






אל עבודות האמנות שמעטרות את רחובות ירושלים נוספו לאחרונה ציורי קיר, מלווים בקליגרפיה ערבית ועברית. בסמטאות המובילות מבית סיידוף שברחוב יפו לבית הכנסת עדס (של יוצאי קהילת חלב), הנושק לרחוב בצלאל, ציירה לינור מזרחי-כהן על קירות מתקלפים, תריסים מוזנחים ודלתות ברזל מחלידות, פרשנויות עכשוויות של אורנמנטיקה שמקורה אמנם בתרבות האסלם, אך היא מעוגנת במקום, בשכונת נחלאות הוותיקה.
בעבודה הזו מתחברת מזרחי-כהן לציורי הקיר בבית הכנסת המפואר של הקהילה החלבית, שציירו בשנים 1912–1913 תלמידי בצלאל, בהנחיית האמן יעקב שְטָארק. אל האיורים בני המאה חיברה אמרות וביטויים שהיו אופייניים לקהילה החלבית בעבר, ודימויים מאוסף אישי שהיא מטפחת, של אורנמנטיקה וקליגרפיה מארצות המזרח, המשמש אותה בעבודתה.
מזרחי-כהן היא אמנית העוסקת בנושאי זהות ותרבות, ומתגוררת ועובדת בברוקלין. משפחתה היגרה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות מחלב בראשית המאה הקודמת, ובשכונה הניו-יורקית, היא מספרת, יש קהילה גדולה של יהודים שהגיעו מארצות המזרח התיכון: סוריה, מצרים, לבנון. "סבא רבא שלי הגיע לכאן ב-1917, אבל יש לי חברים שהגיעו לפני עשר שנים ועשרים שנה".

עבור חלק מבני הקהילה, היא מספרת, ערבית היא עדיין שפת אם, אבל בבית שבו גדלה כבר דיברו באנגלית, "כי היה רצון להתערות כמה שיותר מהר, אז הסבתות שלי לא דיברו עם ההורים שלי בערבית. עכשיו אנחנו, הדור הבא, רוצים לחזור לשורשים ולמקורות. יש משהו מעניין שקורה בברוקלין. אנשים מתגאים במוצא הסורי שלהם. חלקם אפילו מגדירים את עצמם כסורים לפני שהם מגדירים את עצמם כאמריקאים. לכן תמיד הרגשתי נוח להיכנס למקומות האלה בעבודה שלי. כיף לי להסתכל אחורה לשורשים שלי ולהתגאות".
לירושלים הגיעה מזרחי-כהן במסגרת ArtBnB, פרויקט שהות-אמן (רזידנסי) המתקיים זו השנה השנייה ביוזמת הרשות לצעירים בעיריית ירושלים, חברת עדן, הרשות לפיתוח ירושלים ו''המפעל''. 20 אמנים ומעצבים מ-17 מדינות הוזמנו להתגורר בעיר לשבועיים של יצירה, כמעט מסביב לשעון; 20 מתוך רבים שענו לקול הקורא, שהצטרפו ל-21 יוצרים מקומיים לעבודה במרחב העירוני בשלושה מרכזי תרבות ירושלמיים: המפעל, ביתא, והמרפסת של מוסללה בבניין כלל.
במהלך השהות האינטנסיבית הוזמנו האורחים להתוודע אל העיר – עבור רובם זהו ביקור ראשון בבירה – להרגיש את המקום, וליצור עבודה חדשה שתגיב למפגש ולחוויה שזימן עבורם. העבודות מוצבות עכשיו במתחמי העבודה ברחבי ירושלים, שם יישארו למשך שלושה חודשים ויותר.

