חמש נורות אדומות: כך תדעו אם ילדכם סובל מחרם בבית הספר
"איך ייתכן שילדה עוברת חרם במשך 6 שנים והעולם שותק?" שואל המחנך אבינועם הרש ומסביר להורים איך יוכלו לברר מה קורה עם הילד שלהם מבחינה חברתית
בודדה בבת המצווה
בשבוע שעבר, אחרי פרסום אותו סרטון קשה, קיבלתי כמה מיילים בנוגע לחרם ולהתמודדות הכל כך מורכבת שהורים לילדים מוחרמים מתמודדים עמה. אין ילדים רעים, אבל יש ילדים שלא מודעים להשלכות ולכך שבעצם חרם הוא רצח לכל דבר. הגוף עדיין מתפקד ונראה נהדר, אבל הנשמה, הו הנשמה, היא כבר מזמן מצולקת, מרוסקת וספק אם בכלל תתאושש. אחרי שכתבתי פוסט על הנושא, קיבלתי שתי תגובות שרציתי לשתף אתכם בהן. הראשונה מאמא בת 36, שכתבה לי:
"החזרת אותי אחורה עם הפוסט המטלטל שלך, רק שאצלי החרם התחיל מהבת מצווה. למרות שהוריי השקיעו באולם והבת מצווה הזו הייתה אמורה להיות היום המאושר בחיי, הגיעו רק 7 בנות! וגם הן ילדות שהאמהות שלהן לחצו עליהן להגיע לבת מצווה שלי כי הן חברות של אמא שלי, שהייתה מורה. עד עכשיו התמונות חקוקות אצלי כאילו קרו אתמול: מתאפקת במהלך כל האירוע שלא לפרוץ בבכי ובסוף האירוע בוכה כל הלילה עם השמלה והאיפור שנמרח לי על כל הפרצוף. מאז לא חזרתי להיות אותה נערה. דרשתי מההורים שלי לעבור לחטיבה אחרת כי לא הסכמתי לחזור למחרת לבית הספר.
"אחרי חודשיים שהייתי בבית ואף אחת מהחברות שלי לא באה לבקר אותי, מצאו לי מסגרת אחרת בעיר אחרת. כמובן שעזבתי גם את תנועת הנוער ולא חזרתי אליה יותר, אבל אתה יודע מה הזוי בכל העניין? שגם עכשיו, יותר מ-20 שנה אחרי, כשאני נתקלת בחברות ילדות האלו שלי, אני מזיזה את הפנים שלי לכיוון אחר ולא רוצה להסתכל עליהן בכלל. כולנו כבר המשכנו בחיים שלנו קדימה, אבל אף אחת מהן לא חשבה אפילו להתנצל בפניי. פעם אחת פגשתי את ההורים המזדקנים של אחת מה'חברות' שעשתה עלי את החרם, ניגשתי אל אמא שלה ושאלתי: 'שלום, את זוכרת אותי? החברה של הבת שלך? תגידי, איך לא חשבתם לעצור את הבנות שלכם ולהגיד להן שהן יכולות לפגוע בי לכל החיים? הדם של הילדוּת ההרוסה שלי על הידיים שלך! האמא הזו הסתכלה עלי במבט מופתע ואני עד עכשיו לא יודעת אם היא בכלל הבינה מה אני רוצה ממנה. אשמח שתשתף את הסיפור שלי ללא פרטים מזהים".
5 נקודות שיעזרו לכם לזהות אם בנכם או בתכם עוברים חרם:
- אדישות, מופנמות, חוסר תיאבון, הסתגרות בחדר, שינה מרובה - כל דבר שהוא לא באמת הילד שלכם. נורה אדומה.
- מתי בפעם האחרונה היה אצל הילד שלכם חבר? מתי הוא ביקש מכם להסיע אותו לפעילות חברתית? כמה פעמים הוא מדבר בנייד שלו עם חברים? אין את כל הסימנים האלו? נורה אדומה.
