין שלום בבית; ילדה שקטה ומנומסת, שאפשר לקחת אותה ללא חשש לכל מקום, ותלמידה מצטיינת. על הקושי שלי בסיטואציה חיפיתי בהרבה דמיון, שבזכותו עיצבתי לי עולם פנימי עשיר, מלווה באוספים רבים שנתנו לי תחושה של שפע וסדר מסוים בעולם.
"כשהייתי בכיתה ג', הוריי נפרדו. אחותי ואני עברנו עם אמא לגור בבית הוריה בזיכרון יעקב. אבי שהה בחו"ל, והניתוק ממנו גרם לי חוסר ביטחון. סבי וסבתי היו אנשים קשי יום, שביתם לא היה ערוך לקלוט אותנו. נוסף לכך, נדרשתי להיקלט בסביבה חדשה. בצר לי, התחלתי לכתוב יומן. מילאתי מחברות על גבי מחברות: זו הייתה הדרך שלי לתקשר ולהביע דברים שלא יכולתי להגיד בחוץ. לאחר תקופה מסוימת ההורים שלי חזרו לחיות יחד, ונולדה לי עוד אחות. חזרנו לחיפה, אלא שהאיחוד לא החזיק מעמד, וההורים שלי שוב נפרדו. לפני כעשר שנים הם נישאו שוב.
"מגיל 14 כלכלתי את עצמי: נתתי שיעורים פרטיים, עבדתי כבייביסיטר, ניקיתי חדרי מדרגות - שום עבודה לא הייתה קשה מדי בשבילי. קניתי לעצמי בגדים יפים כדי להיראות טוב כלפי חוץ ועזרתי בפרנסת הבית. בעוד שבבית חוויתי חוסר יציבות מתמשך, בחוץ חבשתי מסכה, כאילו הכל בסדר. זה כל כך הצליח, שחברותיי ראו בי מודל לחיקוי".
אחרי השחרור מהצבא למדה איפור מקצועי לצד ניהול ושיווק. בהמשך ניהלה סניפים של רשתות אופנה וטיפוח, וב-2007 התמנתה למנהלת החנות החיפאית של רשת האיפור מאק. את שרון, בעלה, הכירה אחרי שחרורה מהצבא. "ב-2002 נישאנו", היא מספרת, "וזמן קצר לאחר מכן ביקשנו להביא ילד לעולם, וזה לא קרה. אחרי בדיקות ובירורים התחלנו בטיפולי פוריות, שלא צלחו. במשך תשע שנים עברתי יותר מעשרה מחזורים של הפריות חוץ-גופיות, שלא נקלטו. כדרכי מהעבר, בחוץ המשכתי לתפקד כרגיל: עבדתי במשרה מלאה, כאילו הכל בסדר. בפנים, כמובן, חוויתי קושי עצום. לצד רגשות האשמה על הכישלון שלי, שאלתי את עצמי מה קורה כאן, למה זה מגיע לי, ואיך ייתכן שדווקא אני, שכל כך אוהבת ילדים, ושכילדה הייתי ממש אמא שנייה לאחותי הקטנה - דווקא אני לא מצליחה להיות אמא לילד משלי. מטבע הדברים, ההתמודדות הזו גבתה מחיר כלכלי כבד ואתגרים לא פשוטים עבור הזוגיות שלנו.