22 נקודות על מסלול ההליכה בין הגלריה ב"ביתא" לבית הכנסת עדס בחרה מזרחי-כהן. במשך שבוע ציירה על הקירות מהבוקר ועד הערב, ובכל הימים האלה, היא מספרת, נעצרו לידה עוברים ושבים מסוקרנים. "את האיורים הם ממש אהבו. אמרו איזה יופי וכל הכבוד. אבל כשסיפרתי שבסוף אני מוסיפה קליגרפיה בערבית, היו שהציעו לוותר על החלק הזה". ולא כי מדובר במשפטים טעונים במיוחד. "דווקא בגלל זה היה לי חשוב לא לוותר על הקליגרפיה בערבית. לדעתי חשוב להגיד שיותר מחצי מהמדינה שלנו הגיעו לכאן מארצות האסלם, וגדלו על השפה הערבית. להתנכר אליה זה למחוק את הסיפור שלנו. למה לא להתגאות בשורשים שלנו, ולהציג את השפה היפה הזאת, ששייכת גם לנו?"
ואכן, מספרת מזרחי-כהן, התגובות החמות המשיכו גם אחרי שסיימה את העבודות, כולל איורי הקליגרפיה בערבית. "גם מי שבהתחלה התנגד, אחרי שהסברתי הבין וקיבל ושמח. בדיוק בשביל האינטראקציה הזו היה לי חשוב להציב את האיורים האלה במרחב הציבורי", היא אומרת.
''לא ציפיתי שחרדים יתעניינו כל כך''
עמית טריינין הגיע ל-ArtBnB בעקבות ההזמנה של אביטל נאור וכסלר, המנהלת האמנותית של מרכז האמנות העירוני ''ביתא''. על החלונות הגדולים של בתי סיידוף ההיסטוריים, משכנו של המרכז, צייר טריינין את ארבע עונות השנה בירושלים, בהשראת סיפורי הילדות של הרצל ובלפור חקק. האחים התאומים, שניהם סופרים ומשוררים, נולדו ב-1948 בעירק, עלו לארץ שנתיים מאוחר יותר וגדלו בבתי סיידוף, שהקים ב-1911 כמתחם מגורים ומסחר לאורך דרך יפו יצחק סיידוף, יהודי אמיד מבוכרה.

עם השנים נזנחו הבניינים השוקקים, עד שלפני מספר שנים שומר המתחם, נוסף לו מגדל מגורים יוקרתי שדירותיו נמכרו בעיקר לתושבי חוץ, ובזכות המהלך הזה קיבלה העירייה את חלקה והקימה כאן את ''ביתא''. בציורים הגדולים שבחזית קומת הקרקע של המבנה, שילב טריינין ציטוטים נבחרים מסיפורי הילדות של האחים, המונצחים באתר שהקימו.
"אני ממדינת תל אביב", מחייך טריינין. "לא לגמרי, כי יומיים בשבוע אני בבצלאל. הדבר שאותי מסקרן כמאייר זה טקסט וחיבור לטקסט, וחיבור למקום, וכשאביטל דיברה איתי על הפרויקט היה לי מאוד טבעי לחפש חומר על בית סיידוף. כך הגעתי לסיפורים המעניינים והקצת משעשעים של האחים בלפור והרצל חקק, שהכרתי אותם בכלל כגיבורים של דודו גבע בטור שלו ב'כל העיר'. באתי לביתא קצת כמו שמי שבא ממדינה אחרת. חוץ מהקור, חלק מהמפגש פה למטה היה עם העוברים ושבים, ולכל אחד יש המון מה להגיד, ומה להציע לגבי מה אני צריך לצייר ואיך אני צריך לצייר. הרצון לארח ולהתעניין ושתבוא ואני אספר לך – זה משהו שהפתיע אותי מאוד לחיוב. קהילה שישר רצתה לאמץ אותי ולספר לי את סיפורה, כולל קהל חרדי, שבסטריאוטיפ שלי לא ציפיתי שכל כך יתעניין לעומק בציור ובמה אני מצייר, ובאיזה סגנון, ומצלם ומתייג".




פסיפס במדרגות, פרחים בקניון
בהמשך דרך יפו, על אחד מגרמי המדרגות של בניין כלל, יצרה גליה ארמלנד עבודת פסיפס, מחווה לאבשלום פיינברג, ממייסדי מחתרת ניל"י. פיינברג נורה בידי התורכים בדרכו למצרים, ומקום קבורתו התגלה מאוחר יותר בזכות עץ דקל שנבט מן התמרים שנשא עמו. הקשר בין פיינברג לבניין כלל עובר דרך ארגון "כל ישראל חברים", שבבית הספר שלו ביפו למד, ושעל מקום בית הספר הירושלמי של הארגון נבנה בשנות ה-70 הבניין הנוכחי.