- יותר ממומלץ לקחת לילד שלכם מדי פעם את הנייד ולחפש בווטסאפ את הקבוצה של הכיתה: 'ג המלכים', 'ט הכלים וכו'. לא מצאתם קבוצה? לא מצאתם שום הודעות מחברים שלו? חתיכת נורה אדומה.
- מכירים את החברים הכי טובים של הילד שלכם? לא? אז הגיע הזמן שתכירו. שמעתי על הורים שגם יוזמים שיחות אקראיות (בלי לחפור, אחת לחודשיים לערך), מדי פעם, עם החברים של הילדים שלהם בכיתה, בכדי לרחרח אודות המצב החברתי של הילד שלהם. ניסיתם לדבר עם חבר שלו והוא לא מסוגל לענות לכם? נורה אדומה.
- לפעמים כואב כמה שזה פשוט: התחלת משפט כמו: "היית רוצה להזמין לסרט כמה חברים שלך? עלינו" - יכולה לתת יופי של אומדן. הצעתם לילד שלכם והוא סירב בתוקף? נורה אדומה.
נו ניוז גוד ניוז זה אחלה משפט, אבל ממש לא תקף בכל מה שנוגע למצב החברתי של הילדים שלכם. מודעות ועירנות תמידית עלולים לעשות את ההבדל בין ילד שמח לילד שעד יומו האחרון ינסה לאסוף בחזרה את הדימוי העצמי המפורר שלו.
ואיך תדעו אם הילד שלכם משתתף בעצמו בחרם על ילד אחר? פשוט תשתדלו לדבר איתו על בסיס קבוע ולשאול באופן מאוד ברור: "תגיד, יש ילד בכיתה שלך שמציקים לו?" כך תוכלו לדעת שהילד שלכם לא ישחית את הנשמה שלו בצילוק נשמה של ילד אחר.
נקודה למחשבה עבורכם ההורים
ולסיום, נזכרתי שהיו לי פעם בכיתה שני תלמידים שהיו חברים טובים, כמעט כמו אחים, שהתרגלו להיות ביחד מגיל קטן. ערב אחד אני מקבל טלפון מאמא של אחד התלמידים הללו: "ביקשתי והזהרתי את הילד שלי שלא יתקרב ולא ידבר, מטוב ועד רע, עם יוגב (שם בדוי). היתה לנו אתמול תקלה רצינית עם ההורים שלו ואנחנו סיימנו איתם. אני מבקשת ממך שתיקח את זה לתשומת לבך ולא תתן להם לשבת ביחד, לא לעשות פעילויות משותפות ביחד - כלום! לא רוצה שום קשר איתם".
אחרי שהקשבתי לאמא הכועסת הזו, הסברתי לה שעם כל הכבוד, בכיתה שלי אני אתנהל כמו שאני חושב לנכון והמריבות שלה לא צריכות להיכנס אלי לכיתה. החלק העצוב בסיפור הוא שלמחרת השיחה הזו, נדהמתי לראות איך ששני החברים הכל כך טובים הללו פשוט הפסיקו לדבר אחד עם השני וכל אחד התייחס לשני כאלו הוא אוויר. לא אשכח איך בהפסקה הראשונה לאחר השיחה אני קולט את שניהם עומדים נבוכים, מתוסכלים, ולא יודעים מה לעשות, בגלל שתמיד הם שיחקו ביחד בהפסקה ופתאום המריבות של ההורים כפו עליהם להיפרד.
חשבתי ללכת ולדבר איתם, אבל אחרי השיחה של האמא הרגשתי שזה כבר ממש להתערב לה בנושא, כשהיא ביקשה ממני במיוחד להרפות. במבט לאחור, מרגיש לי שעשיתי טעות ואולי כן הייתי צריך להסביר להם שחבל על חברות של שנים שתפסיק, בגלל מריבה שלא קשורה אליהם בכלל.
אז אולי, אולי לפני שאנחנו דורשים מהתלמידים שלנו להתרחק מחרם, נבקש זאת גם מהורים שמחרימים הורים אחרים ונסביר להם שככה זה בחיים: ילדים רואים - ילדים עושים.