"לפני שמונה שנים עברתי קורס אימון בחברה פרטית, ובעקבות התגובות החמות שקיבלתי החלטתי לעבור קורס אימון נוסף, הפעם בטכניון. הכלים האימוניים שרכשתי הובילו אותי לתהליך אישי עם עצמי, שבו הרשיתי לעצמי בפעם הראשונה להתרסק ולהתאבל על כל השנים שבהן אני מנסה להפוך לאמא. במקביל, חזרתי לקבל את הגוף שלי, שלכאורה בגד בי, והצלחתי לאהוב את עצמי, למרות הכאב. בעקבות ניסיון הפריה נוסף שלא הצליח, החלטתי לעשות הפסקה בטיפולים אבל ידעתי שלעולם לא אוותר על החלום להיות אמא. בדקנו אופציות נוספות, כמו אימוץ ופונדקאות, אבל בתקופה הזו, ומתוך התהליך והשינויים הפיזיים והנפשיים שעברתי, הרגשתי שאולי צריך בכל זאת לנסות עוד הפריה חוץ-גופית. עברתי מחזור נוסף של הפריה, שבמהלכו הוחזרו לרחמי שלושה עוברים. התפללתי ששניים מהם ייקלטו, כדי שאם אני עושה שוב את המאמץ האדיר הזה, אהיה בהיריון עם תאומים, ותהיה לי סוף-סוף המשפחה שאני חולמת עליה. אחרי כשבועיים התברר שתפילתי נענתה: אני בהיריון, ואנחנו מצפים לתאומים.
"ההיריון היה מדהים. באופן טבעי, היו לי לא מעט רגעי חרדה, אבל הייתי כל כך מאושרת, שהקפתי את עצמי באמונה ובמחשבות טובות. בדצמבר 2013 נולדו אריאל ועילאי; הייתי על גג העולם, ושום דבר לא היה לי קשה מדי. אמי סייעה לי מאוד בגידולם, ואחרי חופשת הלידה חזרתי לעבוד במשרה מלאה. העבודה שלי כמלווה נשים שנמצאות בתהליכי פוריות היא שליחות מבחינתי: אני יודעת שיש לי יכולת לתת להן תקווה ואמונה שגם אם הדרך קשה, הן יזכו להיות אמהות".
מה לקחת עמך מבסיס האם וממסע חייך לליאת של היום?
"היומנים שכתבתי בילדותי היו לי מקור לביטוי, לרוגע ולנחמה בתוך עולם שלא היו בו יציבות וביטחון. היום אני משתמשת בכתיבה ככלי אימוני, שבאמצעותו יכולות המתאמנות להתחקות אחר המהות והשורשים של מה שמחזק, מפעיל או עוצר אותן. פעולת הכתיבה מנקה מבפנים ועוזרת להשיג יעדים ומטרות.
"מגיל צעיר למדתי להסתיר את המצוקה שחשתי ולעטות חזות שתשדר לעולם שהכל בסדר. לא הייתי מוכנה שירחמו עליי, והמסכה הזו שמרה עליי ונתנה לי כוחות להמשיך. גם כשהתמודדתי עם טיפולי פוריות מייסרים וכואבים, המשכתי לעבוד במשרה מלאה ולשדר עסקים כרגיל בעולם האיפור, שבו יכולתי להעניק גם לנשים אחרות את הכוח הטמון בחזות מטופחת. רק כשעשיתי עבודה פנימית ולמדתי לאהוב את עצמי ואת הילדה שבתוכי, הצלחתי להיכנס להיריון ולהגשים את חיי במלואם. היום אני יודעת שהכוחות שלי נובעים קודם כל מבפנים, והחזות החיצונית רק משלימה אותם ומהווה להם מראה".
מסר לאומה?
"לאחיותיי הנשים הנמצאות בתוך טיפולי פוריות, חשוב לי להגיד: אתן בסדר גמור. אין בכן שום פגם, ואתן לא אשמות בשום דבר. פשוט, זו הדרך שלכן, אז קבלו אותה. אל תברחו מהכאב, למדו לחיות בתוכו, לקבל ולאהוב את עצמכן. האהבה הזו היא מקור הכוח שייתן לכן תקווה בדרך אל האימהות, במסלול ובנתיב הנכונים לכן".
איילת ונציה-מישר נאבקה שמונה שנים עד שילדה את בתה הבכורה. הקליקו על התמונה:
>> לבלוג של נגה כפי שהוא מופיע באתר שלה