בקומה העליונה, במתחם "המרפסת", נמצא ביתה של עמותת מוסללה, שאליה חברה ארמלנד במסגרת Artbnb. כאן מאמינים בכוחו של החיבור בין אמנות, מודעות סביבתית וחשיבה מקיימת לרפא מרקמים עירוניים שנפגעו, וליצור פעולה שצומחת מלמטה, מהשטח, ומיטיבה עם המרחב העירוני וקהילותיו. "אנחנו מייצרים מודל חדש", מסביר מתן ישראלי, ממייסדי הקבוצה ומנהליה, "שבו האמנים הם לא הגורם המקשט אלא הגורם המוביל, שלוקח את היצירתיות והופך אותה לפעולה קונקרטית שמשנה את המציאות". והמציאות, מבהיר מבט מהיר במרפסת ובגג הפורח המקיף אותה, בהחלט יכולה לשמח.
הספסל שמתאים לדייט ראשון
מאחורי החזית המפוארת של מלון ולדורף אסטוריה ברחוב אגרון מסתתר בניין אבן שנבנה במאה ה-19 ועמד נטוש שנים רבות. לפני שנתיים נכנסה אליו קבוצת האמנים "בית ריק", שחשבו להפוך אותו למיזם אמנותי זמני. הפעם הם קיבלו מהעירייה רשות וגם רוח גבית, והיום "המפעל" הוא מתחם שוקק חיים.


בכניסה לסמטת המערביים במתחם הוצב מלצ'יק (''ילד'' ברוסית), פסל שיצרו במשותף דניאל נחמיאס, מעצב ירושלמי, ורומן ארמקוב, מעצב אופנה ופסל אוונגרדי ממוסקבה. הילד של השניים מקשר בין פסליו של הראשון לסיפור השכונה – שכונה של מרוקאים מוגרבים, השנייה שנבנתה מחוץ לחומות והראשונה שבה התושבים בעצמם בנו את בתיהם. אמו של נחמיאס עלתה מקנדה, אביו ממרוקו, והוא – כך הסביר לארמקוב – צבר. "מלצ'יק", אומר נחמיאס, הוא הצבר שלנו, פרי יצירה צבעוני, שמביא לשכונה קצת "הומור, צבע וחיות".

השעה היא שעת בין ערביים, חואקין חארה מברצלונה עובד בחצר ''המפעל'' על פסלי עץ שמבטאים מפגש בין האסלאם, הנצרות והיהדות. מרינה פרידמן האוסטרלית שקועה בעבודה על מיצב התאורה שתציג בגומחה בכניסה לבית. ומייקל בייטס מבולדר, קולורדו, בשלבים אחרונים של עיגון ספסל שחצה לשניים בגן העצמאות. במרכז הספסל החצוי הציב גוש אבן גדול. סביר להניח שבייטס כיוון לקרע בין שני העמים החיים במרחב המשותף. הוא בטוח לא חשב על הפוטנציאל של הספסל בפגישת היכרות ראשונה בין צעירים מהקהילה החרדית, שגן העצמאות הוא אחד מהיעדים הפופולריים שלה לענייני זיווגים.
ArtBnB נולד בשנה שעברה. "הייתה לנו הזדמנות ליצור מקום שחי ומייצר אמנות בכל שעות היממה", מספר נטע מייזלס, מחברי קבוצת ''בית ריק'' וממייסדי "המפעל". "בנינו לאמנים חדרים, והם חיים ושוהים כאן במרחב ציבורי פתוח יום יום. זה מאוד אינטנסיבי, וזה לא פשוט. הגיעה לפה קבוצה של אמנים מקצועיים ואדירים, והם לא הפסיקו לעבוד מרגע שנחתו כאן".

"מבחינתי'', הוא מוסיף, ''גם פה וגם ב'מוסללה' וב'ביתא' שאלות כמו עם מי אתה בא במגע, מה סוג היחס שלך לסביבה האנושית והעירונית שמקיפה אותך, הן שאלות מכריעות. אז המקום הזה הוא לא בדיוק מוזיאון, הוא לא גלריה, הוא לא מרחב הופעה. והוא גם וגם וגם, וגם מרכז תרבות, קפיטריה ופלטפורמה לקבוצה גדולה של אמנים ויוצרים ירושלמים, שמעורבים בתפעול, בבנייה, ובעיצוב של המקום הזה. ארט בי אנד בי הוא נקודת מפגש לרעיונות ולאנשים, שפעמים ממשיכים ליצור ביחד גם בחו"ל. זה מה שקרה בין אמנים שנפגשו כאן בשנה שעברה".
